ריגעי מבוכה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 210 שם.

מידי פעם אני נשאל האם אפשר לקבל את הזיקוקים הללו באנגלית – אשמח להיענות לבקשה במידה ויש כמות סבירה של מתעניינים. למי שמעוניין, נא אשרו לי למייל shuka@dinur.name . למי שמעדיף לקבל את הוורסיה באנגלית לווטסאפ, ציינו במייל את הטלפון שלכם.

ולסיפורנו:
בויקיפדיה מבוכה מוגדרת כמצב רגשי של מוטרדות ואי־נוחות, שאדם עשוי לחוות כאשר נראה לו שאחרים שופטים או עלולים לשפוט אותו על גופו, אישיותו או על פעולה לא מקובלת שלו.

מי מאיתנו לא חווה אירוע של מבוכה באיזה שהוא שלב בחייו?  לעיתים רגע כזה של מבוכה נעלם, נשכח ולא משאיר חותם, אולי הופך לאנקדוטה מעלת חיוך במפגש של חברים, ובמקרים רבים הוא נצרב ונישאר, ואולי גם משפיע על מי שאנחנו בהמשך החיים.
לא מעט רמת המבוכה תלויה בתגובה של הסביבה. אנשים רעים ולא מתחשבים יגחכו ויעמיקו אצלך את הבושה וההשפלה, ואנשים טובים ומתחשבים ינסו למצוא מחווה כלשהיא לחלץ אותך מהרגע המביך, ואולי פשוט יתעלמו.

ראו את האירוע הבא:

אנחנו בהופעה של להקה בהרכב של ארבעה צעירים. בתום כל הופעה, כך הם נוהגים מזה זמן, הם מעלים לבמה, כל אחד בתורו, חמישה ממעריציהם בקהל שעלו בהגרלה מוקדמת. הם מאפשרים למעריץ/ה להצטלם איתם על הבמה מול כל הקהל, ולקבל תמונה של הלהקה בחתימת ידם.
ובאותה ההופעה הוזמנה לבמה אחת מהמעריצות שעלתה בגורל. היא עולה לבמה, הליכתה מגושמת, היא כבדת משקל, חוסר הביטחון שלה בולט לעין מכל פסיעה שלה. היא נרגשת מאד. היא ניגשת לאחד מחברי הלהקה, אותו היא מעריצה, ומגישה לו מתנה קטנה ממנה. הוא מודה לה, לוחץ את ידה בחום, והיא, נבוכה, סבה על עיקבותיה בכוונה לרדת מהבמה. בהתרגשותה, היא כלל לא מבחינה שהוא פורש את ידיו לחבקה. 
הוא קורא בשמה לשוב, היא פונה אליו חזרה ואז מבחינה בזרועותיו הפרושות לחיבוק. עיניה בורקות והיא פוסעת אליו חזרה בהליכתה המגושמת ואז… אולי מרוב התרגשות, היא אינה מבחינה בחפץ המונח שם, נתקלת בו ומשתטחת על רצפת הבמה, מלוא קומתה. היא לא נפצעת אמנם, אבל המחזה הזה מעלה פרץ בלתי נשלט של גיחוכים וצחוק מחלקים של הקהל. והיא שכובה כך על הבמה, מתקשה לקום ודמעות בלתי נשלטות של מבוכה ועלבון זולגות מעיניה. הזכייה בַּפרס לעלות לבמה הפכה בשנייה אחת לפארסה.
ואז קורה משהו שאיש לא ציפה לו.
חבר הלהקה שפרש אליה את ידיו לחיבוק, אותו האחד שהיא כל כך מעריצה, חושב לרגע ואז… באחת… הוא רץ וגולש/מחליק אליה, כמו שחקני כדורגל על הדשא אחרי הבקעת גול, ונשכב לידה על הרצפה. כמה שניות חולפות ושאר חברי הלהקה עושים בדיוק כמוהו, רצים, גולשים לרצפה ומקיפים אותה בחיבה, בשכיבה מכל צדדיה, כאילו היא הבקיעה שער וכולם חוגגים איתה. וכך בהדרגה היא מתיישבת, והם אחריה, דמעותיה מתחלפות לחיוך של תודה על המחווה, והקהל נעמד כולו בפרץ של מחיאות כפיים.

וכך שוב, היוצרות מתהפכות, והפארסה הופכת לאירוע נוגע ללב.

(כך כתבה ושלחה אלי שולי ברק מתוך  סרטון מהיו-טיוב שנתקלה בו באקראי. היא לא הצליחה לחזור ולמצוא את הקטע)

אינני פסיכולוג אבל קראתי פעם שהחשש מתחושות המבוכה גורם לרבים מאיתנו להימנע מעשיית דברים מסוימים מתוך הפחד שנוּבך, מתוך הפחד של מה יגידו עלינו. לדבריהם כדאי לזכור שמרבית ריגעי המבוכה נוצרים כשאתה מתייחס למשהו ברצינות הרבה יותר תהומית ממה שאחרים מתייחסים בדיוק לאותו המשהו.

זה הזכיר לי ספר של ריצ'רד קרלסון שהתייחס לדרמות שאנחנו עושים מהרבה דברים קטנים בחיינו.  הספר ליווה אותי שנים רבות והזכיר לי לא אחת, שלא להתרגש משטויות.  כותרתו של הספר הייתה בערך כך: "אל תזיע מדברים קטנים, כי בסופו של דבר המירב זה דברים קטנים…"

אז אולי כדאי באמת שלא נתרגש מדברים קטנים ואם אנחנו נתקלים במבוכות של אחרים, כדאי שנעזור לחלץ אותם ממבוכות מעיקות, כפי שבאופן ספונטני וכל כך יפה עשו חברי הלהקה שבאירוע.
 
זיקוקין די-נור
שוקה, 23 בינואר 25

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

כמו תמיד, רגעים קטנים וסיפורים קטנים יכולים להפוך למשהו גדול שאפשר ללמוד ממנו. ומי מאיתנו לא חווה מבוכה או רגע מביך.
וזה מזכיר לי מקרה בו בעת שהלכתי על המדרכה, נפל ממש מולי , על אותה מדרכה, אדם מבוגר יחסית. רצתי לעזור לו והוא, במבוכתו אמר "הכל בסדר, הכל בסדר". אבל, הכל לא היה בסדר.
הזעקתי את מ.ד.א וחיכיתי עד אשר הגיע האמבולנס ופינה אותו לבית החולים.
לא הכרתי את האיש. האנשים שהתאספו סביבי סיפרו לי שמדובר ברופא מאוד מוכר באותה עיר.
כמה הבנתי את המבוכה שאחזה בו.
לכאורה, התגלה בחולשתו.
זה שכולם נעזרים בו, פתאום היה זקוק לעזרת הזולת.

היי שוקה, תודה שסיפרת בדרכך הנהדרת את הסרטון שאני ניסיתי להעביר לכולם במכתבי. אין עליך. תודה. החמיא לי ביותר.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)