זיקוקין די-נור https://shuka.dinur.name תובנות ואסופות קריאה והקשבה של שוקה די-נור Wed, 13 Mar 2024 16:06:04 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.4.3 פתק על עמוד חשמל https://shuka.dinur.name/note-on-a-pole/ https://shuka.dinur.name/note-on-a-pole/#comments Wed, 13 Mar 2024 16:06:04 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7887 הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 182 שם

יש הרבה רוע בעולמנו שמכווץ את הלב, אבל יש גם טוֹֹב שמרחיב את הלב. קראתי פעם משפט שאיני יודע את מקורו, שאומר בערך כך: "פָּזֵר טוּב-לב על סביבותיך, כמו קונפֵטִי… לחלק מהאנשים סביבך זה ייצמד… וימשיך איתם הלאה…"
האמנם? האמנם מעשים של טוב לב הם מְדַבְּקִים?

התלבטתי באם להעלות את הסיפור הזה, כי הוא כבר מסתובב באינטרנט ואולי נתקלתם בו. ובכל זאת… הנה הסיפור, בשינויים קלים מהזווית שלי. תרגמה מְאתר זר ופירסמה אותו בפייסבוק – חמדה גלעד:

יום אחד, בדרכי לעבודה, אני ממתין להסעה. בחוסר מעש בולשות עיני, ונתקעות בפתק קטן תלוי על עמוד חשמל. זו הייתה פיסת נייר ועליה כיתוב בכתב יד. משום מה הפתק משך את תשומת לבי. התקרבתי וקראתי:

'איבדתי 50 ש"ח איפשהו כאן ברחוב. הראייה שלי לא כל-כך טובה, אז אם מישהו נתקל בשטר, בבקשה עיזרו והשיבו לי.'
בתחתית הפתק הייתה רשומה הכתובת.

זה לא היה רחוק משם, ורגליי נשאוני לכתובת, כאילו מאליהן. בפיתחו של בית דל, בכתובת שצוינה, ישבה אישה מבוגרת, בוהה כמי שראייתה לא טובה. כנראה שמעה את צעדיי המתקרבים כי שאלה בהיסוס: 'מי זה?'
אמרתי לה שראיתי את השלט שלה על עמוד החשמל, שמצאתי את חמישים השקלים ובאתי לתת לה אותם.

היא הקשיבה לי והחלה לדמוע. דמעות של ממש.
'מדוע את דומעת…?' שאלתי, 'זה רק כסף. מצאתי את השטר בחיפוש קל,' שיקרתי לה, 'וההליכה לכאן לא הייתה סטיה גדולה מדרכי לעבודה.'

היא בלעה את רוקה ואת דמעותיה ואמרה: 'איש יקר… היו כאן כבר לפחות 40-30 אנשים שבאו ונתנו לי 50 ₪, כולם אמרו, כמוך, שהם מצאו את הכסף ללא מאמץ. זו לא אני שכתבתי את הפתק, וזו לא אני שתליתי על עמוד החשמל. אני אפילו לא יכולה לראות כמו שצריך, ובוודאי שאיני יכולה לכתוב כראוי.'

אמרתי לה שזה בסדר, ואם כבר באתי עד לכאן אז שתשמור לעצמה את הכסף.

היא הודתה לי שוב בחום. 'תודה, רק בבקשה, תתלוש ותקרע את הפתק הזה בדרכך חזרה. ביקשתי כבר מכל אלה שהיו כאן לפניך.'

הלכתי משם ומחשבות רצות בראשי. על מיהו האלמוני שכתב את הפתק, ועל אילו דרכים מעניינות מוצאים אנשים כדי לתת בסתר, וגם לרתום אחרים לתת.

ובעודי פוסע וחושב חלף בחור צעיר על פני. 'סליחה, אחי' הוא פנה אלי 'אתה יכול לעזור לי

עם הכתובת הזו? מצאתי כאן שטר של 50 ש"ח ואני רוצה להחזיר אותו לבעליו.'
הצבעתי לו על הבית שבמורד הרחוב, והתרחקתי במהירות, מנסה להסתיר את הדמעות שהחלו להתגלגל במורד לחיי.

(מצאה ברשת, תרגמה, והעלתה לפייסבוק – חמדה גלעד)


מירב התגובות לפוסט היו נוגעות ללב, שמאדירות את ערך הנתינה ובוודאי את המתן בסתר ועד כמה הנתינה מדבקת.

אך הייתה תגובה אחת שונה:
'אני חושבת על האישה הזו שיודעת שהיא מושא לרחמים. כמה זה משפיל, גם אם זה מכוונה טובה ומרגשת. כשהאישה בסיפור בוכה זה לא מאסירות תודה, זה מהשפלה.'
וחמדה גלעד ענתה לה בצורה שאהבתי, כאיש של סיפורים:
'הסיפור הזה בא מתרבות אחרת, ובעולם הסיפורים אפשר ומותר להסתכל על הדברים בעיניים יותר תמימות ולא לתרגמם מיד לחיים האמיתיים. בעיני, הדמעות שבסיפור היו מהתרגשות ולא מהשפלה…'

ואני מצאתי עצמי מתפעם לא רק מטוב לב המספר, אלא מכך שהיו כבר שלושים ארבעים איש לפניו, שנהגו כמוהו, והרי גם הוא התרגש שבעוד הוא פוסע משם וזה בא…

זיקוקין די-נור
שוקה, 14 במרץ 24

]]>
https://shuka.dinur.name/note-on-a-pole/feed/ 1
אנאנדה – המטפלת של אמא שלי https://shuka.dinur.name/ananda/ https://shuka.dinur.name/ananda/#comments Wed, 28 Feb 2024 16:14:19 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7876 הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 181 שם.

לפעמים דברים קורים מכיוון  בלתי צפוי לחלוטין. אתה אפילו לא חושב על זה. זה בכלל לא נמצא בתחום של ד' אמותיך. כך קרה לאָנָאנְדָה, המטפלת של אימי, בסיפור הבא שכתבה ושלחה אלי אגי רֶגנר:

 

אמא שלי התעקשה שנים שהיא לא רוצה עזרה. חשבה שגם בערוב ימיה היא תוכל להסתדר לבד. הכבוד הפולני שלה לא התיר לה שמישהי תרחץ אותה, או תעזור לה בדרכה  לשירותים. רק כשהייתה בת 91 והחלו לה בעיות במפרק הירך היא סוף סוף נכנעה והסכימה לעזרה קבועה. קבלנו המלצות על אָנָאנְדָה, והיא התחילה לעבוד אצל אמא ממש ערב ראש השנה האחרון.
חשבנו שהיא פיליפינית, כמו כל המטפלות, אבל אז היא הסבירה לנו שאָנָאנְדָה זה 'שימחה' בתאילנדית ושקראו לה כך כי היא נולדה אחרי שני בנים להוריה שרצו כל-כך לחבק בת.
'יוּ קֵן קוֹל אותי נָאנְדָה, לייק כולם…' היא אמרה לנו באנגלית מתובלת בעברית, 'ולאמא שלכם יהיה אָנָאנְדָה  – רק שמחה'.  אז הבנו שהיא תאילנדית. היא בקושי דיברה עברית אבל תוך ימים התחבבה על כולנו, גם על אימי.
נָאנְדָה רשמה לעצמה בְּמחברת באותיות תאילנדיות כמה מילים ומשפטים שנחוצים לקשר היומיומי עם אמא, לה היא קראה מָאמָא ולא גברת זיוה. אימא התחברה לכינוי הזה, אני חושבת שזה נתן לה תחושה של סניורה, של גבירה באחוזת מטעים אמריקאית מהמאה התשע עשרה, כמו בסרטים שהיא רואה בטלוויזיה.
חלף כחודש בערך. זו הייתה שבת בבקר. נָאנְדָה התעוררה מאוחר שלא כהרגלה, כנראה בגלל היין ששתתה עם מאמא אמש, הסתדרה מהר וניגשה לאימי לחדרה. 'שבת היום' אמרה לה אמי 'לא בוער כלום. אבל אם קמת אז בואי תעזרי לי להתלבש'. אמי התרגלה מהר לפינוק של העזרה. נָאנְדָה הבינה רק את שפת הגוף, לא את המילים. היא עזרה לה להתלבש, להרכיב את מכשיר השמיעה, ליוותה אותה לשירותים. הכול בעדינות.

אחרי ארוחת הבקר הרגילה, היא התְפִּיחה את הכריות שבכורסא האהובה על אימי שבסלון, והדליקה לה את הטלוויזיה. 'שבת היום,' חזרה ואמרה לה אמי, 'אני אצפה בטלוויזיה, אקרא ספר, את יכולה ללכת לנוח בחדרך.'
נָאנְדָה הבינה רק את המילים שבת וטלוויזיה. היא קדה לאימי בביישנות של נשות המזרח ואז פינתה כמה מהכלים במטבח, הציצה שוב לסלון לראות שהכול בסדר ופנתה לחדרה. היא פתחה את מחברת לימוד העברית שלה והחלה לשנן מילים עִבריות חשובות לתיפקוד שלה.

חלפו כמה דקות והיא שמעה קולות בהלה מהסלון. היא חשה לשם וראתה את אמי סופקת כפותיה, פניה חיוורות והיא ממלמלת בקול רם:  'מלחמה, אלוהים, מלחמה!!'

נָאנְדָה הבינה רק את המילה אלוהים. ידעה בחושיה שמשהו לא טוב קורה כאשר מישהו אומר אלוהים ופניו חיוורות. היא הציצה בטלוויזיה וראתה שם אנשים עם רובים, קופצים מטנדרים, ושמעה יריות.
'מָאמָא, נוֹ גוּד…  נוֹ גוּד דיס מוּבִי בטלוויזיה' היא אמרה לאימי וניגשה לשלט להחליף ערוץ.
'לא… לא… אל תחליפי.' צעקה אימי 'מחבלים בשדרות, אלוהים ישמור, איך יכול להיות!' 

נָאנְדָה הבינה רק את המילים: לא ואלוהים. היא הרגישה חסרת אונים. לא ידעה מה לעשות. חשבה להתקשר אלי, אל הבת, אבל חששה לבקש עזרה, להטריד, שלא נחשוב שעל כל שטות היא מתקשרת. פחדה אולי להפסיד את העבודה, חשבה על הפרנסה ועל בתה הקטנה שבכפר בתאילנד. ביד רועדת היא חייגה מהנייד שלה לאחיה אדיל, גם הוא עובד בארץ. העברית שלו הרבה יותר טובה משלה הוא כבר הרבה זמן בארץ, הוא ידבר עם מָאמָא, ישאל ויבין מדוע היא מבוהלת.

הטלפון צלצל בצד השני אבל מההתרגשות הוא נפל לה מהיד. היא הרימה את הטלפון וחייגה שוב, ואז… ואז… כשהתרוממה… הבחינה בזווית עינה שהרָעים… הרעים מהסרט בטלוויזיה, דוחפים מישהו בכוח לטנדר לבן… והמישהו הזה כל כך דומה לאח שלה אדיל… שעובד בדרום… שהטלפון שלו מצלצל ומצלצל והוא לא עונה…

(כך סיפרה/כתבה אגי רֶגנר)

 

אני מניח שזה רק סיפור ושזה לא באמת קרה, ואולי כן, אבל ראו לאיזה מקומות הזויים לוקחת אותנו המלחמה המטורפת הזו של אוקטובר.
בסוף שנת 2023 כתבה המשוררת עידית ברק שיר קצרצר ונפלא:
"נוֹבֶמְבֶּר עָבַר.
כְּבָר תְחִלַּת דֵּצֶמְבֶּר.
אוֹקְטוֹבֶּר
לֹא זָז."


וחשבתי… מאז חלפו גם דצמבר… וינואר… ואו-טו-טו גם פברואר, ואוקטובר כנראה כבר לא יזוז…

 

זיקוקין די-נור
שוקה, 29 בפברואר 24

"אנאנדה" כפי ששודר בתכנית השבת של פרנס ברשת ב'.

]]>
https://shuka.dinur.name/ananda/feed/ 2
על הגזמה https://shuka.dinur.name/exaggerate/ https://shuka.dinur.name/exaggerate/#comments Wed, 14 Feb 2024 16:02:36 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7859 הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 180 שם.

אינני מתחבר לאנשים שמגזימים. כאלה שמיפייפים כל דבר, שאצלם תמיד הכל ורוד, שהחוויה שלהם היא הכי מיוחדת, שילדיהם הכי מוצלחים והנכדים שלהם תמיד מתוקים.
'מאין נובע הצורך הזה להאדיר ולפאר?' תמיד תהיתי. 'הם לא מבינים שזה לא אמין?'
עם השנים למדתי שמה שבאמת מחבר אנשים זה השיתוף דווקא על הקשיים והמצוקות. קראתי פעם משפט שנחרת בי מהספר 'אשתו של הנוסע בזמן':
'אם אתה רוצה להנות עם מישהו, אז תשמח איתו.
אם אתה רוצה להכיר אותו, תברר למה הוא עצוב…'

הניתן להשתנות?
את ריבי אני ממש אוהב. דווקא בגלל שהיא אינה כזאת. היא מדברת בקלות (בעיני באומץ) על אכזבות ועל קשיים וכמעט אינה מייפיפת עובדות. כשאני איתה איני צריך להשקיע מאמץ בלחשוב מה נכון בדבריה והיכן לנפות. 

לפני כמה שבועות נפגשנו לקפה.
נחה עלי הרוח והחמאתי לה. 'לא זוכר אם אמרתי לך פעם, אבל רציתי שתדעי שאני מאד מעריך את האותנטיות והישירות שלך. אינך מייפיפת, אינך מגזימה. את מדברת בנינוחות על קשיים. תכונה שלא קל למצוא.' ציטטתי לה את השורות מהספר שציטטתי למעלה.
היא חייכה, מעט הסמיקה, ואז לפתע הרצינה ובחשה ללא משים בכוס התה.

'מה…?' אני שואל, 'זו הייתה מחמאה… מדוע את שותקת?'
'נגעת בנקודה כאובה…' היא אמרה, והשפילה עיניה. 'לא תמיד הייתי כזו…'
קולה היה שקט, אולי פגוע, וכך סיפרה.

בילדותי הייתי ביישנית. מעולם לא שמתי עצמי במרכז העניינים. משום מה זה לא הפריע לי. חייתי עם זה בשלום. ואז קרו שני דברים ששינו את תפיסת עולמי. לא ידעתי את זה אז, אני יודעת  את זה היום. אתה יודע, אנחנו מידי פעם מדברים על השפעה של הורים, לטוב ולרע. הייתי אז כבת עשר, אני חושבת, אמי לא אהבה את השעות שאני מבלה בבית וזרקה למולי בכעסה הרב משפט הרסני: 'ריבי, את סגורה מידי, אנשים לא מוצאים בך עניין… לא תשיגי כך חברים…'
ממבט היום, יכול להיות שהיו לה כוונות טובות, אבל אצלי זה התיישב על אזן קשבת, אם אמא אומרת זה בוודאי נכון.  וכדי למצק את המשפט הזה, הייתה חברה שזרקה משפט דומה כמה שבועות לאחר מכן: 'תתעלמו מריבי, אין בה שום דבר מעניין.'
עכשיו זה הפך לצבר של משפטים ועבורי זו הפכה להיות האמת. ריבי לא מעניינת. ריבי משעממת. זה המשפט שחדר לראשי ולא עזב אותי.
בתיכון עברו הוריי דירה ואני נקלעתי לחברה חדשה לגמרי. זו הייתה עבורי הזדמנות להיחלץ מהדמות שהיקנתה לי אימי, ובניתי ריבי חדשה. השלתי את הביישנות ואת תדמית המשעממת והתחלתי לגוון את שיחותי. כדי שיהיה עניין להאזין לי, הגזמתי, יפייפתי, הרביתי בתיאורים. תשומת הלב של החברים בכיתה ובתנועת הנוער, מצאה חן בעיני, ומינפתי את סיפוריי עוד יותר גבוה, עוד יותר גוזמות.  יפייפתי את הורי, את משפחתי, את מצבנו הכספי, את חוויותיי, את מה לא.  ידעתי שזו לא האמת במלואה. ידעתי שאיני מדברת על הקשיים ועל הכאב, אבל כבר הייתי בתוך המשחק החדש.
לקח זמן, הסביבה אינה טיפשה, והחלו לקלף את הגוזמה מסיפוריי. בנות ריכלו עלי מאחורי גבי, בנים שבהתחלה נהו אחרי, בהדרגה היפנו לי עורף.  אחרי הצבא היכרתי את אריק, שמעת עליו, התאהבנו ולימים תיכננו את נישואינו. כמה שבועות לפני החתונה הוא קיבל רגליים קרות וביטל. 'אין בך נימה של אותנטיות, הכל אצלך מופרז, מוגזם, אני מאבד את ידיי ורגליי. איני יכול לחיות עם זה…' כך הוא נימק.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי/אימוני והייתה זו הפסיכולוגית שהעלתה מהאוב את המשפט ההרסני ההוא של אימי – את ילדה לא מעניינת. למען האמת התקשיתי לזכור זאת. אולי הטמנתי את זה עמוק בנישמתי. והפסיכולוגית הביטה בי ואמרה: 'זה היה משפט של אימך שנבע מכעס. ילדה בת עשר החליטה אז שזו האמת. את היום בת 28, תחליטי שזו אינה האמת, ותהיי מי שאת רוצה להיות…'
ובהשפעת השיחה הזו ובהדרגה השלתי את הגוזמאות ואת היפיופים כמו עורו של נחש. הרגלתי עצמי לשוחח על הצלחות ועל קשיים ועל כאב כמעט באותו האופן ובאופן האמיתי ביותר. מידי פעם קופצת לי הגוזמה, הריבי של התיכון, ואני אז נזכרת שזה רק המשפט ההוא של אימי ואני חוזרת לריבי האותנטית של היום.

וריבי אז מביטה בי ואומרת: 'תודה על המחמאה… דברֵיךָ נעמו לי… אתה בוודאי מבין עכשיו מדוע…'

(שיחה עם ריבי, שם בדוי)

ידיד טוב, שמואל בונה, שלח אלי אנקדוטה קטנה על הגזמה, שכל כך מתאימה לי עכשיו, ולבטח יישמע לכם מוכר:
לקוח מתקשר לרופא השיניים שלו לקבוע תור: 'יש לי חור עצום בשן.' הוא מתלונן.
הוא יושב בכסא הרופא, הרופא מחטט בשן ואומר לו: 'זה לא נראה חור כזה גדול, סתימה קטנה תפתור את הבעיה.'
'באמת?' אומר הלקוח, 'כשאני תוחב את לשוני לחור, זה נדמה לי חור ענק.'
מחייך הרופא ואומר: 'זה די טבעי ללשון להגזים, אינך חושב?'

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 15 בפברואר 2024

]]>
https://shuka.dinur.name/exaggerate/feed/ 1
אופרה https://shuka.dinur.name/opera/ https://shuka.dinur.name/opera/#comments Wed, 31 Jan 2024 17:38:50 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7844 הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 179 שם.

לפני כמה שנים העברתי בספריה בקריית אתא כמה מפגשים על 'אומנות הסיפור הקצר'. פתאום נהייתי מומחה לסיפורים. אגי רֶגנר השתתפה בקורס. אגי, היום בתחילת שנות השבעים שלה, מדגישה שעוד טרם ידעה קרוא וכתוב, חלמה להיות סופרת. וראה זה פלא, הוציאה כבר שלושה ספרים של קבצי סיפורים שכתבה.
הנה סיפור שלה שאהבתי, שכותרתו: 'בוריס גודונוב'. למי, שכמוני, אינו ברזי האופרות, זו אופרה שנכתבה והולחנה ע"י מוּסוֹרְגְסְקי (יוצר 'תמונות בתערוכה') על חיי הצאר הרוסי בוריס גודונוב ששלט במאה ה 17:

 

הגבר
היום אני חייב להגיד לה שזאת הפעם אחרונה שאני מצטרף אליה לאופרה.
אני אזמין מהמלצר יין יקר יותר מזה שאנחנו מזמינים תמיד, לאותת לה שמשהו שונה קורה. וכשהיא תישאל: 'מה חוגגים?' אני אאזור אומץ ואתוודה בפניה שאני ממש, אבל ממש, לא אוהב אופרות.
היא תהיה כמובן מאוד מופתעת ותגיד שהיא שאלה אותי אז, ואני הרי עניתי 'אוהב מאד'. האמת היא ששיקרתי. התביישתי להודות שאני לא אוהב אופרות.

ומאז אנחנו מגיעים פעם בחודש לאופרה. היום החלטתי – לא מוכן יותר לעבור את הסבל הזה של שלוש שעות. כל פעם אני נלחם שלא להירדם וסופר את הדקות עד שזה ייגמר.
אני אציע לה שנמשיך לקיים את ארוחות הערב הנעימות שלנו באותו המקום, ואחריהן אלווה אותה עד לכניסה לאופרה וברשותה אלך לפגוש חבר.
היום זו הפעם האחרונה…בוריס גודונוב! אין לי כוח לזה….
היא ניסתה להסתיר ממני מה בתוכנית היום. כאילו הרגישה שהגודונוב הזה יהיה הקש שישבור את גב הגמל, במקרה שכחה את התוכניה על השולחן, ואז גמלה בי ההחלטה.

נו, שיבוא כבר המלצר הזה…. אחרי כוס היין … ישתחררו חרצובות לשוני.

האישה
הוא ניראה לי מתוח, משהו עובר עליו. שיבוא כבר המלצר ונזמין את היין שלנו – כוס יין טוב, והאוכל המשובח שכאן, ישיבו לו את הנינוחות, ואז אספר לו.
מה עובר עליו? אני יכולה לשאול, אבל זה יעצבן אותו יותר, אני מכירה אותו.

לפני חמש שנים אחרי שהילדים עזבו את הבית החלטתי שמגיע לנו יום משלנו.
'ומה נעשה ביום הזה שלנו?' הוא שאל. ואז מבלי לחשוב פלטתי: 'נלך לאופרה'. הוא היה מופתע. אמר שלא ידע שאני אוהבת אופרה. לא רציתי לומר לו שגם אני עד אותו הרגע לא ידעתי, ואמרתי אופרה כי זה ניראה לי תרבותי מאד.
'אתה אוהב אופרות?' שאלתי.
'מאד' ענה.

למחרת קניתי מנוי כדי להפתיע אותו ליום הולדתו השישים. ומאז חמש שנים, יש לנו פעם בחודש אירוע תרבותי משולב – ארוחה משובחת ואופרה.
בהתחלה היה לי מעט קשה להתחבר לאופרות. היו רגעים שרציתי להציע שנוותר אבל אהבתי את הארוחה שלפני, ואת הביחד שלנו, ולבטל את החלק התרבותי נראה לי שיטחי. והוא שדווקא שומע מוסיקה, גם קלאסית, איך אבטל לו דווקא את החלק התרבותי… החיים זה לא רק אוכל ושתייה…

אני חייבת היום. אני לא אעמוד בבוריס גודונוב הזה. אציע לו לוותר על הקינוח במסעדה וללכת אחרי הארוחה לטייל על חוף הים, ולאכול גלידה. פשוט גלידה, ולאחוז ידיים.
בפעם הבאה הוא יוכל ללכת לאופרה אחרי הארוחה ואני אמתין אצל חברה.
אני מנסחת משפטים בראשי… מדוע המלצר מתמהמה?


המלצר

הגבר מהשולחן הקבוע ניגש אלי קודם וביקש הפעם להזמין סוג יין משובח מהרגיל. היה נדמה לי שהוא רצה להפתיע את האישה. הוא נראה לי מעט לחוץ.

אני מלצר ותיק ואני מכיר את הזוג הזה כבר כמה שנים, אני מחבב אותם. כל חודש הם מגיעים לכאן, לבושים אלגנטי. הם מזמינים תמיד אותו סוג יין ואותן המנות מהתפריט. אני מוזג להם והם משיקים כוסות, מביטים אחד בעיניים של השנייה ואז הוא תמיד מפריח לה נשיקה. כנראה שהמסעדה היא המקום לפגישת אהבה חשאית, מִפלט חודשי של כל אחד מהם מבני זוגם המשעממים.
למה הוא מתוח היום? מקווה שאין בשורות לא טובות. חבל לי עליהם.
אני ממהר להביא את היין המשובח ועוקב אחריהם מרחוק. הם מרימים כוסות לחיים, הוא מפריח אליה נשיקה כהרגלו.
לפני שהאוכל מגיע פניו מרצינים והוא מדבר אליה. היא מקשיבה לו ואז היא מדברת והוא מקשיב לה. ואז… שניהם פורצים בצחוק סוחף ומתגלגל…

נרגעתי. נעשה לי טוב על הלב. כבר אמרתי שאני מחבב אותם…
הגבר עושה לי סימן. אני מתקרב. אחרי המנה העיקרית, הוא אומר, אנחנו נוותר היום על הקינוח הרגיל. אנחנו נלך לאכול גלידה על שפת הים.

(כך כתבה אגי רֶגנר)

 

חייכתי ותהיתי האם היה כאן בעיקר חוסר תקשורת או שמא אהבה וּויתור.
ואני מחזיר אתכם לקטע קסום שקראתי בספרו של אורן ולדמן 'נמר בירושלים'  על עץ הערבה הבוכייה. זהו עץ שתמיד אהבתי ורק מהתיאור בספר הבנתי פתאום מדוע.
"יש משהו רפוי בערבה הבוכייה, לא מתיימר. כל העלים שלו פשוט נשפכים כלפי מטה, מוותרים על המאמץ להישאר זקופים וגבוהים כמו רוב העצים. אני תוהה אם זה ויתור או אולי דווקא גדולה, אין לי שום מושג..."

מקווה להשתמע אתכם שוב בשבת הקרובה, בצהרי היום (14:00 – 12:00), בפינתי 'אצל פרנס בשבת' ב'כאן' רשת ב'.  אולי יהיה מעניין לכם לשמוע שוב את הסיפור… בקולי…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 1 בפברואר 2024

]]>
https://shuka.dinur.name/opera/feed/ 3
פינתי ברדיו עוברת דירה… https://shuka.dinur.name/my-radio-program-is-moving/ https://shuka.dinur.name/my-radio-program-is-moving/#comments Thu, 25 Jan 2024 07:24:31 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7842 היום זה לא סיפור זה רק עדכון לאלה שהאזינו לפינתי 'זיקוקין די-נור' בגלי צה"ל בימי שישי.
ובכן הפינה עוברת דירה, מיום שישי ליום שבת, ומשכנה החדש יהיה בכאן רשת ב'.
לאחר 20 שנה בגלי צה"ל (מתוכם 16 שנה עם הפינה שלי) שמעון פרנס עוזב ועובר לרשת ב'.
החל מהשבת הקרובה 27.1 הוא מקבל תכנית חדשה ברשת ב' – 'אצל פרנס בשבת' – בין השעות 12:00-14:00. מי שמכיר, זו הייתה המשבצת של אבי אתגר שהלך לעולמו.
פינת הסיפור השבועי שלי נודדת איתו ותשודר במסגרת השעה הראשונה.
צר לי לאבד את מאזיניי שומרי השבת, ואולי הבלוג הזה והפודקאסט שלי ישמשו תחליף ראוי.
כמעט שבת שלום
שוקה

]]>
https://shuka.dinur.name/my-radio-program-is-moving/feed/ 2
טיפים קטנים מסבתא https://shuka.dinur.name/tips-from-grandma/ https://shuka.dinur.name/tips-from-grandma/#comments Wed, 17 Jan 2024 15:56:59 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7826 הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 178 שם.
גאיה, באמצע שנות הארבעים שלה,  ניגשה אלי באחת מהרצאותיי. “הִדגשתַ נושאי משפחה והקשבה" היא אמרה, "יש לי משהו לספר לך שקושר יפה את השניים."

מסרתי לה את כרטיס הביקור שלי, למחרת היא התקשרה וכך סיפרה:

הייתי כבת 12 כשסבתא לחשה לי באחד ממפגשי יום השישי: "מֵיידָעלֵה…", כך היא קראה לי, "מיצאי כמה דקות לבוא אלי ונשוחח. את תהיי בקרוב בת-מצווה ובהדרגה תְצַמחי כנפיים. חשבתי… שאולַי… כמה עצות קטנות מסבתך… יועילו…" 
סבָתי, אֵם אמי, הייתה אז באמצע שנות השישים שלה. אישה מרשימה, ארכיטקטית מוּכֵּרת ואשת חברה, שהקמטים הקטנים שהחלו להיחרש בפניה לא העיבו על יופיה. גוון הכסף הטיבעי של שיערה, היא מעולם לא צבעה, והאופן בו אספה אותו בקפידה, האריכו את פניה ושיוו לה מראה אצילי ומרשים. איני זוכרת שראיתיה אֵי פעם בשיער פזור.
בימי שישי המשפחתיים שלנו, ולמרות הדומיננטיות שלה, היא הקפידה להיות תמיד ברקע ולתת לכולנו להיות במרכז השיח. היא זו שהקשיבה, זרקה פה ושם הערה חכמה אבל ריחפה רק ברקע.
ואני, כל כך עסוקה אז בְּבָנים שהחלו להתעניין בי, ובמקומי בחברה, התעלמתי מבקשתה של סבתא שלי ולא מצאתי את הזמן להתפנות אליה. למען האמת שכחתי מזה והיא לא חזרה והזכירה לי.
כשהשתחררתי מהצבא והיא כבר באמצע שנות השבעים שלה, עדיין מרשימה, היא שלחה אלי ווטסאפ: " מֵיידָעלֵה… מיצאי כמה דקות לשיחה איתי. את יוצאת לַחיים ואני עדיין שומרת לך כמה עצות קטנות… שאולי יעזרו…"
אלו היו אותן המילים שהיא לחשה לי לפני כעשור, אבל הייתי עסוקה אז בַּפרידה מחבר ובתכנון הטיול לארגנטינה… אז גם הפעם לא התפניתי.
כשסיימתי את התואר השני ובדרכי למסלול הדוקטורט היינו שוב אצל סבתא באחד מערבי השישי. השקנו כוס לסיום הלימודים ואני כרגיל במרכז תשומת הלב. כשהכנסתי את הכלים למדיח סבתי רכנה אלי ולחשה: " מֵיידָעלֵה… כשתמצאי זמן… אולי נשוחח…?"
"כן סבתא… אני יודעת… עצות לחיים." עניתי לה בקוצר רוח. והיא, רק ליטפה את ראשי וחייכה אלי. הייתי כתמיד טרודה בעצמי ושוב שכחתי להקצות לה זמן ולהקשיב.
 
לפני כשנתיים סבי נפטר. סבתי נותרה בגפה והיא כבר בסוף שנות השמונים שלה.
הפגישות אצלה פסקו ומרכז המשפחתיות עבר לבית הוריי. שנה לאחר מות סבי, סבתי לקתה בשבץ. מיד כשנודע לי נסעתי אליה לבית-החולים. היא שכבה חיוורת, פיה מעט מעוקם, ושיערה הלבן, ועדיין עבות, פזור מסביבה, כמו תחרה שרקומה על הכרית. זו פעם ראשונה שראיתיה בשיער פזור. זה הוסיף לה קסם ומסתורין.
הזהירו אותי שהיא מִתקשה בדיבור. היא הביטה בי במבט חם וסימנה לי שאתן לה משהו לכתוב עליו. הגשתי לה. היא כתבה לאט, מסרה לי ולא התיקה מבטה ממני כשקראתי בשקט: "בקשי מאמא שתעביר לך הודעה קולית ששלחתי לה כשסיימת את התואר השני. ההודעה עבורך. היא מחכה שתבקשי." בערב  שלחתי הודעה לאמא והיא העבירה לי את ההקלטה של סבתא מאז, מלפני שנים:

"מֵיידָעלֵה, כבר שהיית בת שתים עשרה רציתי לתת לך כמה טיפים קטנים לחיים מאישה מבוגרת שצפתה בגדילתך. חשבתי שזו מתנה חינמית שאולי תעזור, אבל היית עסוקה בחייך. עכשיו כשאת קשובה הנה אותן העצות שכל-כך רציתי שיהיו חלק מארגז הכלים שלך:

* אל תתרגשי מקבלת 'לא' בחייך. תירצי מישהו והוא לא ירצה בך, תרצי עבודה ותידחי, ילדך המתוק לא יתקבל לגן שרצית ליד הבית. קבלי את ה'לא' והמשיכי הלאה, כי ככה החיים. תחסכי הרבה מפחי נפש אם תביני שאין חיים בלי לָאוִים.

* השתמשי בחוזקות שלך כדי לנצח. יש לך חיוך משגע, יכולת מילולית גבוהה, את נחושה – התמקדי בתכונות האלה, זה יעצים אותך. מרבית האנשים משקיעים מירב זמנם בשיפור חולשות. לטשי במידה סבירה את חולשותייך אבל אַתרי את החוזקות שלך וריכבי עליהן כל הדרך להצלחות.

* ואחרונה אחרונה – הקשיבי ילדתי. מרבית האנשים אינם מקשיבים והם מאבדים את מה שהסביבה יכולה להעניק להם. כשמקשיבים לאחר, הוא חש שמכבדים אותו, שמבינים אותו וזה מוביל לפתיחות. צאי לעיתים מעצמך וחישבי על האחר והקשבה היא כלי נהדר.

אלו עצותיי הקטנות, תִסתדרי בוודאי גם בלעדיהן. תמיד אהבתי אותך, סבתא"

הקשבתי שוב ושוב וּבכיתי. למחרת הייתי שוב ליד מיטתה, אחזתי בידה וסיפרתי לה שהקשבתי, ואיזו מטומטמת הייתי שלא השכלתי לשוחח איתה כל השנים הללו. והיא רק לחצה ידי בחום, חייכה ודמעות של טוב-לב התגלגלו על לחייה ושקעו בתחרת שערה שעל הכרית.
סבתא נפטרה כמה חודשים לאחר מכן. בהלוויה שלה, איך לא, מיד אחרי השיר באידיש שהשמענו שתמיד גרם לה לדמוע ('אויפן פריפעטשיק') השמעתי את ההקלטה שהשאירה לי. רציתי שכל הנוכחים ישמעו ואולי ייקחו משהו מעצותיה גם לחייהם.

(כך סיפרה לי גאיה, שם בדוי)

 

הקשבתי לסיפורה ונותרתי תוהה על משפחתיות, על פערי דורות ובעיקר על הקשבה, שכל-כך חסרה במחוזותינו.  
עמוס עוז כתב בסיפרו 'סיפור על אהבה וחושך' שמורתו, המשוררת זלדה, אמרה לו פעם בְּרוֹך: 'אם תפסיק לפעמים לדבר, אולי יוכלו הדברים לפעמים לדבר אליך…'
וחלפה מחשבה בראשי, אפרופו הקשבה, כיצד היה נראה חודש אוקטובר 23 לו רק הקשיבו לאותה הנגדת ו' מיחידת 8200 בחיל המודיעין….

אנחנו נתאושש

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 18 בינואר 2024

]]>
https://shuka.dinur.name/tips-from-grandma/feed/ 1
פלחים של תפוז https://shuka.dinur.name/segments-of-an-orange/ https://shuka.dinur.name/segments-of-an-orange/#comments Wed, 03 Jan 2024 16:06:46 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7789 הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 177 שם.

את הסיפור הבא קיבלתי מפנינה, שאיני מכיר. זהו סיפור לא ממקומותינו, קשור לימי חג המולד. עיבדתי, ומעט הוספתי, אבל את עיקרו של הסיפור לא שיניתי.

 

אבא שלי תמיד אהב תפוזים. ליתר דיוק אהב לקלף אותם. כילד, אני זוכר את אבי תמיד שואל אותנו: 'מי רוצה תפוז?' רק כדי שיוכל להזדרז ולקלף ולפלח לפלחים.
בחורף, בעונת התפוזים, היה זה אבי שדחף לשקיות האוכל שלנו לבית הספר או לגן, איך לא, תפוז מקולף, מפולח לפלחיו, ואת הפלחים היה מאחד לכדי תפוז שלם… מנוילן. רק להסיר את הניילון ולאכול פלח אחר פלח. כשבגרתי ניסיתי להיזכר אם ראיתיו אוכל תפוזים ונהנה או שמא רק אהב לקלפם, לפלחם ולהתבונן בזהבם של הפלחים.
מידי שנה בחג המולד היה אבי נוהג באדיקות לשלוח סלסלות תפוזים לחברי ילדותו. חלקם התגוררו מעבר לאוקיינוס וגם להם הוא היה שולח. לכל סלסלה הוא היה מצרף ברכה לשנה החדשה ובראש הדף התנוסס… תמיד… איור צבעוני מודפס של פילחי תפוזים. כבר אמרתי, מאוהב בפלחי תפוזים. תהיתי לפשר המנהג, אבל אבי לא נידב מידע וגם מיעט לשוחח על ילדותו. ידעתי רק שהוא התייתם מהוריו בגיל צעיר.
בגרתי, נישאתי, נולדו ילדיי ומצאתי עצמי נדבק בחיידק של אבי וגם אני מכין לילדיי פלחי תפוזים. 'אתה בדיוק כמו סבא,' הם היו מקניטים אותי.
ופעם, כשבאתי לבקר את אבי, ישבנו במרפסת וכהרגלו הוא הגיש לי צלוחית עם פלחי תפוזים.
'תגיד לי אבא' אזרתי עוז ושאלתי 'יש סיפור מאחורי נוהג פלחי התפוזים?'
אבי הביט בי, הבעת פניו התרככה, ואז סיפר לי:

אף פעם לא ממש התעניינתם, אז לא טרחתי לספר. שמח שאתה מתעניין. אתה יודע שאיבדתי את הוריי במלחמה, הייתי אז רק בן תשע ונשלחתי לבית יתומים. זה לא היה פיקניק. עבדנו המון שעות ביממה, בניקיון הבית, בגינה, ובשדות. האוכל היה בצמצום רב. לא פונקנו במאומה.
והיה זה באחד מחגי המולד שהחליטו לפנק אותנו בתפוזים, כמתנת חג המולד. זה היה עבורנו מעדן. עמדנו בשורה וכל ילד קיבל תפוז אחד. כשהגיע תורי אמרו לי ביובש שאני לא אקבל תפוז מאחר וכמה חודשים קודם לכן ניסיתי לברוח מבית היתומים.
לא אשכח את הרגע ואת היום הזה. כל אחד מהילדים מצא לו פינה להנות מצופו של הפרי שקיבל, ואני נישלחתי לחדרי השינה שלנו. 
כיסיתי את ראשי בשמיכה, לא יכולתי לעצור את הדמעות.
בשלב מסוים שמעתי את הדלת נפתחת, צעדים מהוססים פסעו לכיוון המיטה שלי. יד הסירה את השמיכה מעל ראשי. זה היה וויליאם, אחד מחברי. הוא אחז בכף ידו בעדינות רבה תפוז מקולף, כאילו וזה אוצר בלום. הוא הושיט לי את ידו עם התפוז המקולף.  
'זה בשבילך.' אמר.
'מאין השגת עוד תפוז?' שאלתי.
'קח, זה בסדר…' ענה.
'לא, לא…. זה התפוז שלך?' שאלתי.
'לא' ענה בהיסוס.
'אז מאין?' שאלתי.
'רצינו… רצינו שגם לך יהיה חג מולד שמח.' הוא גמגם. 'אז כל אחד מהילדים תרם פלח אחד ויצרנו עבורך תפוז שלם… כמו שלנו. תאחז בשתי ידיים שלא יתפרק…'

הסתכלתי על אבי וחשתי שהוא חי שוב את הרגע ההוא.
הוא שתק לרגע והוסיף:

'ופילחֵי התפוז האלה, היו מתנת חג המולד הכי יפה שקיבלתי. מתנה יפה של חמלה ושל חברות. הפלחים הבודדים האלה שהתאחדו והפכו לתפוז שלם סימלו תמיד עבורי את הכוח של הביחד.
וכשבגרתי, יצרתי את הנוהג, לשלוח לוויליאם ולכל הילדים מאז, לא משנה באיזה מקום בעולם הם נמצאים, סלסלת תפוזים לחג המולד. הברכה המצורפת עם איור פילחי התפוזים הפכה לסימן ההיכר של החברות שלנו.'

(שלחה אלי פנינה פֶלְמָן מקיבוץ בית קשת. את גרעין הסיפור כתב בספרדית Tommaso Notarstefano. כמה מהרעיונות לעיבוד הסיפור נתן לי ידידי אברהם וקס)

 

ומעבר ליופיים של חברות, סולידריות וחשיבה יצירתית, שהם כולם ערכים חשובים בחיי, שוב צפה ועולה עוצמתה של הנתינה.
והנה גם בימי מלחמה קשים אלה שאנחנו עוברים, אולי רגעי הנתינה האינסופית שאנחנו חווים בָּעָם, אולי תהיה בהם נחמה ומזור לכאב של כולנו.
היה זה צ'רצ'יל שאמר:
We make a living by what we get, but we make a life by what we give

ובתרגום חופשי שלי לעברית:
"ממה שאנחנו מקבלים מתאפשרת המחייה, אבל ממה שאנחנו נותנים מתאפשרים החיים…"

 

אנחנו נתאושש
שתהיה שנת 2024 טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 4 בינואר 2024

"פלחים של תפוז" כפי ששודר בתוכניתו של פרנס ברשת ב'

 

]]>
https://shuka.dinur.name/segments-of-an-orange/feed/ 1
שאלה יהיו השריטות שלנו https://shuka.dinur.name/scratches/ https://shuka.dinur.name/scratches/#comments Wed, 20 Dec 2023 15:54:26 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7769 הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 176 שם.

באחד הבקרים של ימי השישי האחרונים, בעיצומה של מלחמה, חברים הזמינו אותנו להצטרף אליהם להצגה בקאמרי, כמאה מטר מכיכר החטופים  – 'ימים טובים פי אלף'  (משירה של שימרית אור).
זה מופע של שירים ויצירות ברוח הימים האלה, של מלחמה, של אחרי מלחמה, של תקווה לימים טובים יותר. בימים אלה הרי הנפש שלנו זקוקה לנחמה.
האולם קטן והשחקנים לא על במה אלא בגובה הקהל, שיושב בחצי מעגל מסביב. לקראת הסיום אחד השחקנים פונה לקהל בשאלות. בכול שאלה מי שזה נכון לו, מתבקש לעמוד. ואז הוא שאל: "מי מכיר מישהו מהעוטף שנפגע בשבעה באוקטובר?"
קמו כעשרים איש, והיה את הרעש הזה של כסאות העץ שמתרוממים ונטרקים. גם אני קמתי. יש לי קרובים מניר יצחק ששהו בממ"ד כשהמחבלים בביתם, לא הירפו מהידית משך כשמונה שעות, וניצלו.
"מישהו רוצה לשתף?" שאל השחקן את אלה שעמדו.
איש מבוגר שעמד בשורה הראשונה, כמה כיסאות ממני אמר: "אני." 
המיקרופון הועבר אליו. דממה באולם.
"בשבעה באוקטובר…" הוא אמר, "בתי נרצחה בעוטף. לרעייתי יומולדת היום, והחלטנו לקחת הפוגה לנפש… ולבוא לכאן…"
העולם כאילו ועצר מלכת. יכולת לשמוע את נשימת הקהל נעתקת. גם הדממה מחטה את אפה. השחקן לא ידע כיצד להמשיך. כמה מהשחקנים ניגשו לחבק את האיש. בסוף ההצגה היה תור של עשרות אנשים, כולם ביקשו לאמץ את הזוג אל ליבם.
אודיה קורן, שמשחקת בהצגה, סיפרה ברדיו שרעש הכיסאות המתרוממים בקטע הזה של ההצגה – קלאפ, קלאפ, קלאפ – לא ימוש מראשה עד אחרון ימיה.
ובמהלך ההצגה שבה את לבי סיפור פשוט ונוגע ללב שכתב יאיר אגמון, הסופר והקולנוען, ומצאתיו בפייסבוק שלו.  בהצגה סיפרה את זה באופן שובה לב, השחקנית דורית לב-ארי.  

 

תשמעו סיפור יפה. יש לי חברה טובה ואהובה, שעוברת עכשיו תקופה איומה, כולנו עוברים תקופה איומה, אבל היא קצת יותר. בן הזוג שלה בעזה, עם וי אחד בווטסאפ, והכלב שלהם המתוק חולה, זקוק לניתוח, ויש עוד כמה צרות – לא את הכל צריך לכתוב בפייסבוק.

והיום בצהריים נפגשתי איתה לשלוש דקות, והבאתי לה קופסא עם מרק שהכנתי, וכמה עוגיות שאמא שלי הכינה, כדי לשמח אותה קצת, והיא נסעה לדרכה.
אחרי כמה דקות קיבלתי ממנה שיחה, אז עניתי, והחברה שלי אמרה לי, בקול שבור, יאיר מה אני עושה אם שרטתי למישהו את האוטו, אני צריכה להשאיר פתק, איך זה עובד?
ואני אמרתי לה, כן, תשאירי פתק, והיא אמרה, בסדר, ואני שמעתי, שמעתי בקול שלה, שהתאונה הקטנה הזאת שוברת אותה לרסיסים. שמעתי אותה מתייאשת, שמעתי בקול שלה את כל צער העולם.

ואחרי שעה בערך, היא התקשרה שוב, כדי לשאול אותי איך זה עובד, איך מפעילים ביטוח, מה צריך לעשות, איזה מסמכים להכין, איזה מטומטמת אני שלא צילמתי, אני לא מאופסת, ככה היא אמרה.
ואני אמרתי לה, שמהניסיון שלי בחיים, הכי חשוב זה להבהיר לבנאדם השני שאת באה בטוב, את לא באה לעקוץ או לדפוק או משהו כזה, את לוקחת אחריות על הטעות שלך, וברגע שיש אנרגיה טובה, הכל מסתדר איכשהו. זאת הפילוסופיה שלי לחיים בלי קשר לסיפור חחחח. וגם בשיחה ההיא, הקול שלה היה שבור. והלב שלה היה מרוסק. ואני הרגשתי אותה, וכאבתי איתה נורא.

אז סגרנו את השיחה, ואחרי שלוש דקות, היא שוב התקשרה, ואני עניתי, ושמעתי שהיא בוכה. שאלתי אותה, היי, מה קרה? והחברה שלי אמרה לי, שהבחור עם האוטו התקשר אליה, ואמר לה, הכל טוב, לא קרה כלום, כל הכבוד לך ששמת פתק, באמת, הכל טוב, תשכחי מזה, שאלה יהיו הצרות שלנו, ככה הוא אמר… והיא הקשיבה לו והתחילה לבכות.

היא התחילה לבכות כי בתוך כל הסיוט הזה שבו היא נמצאת, בתוך החיים האלה שמתעקשים להיות כאלה קשים עכשיו, היא זכתה לרגע של חמלה, ושל חסד. זאת בסך הכל שריטה. שאלה יהיו הצרות שלנו. ככה הוא אמר. והיא נאנחה ובכתה. וגם אני התרגשתי. זה הסיפור.
(כך כתב יאיר אגמון, מתוך ההצגה בקאמרי "ימים טובים פי אלף")

 

ובימים האלה הנימים של כולנו חשופים… ודמעות זולגות מכל פיפס…מעצמן…

אנחנו נתאושש
זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 21 בדצמבר 2023

הסיפור כפי ששודר בתוכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

 

 

]]>
https://shuka.dinur.name/scratches/feed/ 3
שלושה טייסים ושיר אחד https://shuka.dinur.name/three-pilots-and-one-song/ https://shuka.dinur.name/three-pilots-and-one-song/#comments Wed, 06 Dec 2023 16:15:48 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7672 להקשיב לסיפור בקולי, והפעם אני ממליץ להקשיב ולא רק לקרוא, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 175 שם.
ועוד משהו קטן – לא מעט מבקשים שאעדכן על מופעים שלי הפתוחים לציבור. אז… ביום שישי הבא, 15.12 בשעה 10:00 בבקר, אני מעלה בתיאטרון גבעתיים מופע משותף עם עפר גביש, חוקר הזמר העברי. המופע –  'וקצת בינה בלב מכניס' – על סיפורים, שירים והחוכמה שבהם. המופע מסובסד ע"י הסיפריה העירונית ומחיר כרטיס הוא 25 ש"ח בלבד. אשמח לראותכם בקהל. לחצו להזמנת כרטיסים. 
———–
ולסיפורנו:

אביקם הוא ידיד טוב שלי. בעברו נווט קרב בטייסת 201 (שהתפרסמה בסדרה בערוץ 11), מ'בוגרי' מלחמת יום הכיפורים, ויועץ כלכלי בעיסוקו האזרחי.  לצד העיסוקים החומריים הללו, ולענייני הנשמה, הוא אוהב לתרגם לעברית מילים של שירים לועזיים הקרובים ללבו.

כשמלאו לו שבעים הכינה לו המשפחה חוברת נאה, אוסף נוסטלגי של להיטים שתירגם, מלווים בתמונות מרגעים שונים בחייו, אשר חולקה גם לידידי ם קרובים.

עיינתי בימי אוקטובר הקשים האלו בחוברת, ולצד תמונה בה הוא מקבל כנפי טייס ממפקד החיל דאז, מוטי הוד, מופיע שיר שנקרא 'בדרך הביתה', מעין תרגום חופשי שלו לשיר של פול סיימון. מיד ניגע בכך.
מה הקשר בין כנפי טייס לשיר? שאלתי את אביקם בימים אלה בעיצומה של המלחמה, ואז הוא סיפר לי את הסיפור הבא, שלא הכרתי:

 

בקורס הטייס היה נהוג, שבתום כל שלב בקורס התגבשה קבוצה קטנה של פרחי טיס כלהקה, וביצעה שירים מהווי הקורס והטיסה, שמילותיהם הותאמו ללחנים ידועים. היות ונהגתי לחרוז בנערותי, יצא שחיברתי את רוב המילים לשירים ששרה ללהקת הקורס.

בשלב הראשון של הקורס, בשנת 1969, בהשפעת ההיעדרויות הארוכות מהבית (יצאנו רק אחת לחודש), כתבתי מילים בהשראת שירו של פול סיימון Homeward bound , וקראתי לו: 'בדרך הביתה' . חברי הלהקה ששרו אז את השיר היו : דורון, גיל, שייע ואנוכי.

והוא מצטט בית ראשון מהשיר:

על פני מראות חולפים
שרשרת אין-סופית של הרהורים
תמיד אותם הבניינים
רק טלוויזיה וסרטים
מזכיר לי רכב שחולף
כמה להיות אני אוהב

בדרך הביתה, רוצה להיות
בדרך הביתה
שם – המחשבות רק שם,
רוצה להיות רק שם,
המחשבות –
רק תנו לי הביתה…

לאחר סיום הקורס, בשנת 1971, הוצבתי בטייסת הפאנטום 201; גיל הוצב בטייסת סקייהוק; דורון ושייע הוצבו בטייסת סופר-מיסטר. לאחר כשנה הגיע גם דורון לטייסת 201 ושייע הגיע לטייסת המיראז'ים.  לעיתים, למילים של שיר, לאחר שנכתבו, יש חיים משלהן, והנה מתברר, שהשיר הזה, שלהקת פרחי הטייס שרה אז לחברי הקורס, נחרת בנשמות של כולנו.
על שלושה מאיתנו אספר לך.

דורון לחם במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) בטייסת 201, מטוסו נפגע מטיל נ"מ והוא נפל בשבי המצרי. חמישה שבועות לאחר תום המלחמה חזר דורון ממצרים ושב לטוס בטייסת 201. הוא סיפר, שבשבי המצרי, הוא זכר וזמזם לעצמו את השיר 'בדרך הביתה', חיזוק לתקווה לשוב במהרה.

בסידרה על טייסת 201 בערוץ 11, הושמעה הקלטה של דורון, כשנתיים לאחר שובו מהשבי, כשהוא שר בית שני מהשיר לביתו הקטנה קרן, ואלו מילותיו (הקשיבו לקלטת המרגשת המצורפת) :

שיר אשיר לי שמזכיר
אורות ניאון ושאונה של עיר
ערב במקום קטן,
שלושה כיסאות בקבוק, שולחן
על דמות אחשוב, מבט אזכור
מתי אשוב מתי אחזור ?

אל דרך הביתה, רוצה להיות
בדרך הביתה
שם – המחשבות רק שם,
רוצה להיות רק שם,
האהבות –
רק תנו לי הביתה…

כשנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1977, נהרג דורון בתאונת טיסה במטוס כפיר.

גם אני, אביקם, לחמתי במלחמת יום הכיפורים בטייסת 201 . המטוס בו טסתי נפגע במהלך תקיפה בסוריה, נפצעתי, צנחתי ונפלתי בשבי הסורי. הייתי בשבי כשמונה חודשים, מהם ארבעה חודשים בתא בודד, וגם אני, כמו דורון, הייתי מזמזם לעצמי את השיר.

לאחר שרוכזנו, כל הקצינים, באולם אחד, שיחזרתי את מילות השיר בכתב, ובערב יום העצמאות 1974 שרנו את השיר במעין "טקס הדלקת משואות" שערכנו בשבי הסורי.

לאחר חזרתי מסוריה שבתי לטוס בטייסת 201. טיסתי השלישית, ביוני 1974, היתה עם דורון, באותו הקוקפיט, ובכך נסגר מעגל.   

גיל ושייע לחמו במלחמת יום כיפור כל אחד בטייסת שלו ויצאו ממנה ללא פגע, אך אחיו של גיל נהרג בקרבות השריון בסיני.
וגיל הוא מאחד מקיבוצי העוטף…

ובשבעה באוקטובר 2023 , ממש 50 שנה לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, הגיעה התופת שוב אל גיל. הוא עצמו שרד אך איבד בני משפחה. חתנו נרצח, נכדו נרצח, נכדתו נחטפה לעזה ושוחררה בסוף נובמבר, חבריו לקיבוץ נרצחו ונחטפו, וביתו נפגע. כמו כל חברי הקיבוץ, נאלץ גיל לעקור מביתו ולהתארח במקום אחר.

הנה הבית האחרון של השיר :

 שוב יושב בתחנה
בדרך שתוביל בחזרה
מזוודה אצלי ביד
הערב כבר כמעט ירד
ורק ירח שט ברום
מחזיר אותי אל החלום

 על דרך הביתה, רוצה להיות
בדרך הביתה
שם – המחשבות רק שם
רוצה להיות רק שם,
החלומות –
רק תנו לי הביתה…

(כך התלבט אביקם ובכל זאת סיפר לי)

 

מילות השיר מאז… מקבלות גם היום משמעות מהדהדת, ומי ייתן ויפיחו שביבי תקווה נוספים לחטופים, לשבויים, לפצועים, לכל המשפחות שנעקרו מבתיהן, ולחיילים שלנו, שישובו הביתה בתום המערכה, בריאים בגופם ובנפשם. שהרי זה כל-כך טבעי לרצות להיות בדרך הבייתה…

מצורף הקטע המוקלט של דורון ז"ל בו הוא שר לקרן ילדתו, והשיר במקור של סיימון וגרפונקל.

חג אורים שמח, עד כמה שניתן…
זיקוקין די-נור

שוקה, יום חמישי, 7 בדצמבר 2023

הנה קטע מההקלטה בה דורון שר את השיר לילדתו הקטנה קרן ואחר כך הביצוע המקורי של השיר של סיימון וגרפונקל

 וכך הסיפור שודר בגלי צה"ל, בתכניתו של שמעון פרנס.

 

]]>
https://shuka.dinur.name/three-pilots-and-one-song/feed/ 2
אבהות https://shuka.dinur.name/fatherhood/ https://shuka.dinur.name/fatherhood/#comments Wed, 22 Nov 2023 15:59:18 +0000 https://shuka.dinur.name/?p=7723 הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 174 שם.

כשהתותחים רועמים, כך אומרים, המוזות שותקות. כנראה זה נכון מכיוון שבשבועיים שחלפו לא הצלחתי ללקט סיפור חדש עבורכם.
ברשותכם אני מעלה כאן שוב, סיפור ישן אך מיוחד, שהעליתי כאן לפני 14 שנים. לכל ההורים מביננו ממש לא יזיק לקרוא זאת שוב.
ספרים ומחקרים רבים נכתבים על אימהוּת, על גידול תינוקות וילדים ורק מעט נכתב על הצד הזִכרי, על אבהוּת. ארנון, בכורי, המליץ לי על ספרו של ד"ר עלי כ"ץ "אינטליגנציה אבהית" שמדבר על אבהות וגבריות מזווית אישית. מחשבה חלפה בראשי שבני שולח אלי רמז שיש צורך בשיפור אבהותי, אבל גירשתי את המחשבה וקראתי את הספר. הספר מרתק, קולח, עם המון חומר למחשבה. הקשיבו לסיפור האישי הקטן הזה, סיפור אמיתי מחייו של המחבר, ד"ר עלי כ"ץ:

 

תמיד ידעתי שאבי מאד אוהב אותי, אבל בחוויה שלי כילד לא היה רגע בבית שבו לא דוּבר על הבעיות שלי בלימודים. זה לא שלא רציתי להיות "ילד טוב", מאד רציתי. בתחילת כל שנה נשבעתי לעצמי בהתרגשות שהשנה אהיה בדיוק התלמיד החרוץ שאבא שלי רוצה שאהיה, אולם הראש שלי היה תמיד במקום אחר.

אני הייתי השוער במחלקת הנוער של בית"ר ירושלים, אבל גם את המקום הזה, חבל ההצלה שלי, הלימודים ושיעורי העזר של אבי איימו לנתץ. בשלב מסוים, כנראה כעונש על מכתב גערה שקיבלתי ממורה כלשהו, הוא אסר עלי ללכת לאימוני הכדורגל. ואני, במאבק עיקש על שפיותי, שיקרתי במשך שנים, המשכתי ללכת לאימונים ולמשחקים בשבת – וסיפרתי שאני לומד אצל חבר דמיוני. שנאתי לשקר, וכאב לי שאני פוגע באהבה ובקשר בינינו וגם הצטמררתי מהמחשבה עד כמה יפגע כשיגלה ששיקרתי, אבל ידעתי כי בכיתה ה'- ו' אתה לא יכול לעמוד מול אבא שלך כשווה, ולוותר על כדורגל פשוט לא יכולתי.

לימים הוא סיים את הבגרות וגם המשיך ללימודים גבוהים בארה"ב, השלים דוקטורט בפסיכולוגיה, נישא, נולדו לו 3 ילדים ולבסוף שב ארצה. ואז הוא ממשיך ומספר:

לפני כמה שנים, פגשתי במקרה בגבר בעל חזות מוכרת, בשוק מחנה יהודה שבירושלים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת כשהוא פנה אלי והזכיר לי ששמו מרדכי ושהוא עבד עם אבא שלי בעודי ילד. "היית שוער גדול," הוא פתח בהתלהבות, ואני חייכתי לרעייתי במבוכה שהיה בה, אני חייב להודות, גם יותר מקורטוב של גאווה.

"אתה יודע," הוא המשיך, "פעם סיפרתי לאבא שלך שראיתי אותך במשחק כדורגל של בית"ר ירושלים, ומאז, שתהיה לי בריא, כל שבת הלכנו, הוא ואני, לעודד אותך. וואללה, תהרוג אותי, עד היום אני לא מבין למה אבא שלך התעקש כל כך להסתתר מאחור ודרש שכל הסיפור הזה יישמר כסוד כמוס בינינו."

מרדכי נפרד ממני בחום, ואני חשבתי לעצמי שהנה, דווקא בסיפור הזה יש משהו עצוב, מעין טרגדיה קטנה שמצביעה על הפספוסים הכואבים של החיים.

אבא שלי אהב אותי מאד והאהבה בינינו לא הוטלה בספק. גם הילדות שלי הייתה בסך הכול מאושרת. וזו בדיוק הטרגדיה, כי על אף "התמונה הגדולה", הורי בעצם "איבדו אותי." למשך כעשר שנים נמלטתי לארה"ב והצלחתי במנותק מאבי. כשאני חושב עליו היום מאוד עצוב לי. דווקא בתקופה שבה אבי יכול היה, ובהחלט הגיע לו, להנות מהפריחה שלי, לקצור את פירות ההשקעה שבי – דווקא אז אותן טעויות זעירות שהוא עשה מנעו זאת ממנו.

 (מהספר "אינטליגנציה אבהית" של ד"ר עלי כ"ץ בהוצאת מטר פסיכולוגיה)

 

אלו נראים כפיספוסים קטנים אבל הם בעלי משמעות גדולה, כפי שעולה מהסיפור.
יש משפט יפה שאיני יודע את מקורו שאומר: "זה לא המרחק שמפריד בין אנשים, זה חוסר התקשורת."

אז אולי כדאי שלא תמיד נטיל את האחריות לחוסר התקשורת על ילדינו, ונשקיע בלהתקרב אליהם. אני חסיד גדול של מפגשים של 'אחד על אחד'. זה לא קל. זה דורש זמן, ויכולת שיחה והתעניינות, אבל זה עושה פלאים. האמינו לי.
נוצרה לי הזדמנות השבוע לצוהריים עם שני נכדיי בני העשרה. רק איתם, ללא ההורים.
"יש משהו עלי שמסקרן אתכם לדעת?" שאלתי.
"כל חייך עסקת בסיפורים?" הם הגיבו בשאלה.
"במירב הקריירה שלי עסקתי בעולם הניהול והכספים ורק בשלהי הקריירה המקצועית שלי נצרב בי עולם הסיפורים." עניתי.
"אז סַפֵּר איך הגעת ממִספרים לסיפורים…" אמרו.
אז סיפרתי…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 23 בנובמבר 2023
(אגב – לא מעט ביקשו ממני, שכמו בשבוע שעבר, שאצרף תמיד הקלטה של הסיפור בקולי, כי לא כולם מתחברים בקלות לפודקאסט. אז הנה הקלטה)

 

]]>
https://shuka.dinur.name/fatherhood/feed/ 1