שיעור בנטילת באחריות
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 96 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
לפני כמה שבועות, במפגש משפחתי, פגשתי לראשונה את הפסלת והאומנית הידועה אילנה גור. אילנה היום בשנתה השמונים ושש ויפי נעוריה עדיין ניבט ממנה. פיטפטנו מעט, ואז כששמעה על חיבתי לעולם הסיפורים, סיפרה לי על בעלה לֶנִי.
לני לוֹאֶנְגְרוּבּ, היום בן 91, ואיתו היא מחלקת זמנה כבר שישים ושש שנים בין יפו וניו-יורק. לאחרונה הוא הוציא לאור ספר סיפורים מחייו לצד אילנה, והיא בטוּבה, העניקה לי עותק מסיפרו. הקשיבו לסיפורו הבא:
אני אז בחור צעיר בן 31 מועסק כמנהל סניף לוס אנג'לס של חברה ארצית גדולה בתחום הקייטרינג וההסעדה. יום שימשי אחד אני מקבל שיחת טלפון מנשיא החברה בניו-יורק, מר שמרלינג: "אני רוצה שתיסע ללאס וֶגָאס להיפגש עם מר מוֹ דָליץ, הבעלים של מלון דֶזֶרְט אין. הם פותחים בעוד כמה שבועות מסלול מירוצים שם בנאבדה, והוא זקוק לשירותינו. פגוש אותו וסגור עיסקה." הוא לא סיפר לי שמר דָליץ הוא גנגסטר יהודי, בוס במאפיה.
טסתי לוֶאגָס, עליתי לקומה השנייה במלון, עברתי דלת ועוד דלת, ונכנסתי לחדר בגודל של חצי מגרש כדורגל. בקצה השולחן המרוחק ישב מוֹ דָליץ.
הצגתי עצמי ואז הוא אמר: "האם יש לך את הניסיון להאכיל 50,000 איש?… וספר לי גם מה אתה עומד להגיש שם וכמה זה יעלה?"
"להאכיל 50,000 איש זה המקצוע שלי." עניתי. "אם אתה רוצה להיות מעורב בפרטים, אז אתה לא צריך אותי. יש לך מטבח ועובדים מקצועיים פה במלון. אתה שוכר אותי כדי להימנע מבעיות. אתה תקבל 25% מכל ההכנסות שלנו במקום, ואין לך מה לדאוג."
"או-קי" הוא ענה "צא לדרך… בסדר… ואני אהיה נְטול דאגות."נסעתי למקום המיועד. לא היה שם חשמל, לא מים, רק דרך מתפתלת שוממה ושם צריך יהיה להאכיל 50,000 צופים. היו לי שבועיים.
התקשרתי לכל הספקים שהיכרתי. הזמנתי עשרות דוכנים ניידים מקוקה קולה, היזמנתי מכוניות גלידה ובירות, נקניקיות ולחמניות, ומכוניות גדולות של קרח. הרי זה המדבר החם של נאבדה. התקשרתי לכל מי שהעליתי בדעתי – בתי ספר, צופים, כנסיות, והצעתי אחוזים מההכנסות, כדי לגייס צעירים שיפעילו את כל הדוכנים באותו היום.
ביום המיועד הייתי שם עם הזריחה עם כל הצוות שלי. ציפינו ליום שמש חם מדברי וקיבלנו יום רוח קרה ועזה. כל מה שדימיינתי התנפץ. 50,000 איש רצו קפה חם ולא בירה קרה וגלידות. הדוכנים המתניידים לא עמדו ברוח החזקה. זאת הייתה קטסטרופה.
למחרת בבקר התקשרתי לנשיא החברה שלי בניו-יורק ואמרתי לו שאיבדתי את הלקוח. "זו הייתה שגיאה שלי, הערכה לא נכונה." הבוס שלי היה מאד רחום ואמר לי לא לדאוג.שעתיים לאחר מכן הגיע טלפון שמזעיק אותי למשרדו של מו דָליץ, הלקוח. כשנכנסתי ישבו בחדרו הגדול כעשרה אנשים סביב השולחן. השתררה דממה כשנכנסתי.
"מר לוֹאֶנְגְרוּבּ," הוא פתח ואמר, "האם אתה עדיין חושב שלא הייתה לי סיבה לדאוג?"
"מר דָליץ," עניתי, "לפני זמן קצר התקשרתי לניו-יורק והודעתי לבוס שלי שאיבדתי אותך כלקוח. עשיתי שגיאה גדולה. זו בוודאי טעות שלי. מה שלא תאמר, מר דָליץ, אני אעמוד כאן ואקשיב.. וגם אסכים. אתה צודק, ואני לא הייתי בסדר."השתררה בחדר שתיקה של דקה ארוכה. ואז הוא אמר: "יש לנו מרוץ נוסף בעוד חודש, האם אתה חושב שתהיה מוכן?"
כמעט ונפלתי. "בוודאי." עניתי ויצאתי מהחדר. חיכיתי במסדרון עד שכל האנשים שהיו בחדר יֵצאו, ואז ניכנסתי חזרה."מר דָליץ," אמרתי "אין לי מושג מדוע לא פיטרת אותי. לו הייתי אתה, הייתי מפטר אותי."
והוא ענה לי בשקט: "ראית את כל אנשים שישבו כאן? כל אחד מהם היה אומר לי למה זו לא הייתה אשמתו. תמיד זה מישהו אחר שאשם. ואתה… עמדת מולי ואמרת לי שרק אתה אחראי. אפילו אמרת זאת לבוס שלך שהיה יכול לפטר אותך. בחור צעיר, אני מבין שהייתה בעיה עם מזג אוויר בלתי צפוי, אבל אפילו בזה לא השתמשת כתירוץ, ולקחת את הכישלון על עצמך. אתה מסוג האנשים שאני מחזיק מהם. אם אי פעם תהיה זקוק לי, תתקשר."ואני… אף פעם לא התקשרתי.
(כך כתב לני לוֹאֶנגְרוּבּ)
וכמה אנשים אתם מכירים בפוליטיקה ובעסקים שלוקחים אחריות ומוכנים לשלם מחיר על מישגים?
נתקלתי פעם באימרה שאיני יודע מקורה שאומרת בערך כך: "לפעמים כדאי לבלוע את הגאווה, ולהודות בזה ששגית. זה לא מקטין אותך, זה מצמיח…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 12 במאי 22
"שיעור בנטילת אחריות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
תודה שוקה!
סיפור מעצים ומכונן.
הוא מדגיש את אחד העקרונות החשובים להצלחה:
מיקוד שליטה פנימי מלא ולקיחת אחריות ללא תירוצים ונסיבות.
בהחלט יש הרבה מה ללמוד ממנו!
תודה רבה!