Bopsy

אני לוקח אתכם 28 שנים חזרה – שנת 1981, פניקס אריזונה שבארה"ב:

 אם צעירה כבת 26 מביטה בעצב אל בנה הסובל מלוקמיה ואשר ימיו ספורים. כמו כל הורה היא רצתה שבנה יגדל ויגשים חלומות, ועכשיו זה נראה שהמחלה הסופנית לא תאפשר זאת. אבל היא רצתה שחלומות בנה יתגשמו…
היא אחזה ביד בנה ושאלה, "בּוֹפְּסִי, חשבת פעם מה תרצה להיות כשתהייה גדול? האם חלמת על מה לעשות בחייך?"
וכמו רבים אחרים בגיל הזה הוא ענה לה, "אמא, תמיד רציתי להיות 'מכבה אש' כשאהיה גדול."
האם חייכה אליו ואמרה, "תן לי לחשוב ולראות כיצד אפשר למלא את משאלתך."

מאוחר יותר באותו היום היא יצרה קשר עם מכבי האש המקומיים בפניקס שבאריזונה. היא פגשה שם את בוב, שליבו, מתברר, היה רחב כגודל גופו הענק. היא ספרה לו על בקשתו האחרונה של בנה בן השש ושאלה אם אפשרי יהיה לעשות לו סיבוב קצר על רכב מכבי האש מסביב לבניין.
ענה לה בוב, "תראי, אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר מה שאת מבקשת. אם תכיני אותו בשעה 7:00 בבקר ביום רביעי נעשה אותו למכבה אש של כבוד למשך כל היום. הוא יבוא לתחנה, יאכל איתנו וגם ייסע איתנו לקריאות של שריפה. אם תתני לנו את מידותיו, גם נדאג שיעשו לו מהר מדים, מגפי גומי למידותיו וקסדה אמיתית עם הסמל של התחנה."

שלושה ימים לאחר מכן, בּוֹבּ מכבה האש אסף את בּוֹפּסי, העניק לו את המדים ולווה אותו מבית החולים לתחנה. באותו היום היו שלוש קריאות כיבוי ובּוֹפּסי השתתף בכולם. הוא נסע ברכב מכבי האש וברכבו של מפקד התחנה, ואפילו צולם לחדשות הטלוויזיה המקומיות.
בּוֹפְּסִי היה ברקיע השביעי. הגשמת חלומו, יחד עם תשומת הלב והאהבה שהורעפה עליו, נגעו בו כל כך עמוק שכנראה גרמו לבּוֹפּסי לחיות שלושה חודשים מעבר למה שהרופאים חשבו שאפשרי.

לילה אחד בגדו בו כוחותיו והאחות הראשית הבינה שהוא עומד למות. היא הזעיקה את משפחתו ואז נזכרה במכבי האש. היא הרימה טלפון למפקד התחנה ושאלה אותו אם הוא מוכן לשלוח מישהו במדים כדי להיות עם הילד ברגעיו האחרונים.
מפקד התחנה ענה לה, "אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאת מבקשת. אנחנו נהיה שם תוך 5 דקות. רק עשי לי טובה, כשתשמעי את הצופר וכשתראי את האורות המהבהבים, תודיעי בכריזה שזו לא שריפה אמיתית, ושזה רק ביקור של כבוד לחבר שלנו. ואנא… השאירי את חלון חדרו פתוח."

חמש דקות לאחר מכן הגיע רכב הכבאים בצפירה ובאורות מהבהבים. סולם נשלח לחלון חדרו של בּוֹפּסי שבקומה השלישית  וששה עשר כבאים וכבאיות, בתלבושת מלאה, טיפסו בו אחד אחר השני ונכנסו לחדרו של בּוֹפּסי דרך החלון.
בופסי הביט באמו ובכבאים, חייך ועצם את עיניו בפעם האחרונה. 

(מתוך קובץ הסיפורים "מרק עוף לנשמה" בעריכת ג'ק קַאנפילד ומַרק הַנסן)

המעשה הזה משנת 1981החל מסורת בארה"ב והוקמה קרן שנקראה "הבע משאלה". בּופּסי היה מבקש המשאלה הראשון  שמשאלתו מולאה. 

מעשים של טוּב לב, מי ייתן וירבו….

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (27)
שוקה, פלורידה ארה"ב
יום חמישי, 16 באפריל, 2009

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

היי שוקה יקירי
אני מוצא את עצמי קורא את סיפורך לעיתים קרובות על אף שזו לא הפעם הראשונה והשניה שאני קורא את אותם הסיפורים ומתרגש כל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה. זו ההוכחה (לא שאני צריך) אבל זו ההוכחה שהשילוב של: סיפורך, אופן העברת המסר והאדם שמספר את הסיפורים, מצליחים לגרש ולא רק אותי. אני קורא את התגובות שאתה מקבל, אני חושב שנאמר כמעט הכל, ואיך אמרת לי פעם: "אחד לו יאמר לי עשית לי את היום, זה יעשה לי את היום…" אז שוקה היקר, עשית לי את היום.

היי שוקה יקירי
אני מוצא את עצמי קורא את סיפורך לעיתים קרובות על אף שזו לא הפעם הראשונה והשניה שאני קורא את אותם הסיפורים ומתרגש כל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה. זו ההוכחה (לא שאני צריך) אבל זו ההוכחה שהשילוב של: סיפורך, אופן העברת המסר והאדם שמספר את הסיפורים, מצליחים לרגש ולא רק אותי. אני קורא את התגובות שאתה מקבל, אני חושב שנאמר כבר כמעט הכל, ואיך אמרת לי פעם: "אחד לו יאמר לי עשית לי את היום, זה יעשה לי את היום…" אז שוקה היקר, עשית לי את היום.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)