עָטוּרֵי נכדים
במשפחתי – ואצלנו הילדים כבר פרחו מהקן ומנהלים חיים עצמאים – אנחנו נוהגים להיפגש, באדיקות שבועית, לארוחות סוף שבוע משפחתיות עם הילדים והנכדים. בהביטי סביבי, אני מניח שמשפחות רבות נוהגות כך. זה כנראה חלק מה DNA הישראלי/היהודי, ויש לכך בוודאי סיבות ושורשים.
לפני כמה שבועות נפגשנו, זוגתי ואני, לארוחת ערב עם ידיד עיסקי מהעבר ורעייתו, שניהם קוריאנים, מסיאול שבקוריאה הדרומית. במהלך השנה האחרונה נולדה להם הנכדה הראשונה מבתם הבכורה, ששהתה בארה"ב ובשנה האחרונה חזרה לסיאול.
"איזה כיף לכם שהיא חזרה לסיאול," אני אומר "אני מניח שאתם מתראים הרבה עכשיו ונהנים מהנכדה…"
"כן, אנחנו מתראים," הם עונים "אבל… במינונים שאינם חונקים. עבורנו, אחת לחודש זהו המינון שנוח לנו ושאינו מתנגש עם 'הביחד' הזוגי שלנו…"
זוגתי נוגעת בבירכי מתחת לשולחן, רמז למחויבותינו השונה וביודעינו את כל חברינו הישראלים 'עטורי הילדים והנכדים' ועל כמות השעות השבועיות שכולנו מקדישים לצאצאינו.
ונזכרתי בחוויה מעברי מהתקופה של השנה שבה חייתי בסין, וגם אז אני זוכר שזה היה בהרמת גבה:
אני בארוחת צהריים עם שִיאָן (שם בדוי), מנהלת מקומית באחת החברות. היא בת 34, נשואה ואם לילד בן שנתיים.
ועל צלוחית של אורז וצלחת מרק, היא מספרת לי שלאחר לידת בנה, הורי בעלה הצטרפו לגור אתם בדירתם. בסין המעורבות של הסבא והסבתא בעזרה ובגידול הנכד/ה היא מאד דומיננטית.
"לאחר תקופת מה שההורים של בעלי גרים אתנו," היא אומרת "הם החלו להראות סימנים של קושי מהניתוק מסביבתם הטיבעית, מכפר מגוריהם המרוחק."
"נו," אני שואל ומחכה להמשך.
והיא לוגמת עוד כף מהמרק בשאיפה קולנית, כדרכם של הסינים אז, ואומרת "אז יום אחד הם החליטו לעשות פסק זמן ולחזור לכפר שלהם לתקופה של כמה חודשים."
"או קיי" אני אומר "הגיוני, ואיך הסתדרתם בתקופה הזאת לבד? הרי התרגלתם לעזרתם בגידול הילד ובשמירה עליו כשאתם בעבודה."
היא מביטה בי במבט של 'כאילו זה לא יכול להיות אחרת' ואומרת: "הילד… הילד נסע אתם"
"לכל התקופה?" אני שואל בעדינות, כדי לא לפגוע או לא להראות שבעיני זה תמוה.
"כן" היא משיבה, "רק השבוע הם חזרו."
"וכמה זמן לא ראיתם את בִּנכם?" אני שואל
"הוא היה אתם שם… עשרה חדשים."
שתיקה. שנינו השפלנו מבט מתרכזים באוכל ואז היא מחייכת אלי, כל הסיניות מחייכות בביישנות, ושואלת: "גם אתה הרי סבא, גם אתה נמצא כך עם הנכדים שלך בישראל?"ואז הגיע תורי לזוז באי נחת בכיסא שלי. הרי נכדותי בארץ ואני בחרתי להיות בסין במשך שנה שלמה, רחוק מנכדותי.
"אצלנו זה קצת אחרת" פלטתי בגמגום.
בדרך חזרה, ישבתי ברכב מהורהר.
מזכירתי שישבה לידי חשה בחושיה הטובים שמוזר היה לי שהורים צעירים נפרדים מילדיהם הרכים לתקופה כה ארוכה. בשלב מסוים היא רכנה אלי ואמרה בשקט: "אתה יודע שוקה, אל תשפוט. עבור שִיאָן זה בסדר גמור. הרבה כך נוהגים כאן. היא ובעלה עובדים, זו סבה טובה שלא להפסיד עבודה, התחרות כאן על מקומות עבודה היא קשה."
ובעקבות המפגש עם ידידיי הקוריאנים והמפגש ההוא בסין מאז, מצאתי עצמי תוהה שוב: "וכי יש נכון בכלל? וכי לא הכול עניין של נקודת מבט, של חינוך, של הַתרבות בה צמחת?"
ונזכרתי באימרה, שמקורה אינו ידוע: "יופיו של העולם טמון במיגוון אנשיו והתנהגויותיהם…"
ואכן אני מניח, שלולא השוֹנוּת הזו לא היה לנו מניע כל-כך משמעותי ומעניין לטייל בכל העולם על מנת להיחשף ולהכיר את התרבויות האחרות הללו…
שתהיה לכולנו שנת 2020 נהדרת, ושתהיה בה הרבה מְקבלת האחר והשונה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 9 בינואר 2020
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הכי חשוב: מתכון למרק לקחת?
כל אחד בונה את עולמו כדרכו וסביבתו ותרבותו, מניח שאתה יודע שבארה"ב זה שונה וכנ"ל באנגליה (ראה סיפור קפריסין אם אתה מכיר את השמירה על ילדים באנגליה).
זה היופי בעולם, בדיוק כמו שנכתב, בשונות שלו. פעם כשעבדתי בהייטק עם מחשבים הכל היה מדוייק 0/1 וזהו.
כרגע שאני עובד עם אנשים הרבה יותר כיף, השונות מגוונת.
להתראות, יהודה
שוקה ידידי. השארת אותי פעור פה… אני פוגש את הנכד שלי כמעט כל יום ופתאום חשבתי מה הייתי מרגיש אם לא הייתי יכול לפגוש אותו בתדירות הזאת. והדמעות חנקו אותי.
אמרתי מיד תודה ליקום ולילדים שלי וגם לך.
שוקה, רק בכדי לאשר את סיפורך.
גם לי יצא לשהות תקופה בסין לרגל עבודתי. ושם צירפו לנו מתורגמנים, אחת מהם היתה בחורה צעירה שסיפרה לנו. היא גרה בצד השני של המדינה, בעלה גם הוא במקצוע במקום אחר. את ילדתה מגדלים בינתיים הורי בעלה. עשינו חשבון שהם לא יתראו כחצי שנה. ואז היא תקבל, אישור לנסיעה ברכבת לחופשה של שבוע או שבועיים, ותישלח למקום אחר. גם הבנתי שזה לא בדיוק מתואם עם לוח הזמנים של בעלה.
מקצוע המתורגמן בסין, מאוד נחשב מכיוון שבאותה תקופה, הם רכשו ידע במערב. (Know How ). מאחר והשפות אנגלית/סינית לא חופפות בצורת ההתבטאות המתורגמן מעביר לצד השני את תוכן הדברים ולא מילולי. (Interpretor)
L
וכך כתב אלי קורא בשם ניסן שהתגורר שנם רבות בארה"ב ומראה עוד זווית:
חשבתי הרבה על הפוסט, זה משהו שנתקלתי בו בארה"ב עם ההסתכלות הישראלית על אימי כמסכנה שלקחו לה את הנכדים לחו"ל. ראיתי הרבה חברים במצב הזה שההורים הגיעו כמה פעמים בשנה וגרו איתם כמה שבועות בילו יחד וחזרו לארץ.
בשלב מסוים הכתה בי התובנה שהאמריקאים אומנם מתפזרים ל-50 הסטייטס שלהם ביציאה לקולג' ולעבודה. רוב המשפחות שהיכרתי, שלא גרות קרוב, נפגשות יחדיו כמה פעמים בשנה בחגים (פסחא, חג ההודיה וכריסטמס), בבית של אחד מבני המשפחה או במלון, ובסוף, בזמן האיכות, בבילוי המשותף המנותק מחיי היום יום ובשיחות האחד על אחד שנוצרות בימים הארוכים הללו (שרובם בימי שלג כשכולם תקועים בוילה גדולה אחת) הם מבלים יחד לדעתי יותר מאשר בכל הארוחות שישי שלנו כל השנה. הכל באמת הרגל.
וכך כתבה אלי שושי:
בעלי עבד הרבה שנים עם הסינים ונסע למפעלים שונים ברחבי סין. לפעמים הצטרפתי אליו.
והוזמנו עי בעלי מפעלים אמידים לארוחות ושמענו מפיהם. לא רק זאת שיש להם ילד אחד בגלל מגבלות הילודה שהטילו עליהם בזמנו אלא גם שערך העבודה הוא ערך מאוד גבוה בסין ואם הזוג עובד במפעל ומנהל אותו הילד עובר לגור בכפר או בעיר המוצא יחד עם סבו וסבתו וההורים נוסעים לבקרו פעם בשנה.
נהנתי מהסיפור והוא החזיר אותי לחוויה האמריקאית שלי.
אחת החוויות החזקות הייתה ללמוד את אורח חייהם מבלי לשפוט. הכרתי אמריקאית מבוגרת שסיפרה לי: כשדיברתי עם נכדי, הוא שאל אותי האם אני הסבתא עם הבריכה או בלי הבריכה.
אני קורא עכשיו ספר וניתקל במשפט כל כך מתאים לזיקוק האחרון ששלחתי:
"דרך חיים של אחרים אינה עניין לשיפוטנו אלא הזדמנות שלנו ללמוד."
('סודה של מספרת הסיפורים' – סג'אל בדאני)