זיקוקין די-נור

סימנים

סרטון אוסטרלי קצר שנגע לליבי, החזיר אותי לרומנטיקה בין אנשים טרום טכנולוגיה. ב- 2009 זכה הסרטון בפרס בינלאומי על יצירתיות. הנה תמצית מהתסריט – "סימנים":

התמונה נפתחת בצעיר הישן במיטתו. שעון מעורר מצלצל, עיניו נפקחות לאיטן, והוא קם בחוסר רצון. מתארגן, מסדר עניבתו ומתיישב במטבח לקפה ולטעימת בקר. המוזיקה ברקע מונוטונית, פניו של הצעיר מביעות דיכדוך וחוסר התלהבות.

הוא בדרכו ברכבת לעבודה. ארשת פניו רצינית וחסרת עניין ונשארת כך גם בתאו במשרד מול ערימות הניירת.  בהפסקת הצהריים, בחוץ, בחורה שותה קפה ממול, מחייכת אליו ואז פוסעת לקראתו. סוף סוף חיוך מתפשט על פניו, אבל… הבחורה חולפת וממשיכה כאילו והיה שקוף. חיוכו נמחק.
בערב בבית הוא מפעיל את המזכירה האלקטרונית. הודעה אחת בלבד צוהלת מאימו:  "בטוחה שאתה נהנה בעיר הגדולה מוקף באנשים… בוודאי במסיבה עם חברים…" והמצלמה מתמקדת בַּלְבד שלו במטבח.

למחרת, סצנת הלְבָד חוזרת. במשרד מול המחשב, מביט משועמם לצדדים ואז… הוא מבחין בְּחלון המשרד ממול, בבניין השכן, בבחורה חיננית במשרדה. שניות ארוכות הוא נועץ בה מבט… היא חשה ומפנה אליו את ראשה. הוא נבהל מהחדירה לפרטיותה ומסיט מבטו. אחרי כמה שניות הוא מגניב מבט, ושוב מבטיהם מצטלבים.
היא שולחת יד לעט לורד, משרבטת מילים, ומרימה דף למולו בקנטרנות: "אולי גם תצלם אותי" כתוב שם.
הוא מסתכל לצדדים לוודא שאיש לא מבחין בהם, והיא שולפת מולו דף נוסף: "אני צוחקת…" ומחייכת לעומתו, כמו בסרט אילם. מבחינה במבוכתו היא שולפת דף נוסף: "סטייסי".
הוא מחפש בקדחתנות דף מחשב ומרים לעומתה: "ג'ייסון", והיא מרימה לו דף "נעים להכיר". "נעים גם לי" הוא מגיב בפתק.
בערב הוא ממגנט למקרר את כל הדפים שכתב.
בבקר למחרת הוא כבר נילהב שלא כהרגלו. במשרד הוא מעיף מיד מבט לחלון ואכן היא שם, מרימה מולו דף עם סמיילי.
הדפים על המקרר בדירתו מצטברים.
למחרת, מהורהרת, היא מציגה דף: "יש לי סוד לחלוק איתך". הוא נדרך, והיא רוכנת לשולחן, כותבת ומראה לו: "אני בעצם הסתכלתי עליך ראשונה…". הוא עושה לה סימן 'חכי שניה' רוכן וכותב: "התירצי שניפגש?" מעט מתלבט אם להעז… ואז … לפני שהספיק להציע … מישהו נכנס לחדרה, אומר משהו, לוחץ את ידה והולך. היא יוצאת בעקבותיו.
הבחור מנצל את פסק הזמן והולך לשירותים עם הדף האחרון שכתב. חסר ביטחון הוא מתאמן מול המראה על ארשת הפנים המתאימה ברגע שיציע לה להיפגש.
בבקר הוא מזדרז להגיע עם  דף ההצעה להיפגש… רק כדי להבחין שחדרה ריק.  מישהו אז נכנס לחדרה עם ארגז חפצים, מסדר אותם ומתיישב במקומה. פניו של הצעיר מתקדרים. בערב המצלמה מתמקדת בדפים שכתב לה מוצמדים למקרר בביתו.

למחרת במשרד פניו נפולים. לפתע קרן שמש מרצדת על פניו. הוא מביט לכיוון הקרן ומגלה שזו היא שמחזירה לו שמש ממראה קטנה שבידה ומנופפת לו. היא בחלון חדר בְּקומה גבוהה יותר. כשהבחינה במבטו היא מצמידה דף לחלון: "קודמתי לתפקיד ניהולי" ומקפצת בהתלהבות של נערה.
"כדאי שנחגוג" הוא כותב לה, ואז אוזר עוז ושולף את הדף מאמש: "התירצי שניפגש?" והיא רוכנת לשולחן וחוזרת עם דף: "חשבתי… שלעולם לא תבקש…"
ליבו מחסיר פעימה, חוטף את הז'קט ודוהר למטה. הם עומדים שניהם משני עברי הכביש במעבר החצייה. האור מתחלף והם פוסעים אחת לקראת השני, היא מקרבת אצבעה לפיה בסימן 'אל תאמר מילה' ושולפת דף שמצויר עליו לב ובתוכו כתוב "היי".
*****
בבית הקפה שליד היא כותבת על המפית "בוא נדבר היום בפיתקאות, שהקסם לא יתפוגג". וכך הם כותבים על מפיות, מחליפים מבטים… ואוחזים ידיים. נפרדים, מחליפים מספרי טלפון ומיילים בטרם החליפו מילה אחת של ממש.
למחרת בבקר מחכה לו מייל ממנה: "איש יקר, לא רציתי לקלקל אמש את הקשר המיוחד הזה שנוצר… רציתי רק שתדע שאני לקוית דיבור מלידה… תודה ששיחקת אתי את המשחק ונתת לי להתבטא בדרכי שלי בנינוחות… "

(הבימוי של פטריק יוּז – Signs” by Patrick Hughes")

ואני רציתי רק שתדעו, למען הגילוי הנאות, שהסרטון של פטריק יוז מסתיים בתמונה של מעבר החצייה בו היא מגישה לו דף שכתוב עליו "הי". המְסַפֵּר רצה כנראה להשאיר את ההמשך לדמיונו של הצופה.
וכחסיד המילה הכתובה, את שתי הפסקאות האחרונות שבסיפור (בבית הקפה… ואילך) אני המצאתי. תנו דרור לדימיונכם להמציא סיום אחר… משלכם.
ואכן, לפעמים כל מה שצריך זה סימנים…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 21 בינואר 21

"סימנים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.