האם לאחר זו מחלה?
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 138 שם.
משחר ימיי כמנהל התנהלתי בחוסר סובלנות לאנשים שמאחרים. ראיתי בזה חוסר כבוד וזלזול בזמנו של האַחֵר. בינתיים זקנתי ומיתנתי את הביקורת, מבין שלא יעלה בידי לתקן את העולם.
לפני כשבוע ישבנו כמה חברים לקפה. לפעמים כדי להתחמק מנושאי פוליטיקה, מחלות ונכדים, אני שואל את חבֵרַי לדעתם בנושא מסוים. "כשאני אומר 'לְאַחֵר' מה זה מציף בכם?" כך שאלתי באותו הבקר. דורי, שנילווה לאחד מהחברים ושלא היכרנו, חייך במבוכה וביקש לשתף חוויה משלו, על המחיר ששילם על איחוריו:
אני לוקח אתכם כארבעים שנה לאחור. אני אז סטודנט באוניברסיטה, מתיישב בספרייה ליד מישהי המוקפת בערימת ספרים. בשלב מסוים היא פונה אלי בלחש: 'יקשה עליך להשגיח על הדברים שלי? אני כבר חוזרת.'
'תודה' היא לוחשת כשהיא חוזרת.
'בכיף' אני לוחש חזרה. מציץ בה כשהיא חוזרת לניירת. משהו בו קורן. חולפת דקה ואני לוחש אליה: 'תצטרפי לְקפה בקפטריה?'
עיניה מטפסות לכיווני, אני כמעט טובע בירוק שבהן, חיוך חם נשלח אלי והיא לוחשת: 'תן לי כמה דקות ואני באה'.
כך היכרנו, נועה ואני. כך התחלנו לצאת וכך אהבתנו פרחה. היא הביאה לחיי המון צבע והתלהבות מחד והמון רוגע מאידך. בשנים שאיתה ריחפתי בעננים.
דבר אחד העיב על אושרנו. אני באופיי מפוזר, לא דייקן, מתקשה בלוחות זמנים. על הכול נועה הייתה מוכנה להבליג חוץ מדבר אחד – איחורַיי. התקשתה לחכות לי עשר דקות במסעדה, התקשתה להשאיר כרטיסים בהצגות לקופאית כי כמעט תמיד לא הגעתי בזמן והיא הייתה נכנסת לבדה. ידעתי כמה קשה לה, לא אהבתי את מבוכותיה אבל תמיד הייתה הצדקה חיצונית – פקקים, טלפון דחוף שעיכב, משהו ששכחתי בבית.
חלפו שנתיים ונועה החליטה לוותר על אהבתנו. כשסיפרה לי אז על מחשבות הפרידה בגלל האיחורים שנתפרשו כחוסר כבוד אליה, לא ניסיתי אפילו לשכנע, ידעתי שיהיו אלה הבטחות סרק, כמו בעבר. הנחתי שאיחורים זו מחלה.
דְרַכֵינו נפרדו אבל לבי נשאר איתה. יצאתי עם נשים אחרות, ובאף אחת לא מצאתי את הקסם והאיזון שהיה בה. מחברים נודע לי שהיא נישאה, הפכה לאשת קריירה ושנולדו לה שני בנים. לי היו כמה מערכות זוגיות, חלקן רבות שנים, אבל אף אחת מהן לא הבשילה ולא צלחה.
חלפו שנים רבות.
זוג חברים מזמין אותי יום אחד להצטרף לטיול מאורגן למזרח אסיה. התלבטתי אם ארגיש נוח להצטרף בגפי והחלטתי שכן. שבועיים לפני הטיול נפגשה הקבוצה עם המדריך להיכרות. לא תאמינו, הגעתי לפני הזמן, נכנסתי והתיישבתי. חברי הקבוצה שאיני מכיר מגיעים בהדרגה… ואז… ממש לפני התחלת המפגש נכנסת רוח סערה ומתיישבת. לבושה מדליק, משקפי ראיה אופנתיים, פסי כסף דקים בשערה. זו נועה. בוגרת, בשלה, באמצע שנות החמישים שלה. לבי מנתר בחזי.
היא עסוקה בלהתארגן, מתיישבת בְּכיסא בשורה לפני ואינה מבחינה בי. כשהמדריך עושה אתנחתא קלה בדיבור אני רוכן אליה מאחור, מניח יד על כתפה… אותו ריח הבושם… ולוחש לה את מילותיה מהספרייה דאז: 'יקשה עליך להשגיח על הדברים שלי? אני כבר חוזר.'
והיא… לא מפנה את הראש, היא רק מניחה את ידה על כף ידי המונחת על כתפה, וסוגרת את אגרופה על כף ידי בחום ובעדינות של פעם.
סוף סיפור:
נסענו לטיול לוויטנאם וקמבודיה. נועה גרושה, אדריכלית ידועת-שם, שני בניה בצבא ובאוניברסיטה. אני רווק עדיין. במהלך הטיול נרקם קשר מחודש. למוד ניסיון, היגעתי ראשון לכל סיור ולכל מועד שנקבע. בארוחות הבקר הקדמתי ושמרתי לה מקום לידי. באוטובוס הייתי הראשון שמגיע, לא מאפשר לאיש להתיישב לידי… ממתין לנועה. אל תצחקו… מצאתי עצמי מעיר לַמֵאחרים. אחרי כמה ימים כבר כולם התייחסו אלינו כזוג, ובשבוע השני כבר ויתרנו על חדר אחד במלונות.
חלפו מאז כבר הרבה שנים ואנחנו עדיין זוג, עדיין אוהבים ואני עדיין לא מאחר אף פעם.(כך סיפר לנו דורי. השמות בדויים)
"תגיד דורי," אני שואל אותו " נראה שהכל בסוף הסתדר, אז מהו המחיר שילמת על איחוריך דאז?"
ודורי מביט בי במבט עצוב ואומר: "שילמתי מחיר ענק. איבדתי עשרות שנים שיכולתי להיות איתה, ובעיקר ובעיקר החמצתי ללדת איתה ילדים משלי. אני אוהב ומכבד את ילדיה, אבל ילדים משלי אָיִן. אין יום שאני לא חושב על כך.
ובעניין איחורים – אני היום האדם הכי דייקן שיש, מחויב לחלוטין ללוחות זמנים ולהבטחות, ולא מסוגל לשאת אנשים שאינם מכבדים זמנם של אחרים. כמה חבל שלא השכלתי אז להשתנות.
כשיצאנו החוצה הוא מצביע על הפגוש של ריכבו שם מתנוססת מדבקה:
"לאחר זו לא מחלה… זו בחירה."
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 23 בפברואר 2023
"האם לאחר זו מחלה?" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
מרגש ברמות על, הזכיר לי כמה דברים לגבי. נפלאות דרכי הייקום. תודה רבה שוקה!
אחור הוא תוצאה של אומדן זמן לקוי בשילוב ניסיון להספיק עוד קצת "לפני"…
זה מה שאני קורא דמי לימוד…אבל מאוד יקרים.