להיות 'עָמוֹס'
רונן לין, מכר ותיק, שלח אלי את הסיפור הבא שהוא קיבל בפייסבוק. כתב אותו (או רק הפיץ אותו) גיא לנקר. הנה תמצית מהדברים:
השעה הייתה עשר בלילה כשסגרתי את העסק.
הייתי בדרכי לזרוק את שקית הזבל בפח הגדול שמעבר לפינה. כשהתקרבתי הבחנתי בילד שעומד שם. הוא הבחין בי, נבהל כנראה, ומיד הוציא את ידו מתוך הפח וירד מהקופסא עליה טיפס. הוא הרים את הילקוט והחל ללכת. איני יודע מה הינחה אותי אבל צעקתי אליו: "ילד! אני חושב שנפל לך פה משהו… זה שלך?"
הוא עצר, הסתובב לכיווני ובחן אותי. שאלתי שוב: "זה לא הכסף שלך?"
"לא" הוא אמר ופנה ללכת.
"טוב, זה גם לא שלי… אז אם זה של אף אחד" אמרתי "בוא תיקח".
הוא לא זז כדקה. שיערו השחור והחלק התפרע ממשב רוח פתאומי.
הוא עשה כמה צעדים לעברי, אחז בשטר ואמר "טוב".
"בן כמה אתה?" שאלתי.
"בן שבע." זיהיתי מבטא זר בדיבורו.
"מכיר את השווארמה הזאת פה ליד?" שאלתי.
הוא הנהן באיטיות.
"זו המסעדה שלי. בדיוק התכוונתי לאכול. נשאר המון, אולי תצטרף אלי?"
"לא יודע" הוא אמר ושתק לשנייה. "אמא שלי לא מרשה לי לדבר עם אנשים זרים."
"אמא צודקת. בכל מקרה אם תרצה אתה מוזמן, יש גם צ'יפס טעים".כנראה שפיתוי הצ'יפס היה גדול. הוא בא איתי והתיישב ליד שולחן.
"כמה דקות והאוכל מוכן".
הוא אכל. ובין ביס לביס אני לָמֵד כמה רעב היה.
קוראים לו מייקל. שאלתי מתי הוא אכל היום והוא אמר בבוקר, סנדוויץ קטן.
הבאתי לו גם בקבוק קולה קטן.
"אמא ואבא עובדים." הוא אמר לפתע "בבית לא תמיד יש אוכל, אז אני יורד לפח הזה שם…"
דמעות עלו בעיניי… ילד בגיל של ילדיי.
"טעים מאוד, אני אוהב צ'יפס" הוא אמר, כשהוא לוקח אחד וטובל אותו בקטשופ.
"מייקל" אמרתי לו "אני עמוֹס, שנהיה חברים?" הושטתי לו יד.
"אפשר" הוא אמר ונתן לי כיף בתמימות שכזו.
"אני תכף חוזר" אמרתי ונכנסתי למטבח כשאני שוטף את פניי. אחרי רבע שעה חזרתי. "מייקל, יש פה אוכל, קח הבייתה, זה יספיק לך, לאמא ואבא… בסדר? ומעכשיו, כל פעם שתרגיש רעב, תרד לפה ותאכל שווארמה איתי. הרי אנחנו חברים, לא?".
"וזה בסדר אם אבקש לפעמים גם קולה?"
"ברור" אמרתי. התמימות שלו הגניבה מחנק לגרוני.
"תגיד עמוס, כשאהיה גדול… אוכל לעשות גם שווארמה כמוך?" הוא שאל.
"בתנאי אחד" אמרתי "שתאמין בעצמך, ושתעבוד קשה, ואז כל דבר יכול להיות שלך".ומייקל היה מגיע לא מעט. עם הזמן אנשים חשבו שמייקל הוא הילד שלי.
****
קוראים לי מייקל, אני בן 36 ואת היום ההוא ליד הפח עם עמוס לעולם לא אשכח. כששואלים אותי אנשים איך העסק שלי מצליח, אני מסביר שהסוד הוא להאמין בעצמך ולעבוד קשה. זו המורשת של עמוס, שכבר איננו איתנו. וכל יום בערב כשאני סוגר את העסק, אני פוסע לכיוון הפח שנמצא בסוף הרחוב ומניח לידו שקית עם מעט אוכל, קצת צ'יפס ואיך לא, פחית קולה. לשקית אני מצמיד פתק "מעמוס", כי אני יודע שתמיד יש מישהו בעולם שחולם שיגיע עמוס אחד כזה.
(כך כתב, או רק פירסם בפייסבוק, גיא לנקר)
תאמרו שזה סיפור מתקתק, אולי תמים מידי, אבל יש בו בעיני משהו שמדגיש את המנהיגות שטמונה בכל אחד מאיתנו, ולא רק ביחידי סגולה. כי הרי רבים מאיתנו הם אותו ה'עמוס' למישהו, בו נגענו והשפענו ועשינו הבדל. וזו מנהיגות. אולי קטנה, אבל מנהיגות.
ולמי מאיתנו אין את ה'עמוס' הזה שנגע והשפיע והטביע חותם על מי שאנחנו?
קראתי פעם אימרה, שמקורה אינה ידוע, שמתאימה כל-כך: "הֵיֵה סוג אדם שמשאיר חוֹתָם… ולא צלקת!"
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 28 בנובמבר 2019
"להיות עמוס" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הייתי מסירה את 'אני עמוס' ובכלל כמה שפחות 'אני', לא הכול סובב סביבנו, גם אם השתתפנו במשהו…
שוקה יקר,
סיפור מקסים שלצידו מוסר השכל.
דומני שלכל אחד יש את ה"עמוס" הזה שיכולת המנהיגות שלו גורמת להנעה שאין שניה לה.
תודה על הסיפור.
שבת שלום,
שוקה ידידי.
אתה פשוט הופך את העולם לטוב יותר. אתה נותן מתנות שהערך שלהם הוא בזה שמעבירים אותן הלאה…
תודה על מי שאתה עבורי
היי שוקה יקר, הרגע הקשבתי להקלטה של התכנית 'העונג השישי' והקשבתי לסיפור שסיפרת ודמעות עלו בעיניי. כל כך אנושי ונוגע ללב ואני אגלגל את הסיפור הזה הלאה…
תודה על ששיתפת וריגשת. זה נותן ערך מוסף להמשך היום היפה הזה.
בידידות משולי.
שלום שוקה,
סיפור מרגש המלמד אותנו על מקריות בחיים ולאן הם מובילים אותנו.
אני מתחברת לציטוט שלך.
ערב טוב חיה אהביה
אז ככה… כנער תמיד עבדתי.. החל מחופשת הקיץ בין כיתה ו לכיתה ז. כמו כן עד יב וכמובן לאחר מכן… במהלך השירות הצבאי וכך הלאה…
במהלך כיתה ט׳ היה לי שבוע אחד עמוס במיוחד..! אני זוכר את השבוע הזה היטב עד היום. אירוע זה נחקק בזיכרוני.. זה היה שבוע לפני הטיול השנתי.. במהלך השבוע נדרשתי להגיש עבודה בשל״ח בנוסף היה לי מבחן במתמטיקה ובמקצוע נוסף. החלטתי שבעקבות הלחץ של מבחנים עבודות וכמובן העבודה ממנה אני מתפרנס שלא ויתרתי על שעה אחת חרף לחץ זה.. בחרתי לוותר על השעות שינה על דעת עצמי.. במטרה להצליח במבחנים ולסיים את הגשת העבודה. וכל זה מבלי לוותר על העבודה. אז עשיתי לעצמי כמה לילות לבנים. או יותר נכון בחרתי לישון כל לילה במהלך השבוע כשעתיים שלוש.. אמא שלי אמרה לי באותה תקופה שאני פוגע בגוף שלי מכיוון שמחסור בשינה בשלב הזה של החיים הוא חיוני מאוד להתפתחות שלי ואני גורם לנזק בלתי הפיך לעצמי. את השעות שינה האלו לא ניתן ״להשלים״ בשבוע לאחר מכן או בכלל לדבריה. אני כמו תמיד *עקשן*. הולך נגד המוסכמות ונגד המקובל. טענתי ש״שינה זה לחלשים״. אין לי צורך בזה. ושינה רק גורם מעכב לדברי. בכל אופן.. השבוע עבר מעולה.. סיימתי את העבודה בשל״ח עברתי מבחן אחד בתחילת השבוע. נשאר לי רק מבחן ביום שלישי וברביעי אני כבר יודע שאני יוצא לטיול שנתי בנסיעה, כך תכננתי.. אשלים את שעות השינה שלי. אבל….! במהלך המבחן במתמטיקה ביום שלישי בבוקר… נגשתי אל המורה מהספסל הראשון לכיתה שם ישבתי בדרך כלל.. פונה אל המורה ושואל אותה לגבי שאלה מסויימת מה הכוונה. היא כאילו בנימת זלזול.. אומרת לי תקרא שוב את ההוראות.. הכל כתוב! אני מנסה בשאריות הכוחות האחרונים שלי להתייצב אל מול המורה ולהבהיר לה שאיני מתכוון לכך אלא למשהו אחר.. ואני מרגיש פתאום שקולי נחלש.. אני מנסה לדבר ולא יוצא לי קול. תחושת כאב ראש, יובש בשפתיים. ונפלתי על הרצפה. אני זוכר את אחת התלמידות אומרת תשימי לו שוקולד בפה. תני לו מים.. נתנו לי את כל זה. המשכתי לשבת על הרצפה. השוקולד והמים עזרו הרגשתי שאני חוזר לעצמי והמשכתי לעשות את המבחן. המורה אמרה שאין לה בעיה שאמשיך אותו בהזדמנות אחרת. אך אני כמו תמיד עקשן. רוצה לסיים עד הסוף כמובן שוב נגד המקובל. סיימתי את המבחן. הגשתי אותו. והמורה אמרה שהיא תתחשב בי בבדיקת המבחן. חייכתי אליה ואמרתי תודה. רק בקשתי שלא יגלו למחנכת ולהוריי כדי שיאפשרו לי לצאת לטיול השנתי. הבטיחו שלא יגלו. יצאתי לטיול השנתי וכמובן השלמתי את שעות השינה האבודות שלי. בין אם יש אפשרות להשלים ובין אם לא. אני את שלי עשיתי.. ד.א קיבלתי במבחן במתמטיקה 97. ולא נזקקתי כך לפחות הרגשתי באותו הרגע בשום רחמים מהמורה. כי את החומר ידעתי מצוין!
בכל אופן בחרתי לספר את הסיפור הזה.. כי אמנם הייתי נער צעיר כבן 14-15. אך העקשנות, הנחישות וכושר ההתמדה היו שם כבר מגיל צעיר. עד היום אני ממשיך הרבה פעמים באותם הדפוסים של כביכול ״ללכת עם הראש בקיר״ נוכח קשיים ומכשולים. לא מוותר לשניה לעצמי על פסיק מכלום.