חוכמה ללא מילים – רסיסים מהודו

מאת שוקה די-נור | 6 תגובות

בּתאל ובעלה אלון, שני ארכיטקטים צעירים, גרים עתה בהודו. הם יצאו לדרום הודו, לעיר בשם Auroville במדינת טָאמִיל נָאדוּ, והם אחראים שם על התכנון האורבאני של העיר. אלון שלח אלי משם את חוויתו האישית הבאה:

"אנחנו גרים בבית מרווח ונעים בפאתי יער, ביתה של אשה אירופאית שנמצאת כבר שנים בהודו, ואשר איפשרה לנו לגור אתה ומיטיבה אתנו מאד. על עבודות הבית מופקדת עוזרת בית מקומית, סִיטָה שמה. היא אחראית לסידורו של הבית וניקיונו ועוזרת גם לנו בדברים קטנים, כי עתה גם אנחנו דיירי הבית. בטאמילית, השפה המקומית של המחוז שלנו, עוזרת בית נקראת אָמָה, שפירושו 'אִמא' , כי היא הרי אם הבית. באחד הבקרים החופשיים שלה היא שלחה אלינו את בנה להוביל וללוות אותנו לביתה בכפר הסמוך, וכשהגענו היא קבלה אותנו בזרועות פתוחות, קורנת מאושר על שטרחנו לבוא ולכבדה בביקור. היא הראתה לנו את ביתה הקטן (כ-25 מטרים רבועים) שהיא מאד גאה בו, הכינה לנו ארוחת בקר, ושכנים מהכפר באו להציץ ולראות את הזרים ואת בננו הקטן בן תשעת החודשים. זוהי סיטה, אשה חמה ולבבית.

ויום אחד חגגה בעלת הבית שלנו את יום הולדתה. הבאנו לה כמתנה צלחת רחבה לפרחים, כזו שהמקומיים נוהגים לפזר בה פרחים או עלים טריים כל בוקר, על מצע של מים. מי שטייל במזרח בוודאי מכיר את התופעה הזו. בבקר מילאנו את צלחת הפרחים במים, שמנו בה פרחים טריים שליקטנו ביער ושמנו את זה על השולחן המרכזי בבית, כהפתעה. כשבעלת הבית הבחינה בצלחת היא הודתה לנו בנימוס על תשומת הלב ועל המתנה, ובעדינות אירופאית אמרה שזה יעודד אותה למצוא את האנרגיות לעשות שימוש במתנה ולרענן ולחדש פרחים בצלחת מידי בוקר, כי זה כה מוסיף.
"הסירי דאגה מלבך, אני אקח את זה על עצמי," אמרתי לה בהתלהבות ובנכונות, "זו תהיה אחריות שלי לשים פרחים טריים כל בוקר." ראיתי בכך הזדמנות לעשות יותר עבורה.

וכך מאז, מצאתי כל יום את הזמן לערוך טיול קטן של בקר ליער שבתוכו אנחנו גרים, לאסוף פרחים טריים, לחזור לבית ולסדר את הפרחים בצלחת, באופן הכי יפה שאני יודע.
וראה זה פלא, מהר מאד הבחנתי שצלחת הפרחים משמשת לי כבבואה. בבקרים בהם אני שמח ומאושר אני משקיע יותר בסידור הפרחים הצפים, ובימים שהאנרגיה שלי דלה יותר, הצלחת נראית פחות מלהיבה. הבנתי שזה לא עניין של הזמן שעומד לרשותי, אלא שהפרחים בצלחת וסידורם האסתטי הם אכן ביטוי של תחושותיי הפנימיות.

באחד הימים חשתי ברע, 'חיפפתי' איכשהו כמה פרחים בצלחת בחוסר תשומת לב ופניתי לעיסוקי. ואז… אחרי הצהריים, כמו באגדות, הבחנתי שהוספו פרחים לצלחת ושהיא מאורגנת בצורה יפה יותר מכפי שהשארתיה בבקר. אודה על האמת, זה שימח אותי. המתנה שהבאנו יוצרת משהו, חשבתי, אפילו בעלת הבית נרתמת למחויבות!

כמה ימים לאחר מכן, היו לי חילוקי דעות קטנים עם בעלת הבית, וְוִיתרתי על מחויבותי לשים פרחים באותו היום בצלחת. כשהגעתי באותו היום בצהריים, כפי שבוודאי תנחשו, הצלחת הייתה שופעת פרחים טריים, מקושטת יפה מתמיד.
באותו הרגע סיטַה חלפה לידי, עיניה נתקלו בעיני לשנייה והושפלו שוב במבוכה. יכולתי להישבע שהבחנתי בזיק של חיוך שובב בעיניה.

וכך הצלחת תמיד זוהרת בפרחיה, הקשר בין האנשים בבית נשמר חם וטוב, וכמה טוב שיש אָמָה שמישרת הדורים ומתקנת בחוכמה, ללא מילים, סטיות קלות מהבטחות …."

ולמען הסדר הטוב רק אציין שבתאל היא בתי ואלון, כמובן, חתני. ביקשתי מהם שישלחו לי תמונה של סיטה. אז הנה למטה תמונתה, ואם התמונה לא עברה במייל תוכלו לראותה בבלוג.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (43)
שוקה, יום חמישי, 26 בנובמבר 2009