מעשה ניסים

מידי פעם אני מניח הצידה ספר קריאה רגיל ומתמכר לספר עיון שעוסק במערכות יחסים.  לפעמים אפילו בד בבד.
כך התמכרתי לסיפרו החדש של הפסיכולוג ד"ר עֵלי כ"ץ, שאהבתי את שני ספריו האחרים בנושא אבהות והורות. כותרתו החביבה של הספר החדש –  "הקן שאינו מתרוקן".

הספר דן בָּלבטים שצצים במשפחה המתרחבת – על כלותיה, חתניה, נכדיה, ומחותניה – ולצד האושר הנשקף מתמונות משפחתיות, מוצפים גם הקשיים. איני זוכר שניתקלתי בְּספר שדן בנושאים המורכבים הללו באופן כל-כך מקיף, קולח ומרחיב דעת.

הנה תמצית מסיפור אנושי קטן שדליתי מהספר:

עמדתי במעבר חצייה, אוחז באופניי והיבחנתי בה. היא הייתה שרועה על כיסא גלגלים בצידו השני של הכביש. ראשה שמוט, גופה רופס, וממרחק היא ניראתה בעיני כמו זקנה שוויתרה על החיים.

האור ברמזור התחלף, והובלתי את אופניי למגרש החניה שם השארתי את ריכבי כשעליתי לרכוב על אופניי. כשהיגעתי למכונית הבחנתי בגבר בביגדי ספורט שעמד לצד הזקנה – כבן 65, פנים טובות, שחום עור, רכון מעל כיסא הגלגלים.

העמסתי את האופניים בעודי מרותק לְפניה המקומטות, לעיניים השקועות בארובותיהן, ולעדינות שבה הוא תמך בראשה והשעין אותו על גב הכיסא.

כבר אחזתי בהגה המכונית, ממהר לדרכי, כששמעתי מאחורי סילסול חרישי ומרטיט לב של נעימה מיזרחית. קולו היה צרוד מעט כאילו הוא לוחש לאימו הקשישה שיר של סוד.

נימשכתי אל מחוץ למכונית כבחבלי קסם, כמהופנט. התקרבתי אליהם בשקט. אולי רציתי להתוודע עוד לַסוד, בלי להרוס את הרגע המיוחד שבו הם ניגלו לעיני: הוא גהר מעל הכיסא, שנהפך בדימיוני לעגלת ילדים, והיא כמו תינוקת רכה, תלתה בו עיניים נוצצות. הוא שר ועל פניה נפרש חיוך מאושר. כמעט חיוך.

את המילים לא הבנתי, רק הקשבתי למנגינה. כמו שיר ערש לתינוקת שהוא גם שיר אהבה מנחם לְאֵם שאפסו כוחותיה. עיניה היו עצומות עכשיו וכל עצב, כל תא בפניה היו ממוקדים בשיר שהוא שר לה בערבית והיא שרה יחד איתו, בלי קול. שפתיה נעו, אבל מגרונה נבעה רק נשימה יבשה.

כשסיים הוא שלף בקבוקון מים, מלחלח בעדינות את שפתיה ואז נפגשו מבטינו. הוא חייך אלי.

היכרתי אותו, זה היה ברור לי, אבל לא קישרתי מהיכן.

"המסירות שלְךָ בלתי נתפסת." אמרתי.

"היא נרדמה," הוא ענה בלחש. "היא אוהבת שאני שר לה שירים מיצריים. שם היא גדלה ובגיל תשעים ושלוש היא רק רוצה לשוב לְזיכרונות ילדותה." הוא הניח את הבקבוק בתיק.

"זה מרגש לראות כמה אתה אוהב אותה." אמרתי.

"כן," הוא אמר. "בכל יום אני רץ בפארק ואז אני בא לכאן לשעה-שעתיים. מגיע לה," הוא הסתכל בפניה הישֵנות. "חמישים שנה היא הייתה המלאכית שלנו. עזרה בכל דרך אפשרית. נתינה נדירה ואינסופית. עכשיו הגיע הזמן שאנחנו ניתן לה מכל הלב." הוא הסיט את כיסא הגלגלים לצל.

"אני לא רוצה להפריע," אמרתי, "אבל אני חייב לומר לך שאתה בן ניפלא."

"לא, לא," הוא צחק. "קודם כל אתה לא מפריע, ושנית הורי ז"ל נפטרו לפני הרבה שנים. זו חמותי, אימא של אישתי."

נכנסתי לרכב ונהגתי הבייתה, מרגיש כבחלום. ברמזור אדום בהרצליה ראיתי קבוצה של נערים במדי כדורגל צהובים. זה החזיר אותי לעבר וחיוך התפשט על פניי. כשהרמזור התחלף לירוק נפל לי אסימון ועלתה בי התמונה של ניסים כהן הכדורגלן. ניסים כהן הפך לאגדה בעיקר בזכות הנחישות ויכולת הלחימה, ובכך שהיה השחקן היחיד שאי פעם שיחק עד גיל 45 בליגת העל.

פניו הטובים כשהוא גחון מעל המלאכית שלו, כשברקע מִסתלסל שיר ערש מִצרי – עלו שוב מול פני. חייכתי וחשבתי שמעתה ניסים כהן הוא אגדה גם עבורי.

(מסיפרו של ד"ר עלי כ"ץ "הקן שאינו מתרוקן" בהוצאת 'מטר')

 

למי שאינו בקי בכדורגל, ניסים כהן היה שחקן נבחרת ישראל ואכן שיחק עד גיל 45 בליגת העל ולאחר מכן עוד שלוש שנים בליגות נמוכות. גם עבורי ניסים כהן היה תמיד דמות מיוחדת בצניעותו, במסירותו ובכישרונו כספורטאי. הסיפור הנוגע ללב הזה מוסיף לו אצלי הרבה נקודות זכות… והוא חייב לי דימעה אחת שהתגלגלה ונעלמה במורד לחיי…

 

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 19.03.20

"מעשה ניסים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

ניסים כהן – אחד מעושי המשחק הטובים שקמו כאן וכנראה גם דמות הראויה לחיקוי.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

כיבוד אב ואם זו אחת המצוות בעשרת הדיברות
ואם זו חמתו, לדעתי זו נתינה גדולה יותר

הי שוקה.
אני יודע היטב מי זה האיש הזה. ואתה שוב מצליח להוציא ממני דמעה של התרגשות על הרגישות שלך ועל הסקרנות.שוב הצלחת לגעת בי ועל זה המון תודה

הסיפור מרגש בפני עצמו. אבל הסיבה האמיתית בגללה דמעתי היא כי נזכרתי באימי המונחה שנפטרה במאי שנה שעברה. והסיפור העלה בי געגועים שעולים בי ומציפים אותי מאז, געגועים לכל מה שהיתה, נתנה מכל הנשמה, ביד נדיבה ובאהבה גדולה. הכיסופים אליה הולכים ורק מתעצמים ככל שעובר הזמן. אין להם מרפא ואין להם מענה.
אולי זמן האיכות עם חמותי הוא תיקון למה שלא זכה להעניק להוריו ז"ל ואולי כמו שהיה בן מסור ומעניק להם הוא חתן מסור ומעניק לחמותו. בכל מקרה כך או כך זכה ניסים כהן להזדמנות….שניה אולי.

וכך כתבה לי נחמה קופרשטין
אהבה בימי קורונה….

וכך כתבה לונה:
סיפור מרגש שובר דעות קדומות (שומר על חמתו כמו אמו )ומאחד תרבויות ועולמות ביחד (שר במצרית ). כמה האנושיות האמיתית  יכולה לחצות  כל גבול. תודה רבה

מרגש עד דמעות. פינה קטנה של חסד…

וכך כתב לי אבי כהן הירושלמי:
שוב אני עם דמעות בעיניים אחרי הקריאה של "מעשה ניסים". אשתף אותך באירוע שנזכרתי בו לאור המייל שלך.
יצאתי לגמלאות לפני קצת יותר משנתיים, בעקבות לחץ של זוגתי עשיתי קורס של ליצנות רפואית והתחלתי להתנדב.
לפני כשנה היינו במתחם התחנה בירושלים,במופע פתוח לקהל, ושמתי לב למישהו עם ילדה כבת 10 בכיסא גלגלים. הילדה נראתה מנותקת מהעולם ללא תנועה והעיניים עצומות למחצה, אני מעריץ בני משפחה שעושים מאמץ להוציא הורים, בני זוג וילדים לבילוי משותף, אבל היא נראתה ללא שום תגובה למה שמרחש סביבה.
אחרי כשעה ראיתי את אותה ילדה בבית קפה, לידה ישבה קשישה (כנראה סבתא שלה) שהחזיקה את ידה, ליטפה אותה ודיברה איתה, הילדה נראתה לגמרי אחרת, עיניה זהרו, מחייכת וכאילו חזרה לחיים.
רציתי לגשת לסבתא לומר לה כמה זה נפלא והחלטתי לא להפריע לאידיליה.
אבל התמונה הזו עדיין בליבי.
בשורות טובות,
אבי

גם לי עמדו דמעות בעיני, כל כך מרגש. מעבירה לילדי לקריאה.

‏ניסים כהן חבר ילדות. אשתו של ניסים כמו אחותי, גדלנו בית ליד בית אז איזה לייב היא כמו אמא שנייה שלי. ‏אהבתי אותה מאוד מאוד. הייתי מגיע לביקורים בארץ הייתי ישר הולך אליה לשתות תה ועוגיות ולדבר איתה. אישה מאוד מאוד טובה. נסים שחקן גדול בכדורגל הישראלי ואדם יותר גדול בחיים. ישר כוח שיהיה לכם רק טוב אמן ואמן ‏ממני חכמון שמואל שיקגו

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)