פרברים

למעונינים להקשיב לסיפור בקולי הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 122 שם.

הסופרת רות עפרוני פירסמה את הסיפור הבא במוסף חג הסוכות של "ידיעות אחרונות".  הנה תקציר מהסיפור:

ראיתי את בֵּן לראשונה על הבמה בפאב מעפאן בבוסטון, בערב 'מיקרופון פתוח' שכל אחד יכול לעלות ולחנטרש משהו. בֵּן היה גבוה מאד וצעיר מאד, קול חזק, מילים מצוינות, ושביל בצד מהסוג החנוני-סקסי סטייל כריסטופר ריב. הוא אמר משהו שלא אשכח – שגיל ההתבגרות הוא כמו לגור בפרבר  – אתה תמיד בטוח שהחיים האמיתיים קורים במקום אחר, איפה שהאורות מנצנצים מרחוק.
הייתי מתבגרת בת 45, בארץ זרה, בלי עבודה והחיים האמיתיים לא קרו לידי, אז ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני כתבת רדיו (לא הייתי) ושאני רוצה לעשות עליו כתבה.
שבועיים אחרי הזמנתי את בֵּן לבית קפה בברוּקלַיין (שכונה בבוסטון) וסיפרתי לו שאני רוצה לרשום אותו לתחרות סטוריטֵלינג ידועה, של סיפורי חיים, בעוד חודש. "אני אתעד את כל התהליך, אתה תזכה בפרס ראשון ואני אתפרסם מהכתבה." אמרתי.
בן הקשיב ואמר לי שזה רעיון רע מאד, שאני לא מכירה אותו, שאין סיכוי שהוא זוכה ושאין לו סיפור מעניין לספר. שהוא בדיוק סיים את הקולג' וחזר לגור עם אמא שלו, שאין לו עבודה – אז אין לו מה להפסיד ושהוא מסכים.
אבל כשהמלצרית הגיעה בּן נבהל, נעמד ולא ידע אם לשבת חזרה. רק אז שמתי לב שהוא דיבר בווליום חזק מאד, כמו על הבמה, שלא התאים לבית-הקפה השקט. הוא נראה נבוך, ואמר שהוא חייב להגיע לארוחת ערב עם אימו בדיוק בשש. אסור לו לאחר.
מהחלון ראיתי כיצד הוא מדבר בקול ובתנועות ידיים לבן-שיח נעלם. ניזכרתי שבמהלך השיחה הוא מיעט להסתכל עלי, לא לחץ יד, לא אמר את שמי. זה לא היה האיש שחישמל אותי מהבמה. לבי אמר לי לוותר. לאן את דוחפת  את הילד המבולבל הזה? קול אחר אמר לי שבֵּן הוא כרטיס הזהב שלי. אַת עם הפרברים גמרת, גיברת.

בפגישה השנייה בֵּן הסביר לי למה זה לא ילך. לא מזמן הוא גילה שהליכה על קצות אצבעות בַּילדות המוקדמת יכולה להיות סימן מוקדם לאוטיזם. הוא היה כך כילד. הוא חיבר זאת לקושי לדבר עם אנשים וליצור קשר עין. לקראת החטיבה הוא גילה שילדים כמוהו החלו להיעלם מהנוף: מהקפטריה, מהכיתה מהספרייה. כדי שזה לא יקרה לו הוא החליט ללמד עצמו להיות כמו כולם. הוא החל לציין לעצמו מתי לצחוק, מתי לספר בדיחה, לאיזה ילדים להתחבר. ואיכשהו… מה שהחל כתחפושת התחיל להיטמע בו. יש דברים שעדיין קשה לו, כמו להזמין במסעדה, או למלא דלק. "אבל לפחות אני עדיין פה" הוא אומר "עוד לא נעלמתי. אבל… אני לא הליהוק הנכון לסיפור שלך."
שתקתי… ואז אמרתי לו שזה בדיוק הסיפור לתחרות. בּן חשב שהשתגעתי – אין מצב. אין סיכוי.
התעקשתי. בלית ברירה הוא התרצה. פרשתי ידיי לחיבוק אבל בֵּן התכופף וחמק תחת ידיי.

הכרטיסים לתחרות אזלו אבל הספקתי לרכוש כרטיסים לְבֵּן ולי. אישה מבוגרת קטנה ואפורה עמדה עם שלט "ticket wanted". טוב שהקדמנו, חשבתי. בֵּן הבחין באישה. הוא עזב את התור בלי לומר מילה, צעד לעברה ואמר:
"היי אמא", ומיד חזר לתור.
לצד הבמה עמדה בחורה גבוהה ובידה כובע. "מי שרוצה לעלות לבמה ולהתמודד, שישלשל פתק עם שמו לכובע. יהיו עשרה מְסָפְּרים בלבד. כל סיפור שבע דקות גג, על השנייה." הנחתי את הפתק של בֵּן וחשכו עיני. הכובע היה מפוצץ בפיתקאות.
 הבחנתי באימו של בן ביציע. שעה שלמה נהגה לכאן, שעה שלמה עמדה עם השלט בשלג, והוא כנראה לא יופיע בכלל על הבמה?

המופע החל. הגבוהה עם הכובע, אוֹדְרִי, שלפה פתקים והמנחֵה הזמין. ארבעה, חמישה, שישה… הקהל מחא כפיים בטירוף. קמתי ממקומי ופניתי לאודרי. "תקשיבי," התחננתי "יש פה איזה ילד… וגם אמא שלו… יש לו סיפור גדול…"
"איני יכולה לעזור, יש כללים." אמרה.
הדמעות ניתלו בעיניי כמו ילדה. "יותר מידי כללים בַּפַאקינג מדינה הזו." אמרתי.
אודרי התכופפה ושאלה: "מה שמו?" "בֵּן שיינמן." אמרתי.
"אז תגידי לבֵּן שיינמן שאלה הכללים." אמרה.

פילסתי חזרה דרכי רוצה לומר לבֵּן שמצטערת ששתלתי בו תיקוות שווא, אבל משהו שיבש את התכניות שלי.
המנחה הכריז: "כפיים… לבֵּן שייייינמן…. המְסַפֵּר האחרון שלנו." ואני אהבתי את אודרי ואת כל הגבוהות בעולם. בֵּן רץ לבמה ואני סוככתי על עיני שלא לחזות בפאדיחה.

——

חמש דקות אחר כך, על השנייה, בֵּן סיים את סיפורו. הייתה דממה באולם. אחר כך מחיאת כפיים בודדת מהיציע, ואז עוד אחת ואז… חמש מאות זוגות ידיים. הקהל נעמד בתשואות.
וראיתי אותו שם על הבמה גבוה ויפה עם המילים המצוינות שלו והקול החזק. הילד שלימד את עצמו את כל הכללים השקופים של החיים, והיה מומחה בכללי התחרות. בשבילו זה היה פיקניק: זמן מוגבל, בלי איחורים, בקול רם, בלי להסתכל למישהו בעיניים. פה הוא סופרמן, שניצח ברגע ההוא את הערב כולו.

בחוץ נפרדנו. "תודה, רות." בֵּן אמר.
"לא, תודה לך בֵּן." אמרתי ולרגע שכחתי ופרשתי ידיי לחיבוק.
בֵּן עשה צעד אחד לכיווני, חצי חייך, הסתכל ישר לתוך עיניי, אמר "אוקי, ביי." הסתובב והלך.
יותר לא ראיתי את בֵּן.

 (תקציר מסיפורה של הסופרת רות עפרוני. מוסף חג הסוכות של ידיעות אחרונות, אוקטובר 2022 )

 

ואהבתי את כתיבתה של רות ואת יכולתה להציף את האנושיות שבסיפור, שכה נגע בי.
באחד ממסעותיי בהודו ביקרתי במפעל שהעסיק עובדים עם מוגבלויות. הם לא קוראים להם Disabled, הם קוראים להם Differnetly abled – יכולים בצורה אחרת. איזו הגדרה מדליקה!

זיקוקין די-נור 
שוקה, יום חמישי, 3 בנובמבר 2022

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

As always your stories hit the heart! Having a differenlty able brother this brought tears to my eyes! Love your stories and compassion! thank you so much

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)