תקווה אינה חלום…
בעקבות אחד הסיפורים שהעליתי בפינתי בגלי צה"ל מתקשר אלי מישהו, מבקש להישאר בעילום שם.
"אני בן שמונים," הוא אומר לי "וסיפורך לוקח אותי הרחק לילדותי, לבית הורי, אמצע המאה הקודמת." כך הוא מתחיל, ובקטעים שהוא מספר על הוריו קולו נשנק והוא לא מתבייש להודות שדמעות עולות בעיניו, גם היום כשהוא נזכר.
גרנו בשכונה בדרום תל אביב, אני אז ילד, ואני זוכר מחסור רב בבית, כמעט עוני. לא תמיד היה אוכל בבית.
אמי הייתה תופרת ואני זוכר שהיא הייתה משיגה פיסות בד ישנות, או שאריות בד מעבודות שקיבלה, ותופרת לאחותי ולי בגדים, כדי שלא נופיע עם אותם הבגדים, שלא יבלוט עוֹנְיֵנוּ.
אני זוכר בקר שבת, אחותי ואני הולכים באחת השדרות, ועל ספסל בשדרה יושבות שתי נשים מבוגרות. כשאנחנו חולפים, האחת אומרת לשנייה בספניולית (שהבנתי מהבית…) "תראי את הילדים הללו… אני יודעת שאין להם גרוש… אבל תראי איך הם לבושים יפה…"
מסוג המשפטים שנצרבים בך לאורך כל חייך. כל כך הייתי גאה אז באימי (וכאן קולו נשנק), ונדרתי אז לעצמי 'כשאהיה גדול, אדאג לא לחוות מחסור לעולם…'
יום אחד, אני עם חברים בחוץ ומישהו מציע שנלך לסרט באחד מבתי הקולנוע בדרום ת"א. למרות שהייתי ילד, הבנתי את המצוקה הכספית בבית, אבל לא רציתי להיות שונה מכל החברֶה. עליתי הבייתה ואמרתי לאמי שאני הולך עם החברה לסרט ואם היא תוכל לתת לי חצי לירה (אני חושב שזה היה הסכום). אמי עצרה לרגע, חוֹכֶכֶת בדעתה, ואז שלפה מכיס הסינר שלה לירה אחת ומסרה לי אותה. "לך עם החברים לסרט. ישאר לך מספיק גם לממתק או לקרטיב." והיא ליטפה את ראשי.
בדרכי חזרה למטה להצטרף לחבורה הבנתי פתאום שזו אולי הלירה האחרונה שהייתה לאימי. אז כשהצטרפתי לחבורה אמרתי להם שכואבת לי הבטן ושאני אוותר על הסרט.
החבורה רצה לסרט ואני נותרתי לבדי. הסתובבתי בחוץ כמעט שעתיים, שואל עוברים ושבים כל הזמן מה השעה. לא רציתי לחזור הביתה לפני שהסרט מסתיים. ניסיתי לחשוב כיצד אני מחזיר לאימי את הלירה מחד גיסא, ולא מאכזב אותה שלא הלכתי לסרט עם חברים מאידך גיסא.
אחרי שעתיים עליתי הביתה.
"איך היה?" שאלה אמי.
מבלי להביט בה אמרתי שהיה מצוין, ושלא השתמשתי בכסף כי הסדרן הכניס אותי בחינם. הושטתי לה את הלירה. אימי נטלה את הלירה מנסה לדלות את האמת מעיני המושפלות.
בערב כשהלכתי לישון, רעב כהרגלנו לאחרונה, אמי כיסתה אותי, ביקשה שאשתה כוס מים להפיג הרעב, ואמרה: "תודה בני על שלא השתמשת בכסף. אני יודעת שלא הלכת לסרט עם כולם." ולפני שעצמתי את עיני היא הוסיפה משפט שתמיד הייתה אומרת: "ותמיד תיזכור שבוקר המחרת טומן בחובו תקווה והפתעות, והדברים ישתנו…" זו הייתה הדרך שלה להפיח בילדיה תקווה לגבי המחר.
למחרת בבקר התעוררתי מוקדם. משהו הוליך אותי לפתוח את דלת הכניסה לפני שהאחרים התעוררו. לפני דלת הכניסה היה מונח סל גדול קלוע מקש – סֶסְטיקוֹ קראנו לזה בספניולית – מכוסה במפית שעליה רקומה המילה 'בתיאבון'. הרמתי את המפית. הסל היה גדוש בדברי מאכל מכול טוב. ניחוח הלחמניות, הנקניקים והגבינות התרומם לאפי כמו בסרט מצויר. החזרתי את המפית למקומה, סגרתי את הדלת ופתחתיה שוב, כדי לוודא שאיני חולם. הסל עדיין היה שם. דבריה של אמי על בקר המחרת פתאום התגשמו!
וכך מידי שבוע היה מופיע בבקר סֶסְטיקוֹ חדש מלא כל טוב, משך תקופה מאד ארוכה.
"גיליתם מי הנדבן המסתורי?" אני שואל.
"מתברר" הוא משיב "שזו הייתה קבוצת סוורים סלוניקאים מנמל ת"א, שזו הייתה דרכם להיטיב עם עניים. מדוע אנחנו זכינו? האם היה לכך קשר למוצאה הסלוניקאי של אימי? את זה מעולם לא גיליתי. אבל ניכסתי מזה שני דברים לחיי – האחד לא להפסיק לטפח תקווה והשני לטפח את אהבת האדם והעזרה לזולת."
(כך סיפר לי האיש בן השמונים שביקש שלא אציין את שמו)
כמה כבר דובר על אימהוּת ועל השפעות של הורוּת ארוכות שנים! ראו איך טיפוח התקווה ואהבת האדם נשזרו בחייו של המספר בהשפעת האם, וכיצד הסיפור מעלה אצלו דימעה וגעגוע אחרי כל-כך הרבה שנים.
ואני, שאיש של מעשים אנוכי ופחות של תקווה שאינה תלויה בנו, עדיין מתחבר לציטוט של כומר בלגי בשם ליאו ג'וסף סוּנֶאנְס שאמר: "תקווה אינה חלום, אלא דרך להפוך חלומות למציאות…"
חג אביב שמח,
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 11 באפריל 2019
"תיקווה אינה חלום" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
Dear Shuka, what a beautiful and powerful story, filled with so many life lessons!!
I’ll share this story in my yoga class . I often say – the gift is in the giving . Let’s hope that we will be able to make a difference in people’s lives- I know you do ???
Thank you for igniting our souls with your words of wisdom .
Love Orly
הי שוקה,
אכן סיפור מרגש.
ברוסית יש פתגם: התקווה מתה אחרונה…
מציעה לכולנו לאמץ אותו.
שבת שלום.
שוקה ידידי.
כמה אהבה יש בסיפורים שלך. כמה תקווה לעולם טוב יותר. כמה למידה הקשבה ורוך אתה מצליח להעביר. אתה איש מאוד מיוחד עבורי
מתן בסתר תמיד גורם להתרגשות ולהכרת תודה.
תודה שוקה – חג שמח!
אסתי
סיפור ערכי,שמחמם את הלב❣️
קראתי ודמעתי.
תודה שוקה ו ״חג שמח״?
היי שוקה,
איך הצליח לך שוב בגדול. לא הפסקתי מלבכות. זה זרק אותי לאחד הסיפורים של אימי ע"ה, שנפטרה בת 85 לפני כשנה והיתה גם סלוניקאית שגרה בדרום ת"א. המצב הכלכלי בבית הוריה היה לא טוב (לא חרפת רעב) וכדי שאימי תוכל ללכת לגן, אמה היתה תופרת לחלונות בגן וילונות ולבובות בגדים. כמו לכל בני המשפחה.
סיפור זה בא גם להזכיר לכולנו שאנחנו לפני פסח, וגם היום יש אנשים שמצבם הכלכלי גרוע וזה הזמן לתת קמחא דפסחא.
תודה רבה על ליהוק סיפור נוגע (אישית) ומרגש שמראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים, יש דברים שזוכרים וחרותים לנצח בתוכנו.
חג שמח ושבת שלום
שלום שוקה,
סיפור מרגש מהחיים שיש מה ללמוד ממנו
אני מתחברת לדבריו החכמים של הכומר
שבת מבורכת וחג שמח
שוקה יקר, קראתי את הסיפור הזה וממש עלו דמעות בעיניי, איזה חינוך ערכי! וגם הנתינה תופסת פה חלק נכבד…כל כך נוגע ומרגש ואהבתי את הציטוט של הכומר ששילבת בכזאת התאמה לסיפור.
אגלגל הלאה – תודה וחג פסח שמח.