החזן מלֶמבֶּרג
בסוף ינואר, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, צוינו 75 שנים לשיחרור אושוויץ. הנה סיפור שהגיע אלי שמתחבר לנושא.
"אני כבר מתכוונת לכתוב לך זמן רב," כותבת אלי אורית נוטע ברוכים, "והנה הרהבתי עוז. את סיפוריך פגשתי בתוכנית העונג של שמעון פרנס, הנוהג תמיד לסיים את תכניתו בשיר 'לְכָה דודי' של הרב שלמה קרליבך, שתמיד אהבתי את לחניו. בעָבָרי ערכתי מחקר על חיבורם של אנשים ללחניו, וכך נחשפתי לכמה מסיפוריו. הקשב לסיפור הזה ששמעתיו מספר פעם".
הקשבתי לסיפור… והתלבטתי אם להעלותו כאן מאחר ושמו של שלמה קרליבך נכרך בשמועות עקשניות על הטרדות מיניות, שאמנם לעולם לא הוכחו. התייעצתי קצת והחלטתי שאעלה את הסיפור בגלל חשיבות התובנה שעולה ממנו:
כשאינך רוחש סימפטיה למישהו, מספר הרב שלמה קרליבך באמריקאית מתובלת באידיש, בדרך כלל יש לך סיבה. אבל כדאי תמיד לזכור שלא תמיד האמת שלך נכונה ואולי… רק אולי… פעמים רבות מדובר באי הבנה ויש אולי אמת אחרת.
יום אחד אני נכנס לבית כנסת בעיר אירופאית, התפילה בדיוק מתחילה בשירה של החזן, ואני, כאיש של ניגונים, מיד נחרד. לחזן יש קול נורא ואיום. ולא רק קולו נורא, הוא לא בדיוק יודע את כל המילים. לא ניגון ולא מילים. היה לי ברור שהוא בוודאי אדם עשיר, אולי זה יום השנה למות חמותו ואנחנו חייבים לסבול כי הוא נתן מאות דולרים לבית הכנסת כדי להתפלל ולזמר. ובמוחי חלפה מחשבה 'וואו, כמה זה עלוב, כל אחד תמורת כסף יכול לעמוד מול העמוד…'.
'אני לא אתפלל עם המניין הזה.' גמלה בי החלטה, 'אני אגש לפינה ואני אתפלל לבדי.'
אבל יש חלק בתפילה שאתה חייב לעשותה במניין. אז הצטרפתי, אבל מעיי התהפכו, כי החזן המדומה הזה עשה המון שגיאות. התקשיתי להאמין ששאר המתפללים סובלים את זה.
בִּשלב הוצאת ספר התורה אני מתקרב לבימה ואני רואה שני אנשים ניגשים לחזן ואוחזים בו מִכּל צד. אני שואל את האיש שלצידי מדוע שני אנשים מחזיקים אותו?
'לא שמעת עליו?' הוא עונה לי, 'זה החזן העיוור מלֶמבֶּרג (שמה הגרמני של העיר האוקראינית לבוב). הוא היה בעל קול טנור מדהים ביופיו, ומכל רחבי פולין היו מגיעים אנשים כדי לשמוע את תפילתו וניגוניו. המלחמה פרצה, הוא היה חמש שנים באושוויץ, שם התעוור מהצלפות שספג בפניו ובעיניו ושם איבד גם את קולו. הוא לא רצה לשיר יותר ולהתפלל. 'אם איני יודע את המילים', הוא אמר 'אז איני רוצה לשיר יותר.' אבל היום ביקשנו ממנו, אנחנו זוכרים אותך מלֶמבֶּרג , אנא שיר איתנו שוב… מי יכול להביא תפילתנו למעלה טוב יותר ממך?'
ואז כשהוא ירד עם ספר התורה והאנשים אוחזים בו מצדדיו, הוא עבר לידי… ואז במקום לנשק את ספר התורה… נישקתי את ידו.
הוא שאל את האנשים: 'מי זה היה שנישק את ידי?''זה היה שלמה קרליבך' הם ענו לו.
הוא הסב אלי את עיניו העיוורות ואמר: 'הי שלוימלה, אני אוהב את ניגוניך…' וכך הוא השיב לי את נישמתי.
אני נשארתי שם שבועיים. כל יום יצאתי איתו לטייל בטיילת. יהודי יקר.
כמה חודשים לאחר מכן התקשרתי. אשתו ענתה לי. 'מה שלום הַהֵילִיגֵער חזן היום (החזן הקדוש)?' שאלתי.
והאישה אז ענתה לי בשקט: בעלי קיבל היום מישרה חדשה. הוא עכשיו חזן במרומים…'
ושלמה קרליבך מספר את המילים האחרונות האלה בניגון ובאַי אַי אַי בקול הבריטון העמוק שלו…
(מקטע יו טיוב, כפי שסיפר וניגן הרבי שלמה קרליבך)
אז כפי שאמר שלמה קרליבך, כדאי לזכור שהדברים לא תמיד כפי שהם ניראים. יש אמת אחת שמאד ברורה לנו, ואֵי שם… אֵי שם… יש גם אמת אחרת… שונה לחלוטין.
ורק חישבו על זה… על הפיספוסים הללו… על אותם הפעמים שבהם לא ידענו על אותה האמת האחרת… והינו שבויים באמת האחת שלנו…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 20 בפברואר 2020
'החזן מלמברג' כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
התרגשתי מהסיפור. ביקרתי לאחרונה בפאלם ביץ׳ והתארחתי ערב אחד בבית מאד יפה לארוחת ערב. בעלת הבית נראתה לי מאד מוזרה. ישבה ולא הוציאה הגה כל הערב למרות שהיתה המארחת. כששאלתי מדוע סיפרו לי שיש לה אלצהיימר והיא מנותקת מהסביבה. בעבר, כך אמרו לי היתה אשה יפהפיה ומאד מרשימה וכשהיא דיברה כולם סביבה השתתקו כי תמיד ריתקה את כולם.
התבוננתי בה – אשה מבוגרת בפנים חתומות שנראתה לי מאד לא נעימה ותהיתי מדוע הזמינה אורחים לביתה אם היא כל כך לא נעימה. כמה טעיתי. כמה אנחנו טועים לעיתים מהתרשמות ראשונית.
שבת שלום.
הי שוקה. אני לא אדם דתי. לא מאמין במופלא ממני ומתברר רק למה שאני מרגיש. ואתה הצלחת שוב בסיפור מקסים לגעת לי בנשמה. זה המקום שבו האמונה נמצאת.
תודה על הרגישות
לשמוע את סיפור החזן מ-למבארג באמצעותך בעבורי כמעט כמו קטע חזנות!פיוטים של קרליבך מתנגנים שנים בביתנו.תודה על שעה של נשמה.
היי שוקה יקר, איזה זיקוק מאלף, הצלחתי להתרגש ואף לדמוע…אנשים נוטים להניח הנחות על סמך רושם ראשוני, שלא תמיד הן נכונות. זה כל כך אנושי, אבל שמתגלה האמת – הלב מתבייש.
אני מגלגלת את הסיפור הזה הלאה…
תודה ויום טוב.