לחפש את הדלת שנפתחת
הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 63 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
יש אימרה המיוחסת לאלכסנדר גרהאם בל ויש כאלה שאומרים שהיא מיוחסת להלן קלר, שאומרת בערך כך: "כשדלת אחת נסגרת, אנחנו עסוקים מידי במבט מתייסר בדלת הסגורה, ולא שמים לב שדלת אחרת נפתחת עבורנו…"
ובמילותיי שלי: אנחנו מתרפקים על הבעיה על העבָר, במקום לחשוב על הפִּיתְרון על המחָר. נראה על פניו לא הגיוני – וכי מי מאיתנו מתרפק על בעיותיו? תיתפלאו…
מסופר על צ'ארלי צ'פלין שבאחת מהופעותיו הוא סיפר בדיחה וכולם התגלגלו מצחוק. בהמשך המופע הוא סיפר שוב את אותה הבדיחה – הפעם צחקו פחות. לקראת סוף ההופעה הוא סיפר את אותה הבדיחה בפעם השלישית – אף אחד לא צחק. הוא עצר אז לרגע, הביט בקהל ואמר: "אם אכן אינכם צוחקים מאותה הבדיחה שוב ושוב, אז מדוע אתם חוזרים ובוכים ומורטים שיערכם מאותה הצרה /דאגה שוב ושוב ושוב…"
אני מניח שדבריו של צ'פלין מבהירים לְמה התכוונתי ב'התרפקות על הבעיות'.
הקשיבו לחוויה האישית הבאה שקרתה לי לפני כעשרים שנה:
גרנו אז ברעננה, ילדינו כבר בוגרים שפרחו מהקן. ובאחד הערבים אנחנו בדרכנו להצגה בתל-אביב יחד עם ניר, בננו, שהצטרף אלינו.
כשיצאנו מההצגה פגשנו חברה טובה של רעייתי שהייתה גם היא באותה ההצגה, בגפה, והיא הפצירה בנו להצטרף אליה לקפה ועוגה באחד מבתי הקפה ששם. רעייתי נאותה מיד. אבל אני לא התלהבתי מהרעיון כי השעה כבר הייתה מאוחרת, והייתה לי פגישה חשובה למחרת בבקר.
"השאר לי את הרכב," הציעה רעייתי "אני אצטרף אליה לקפה, לא התראיתי איתה מזמן." והיא ביקשה מהבן שייתן לי טרמפ הבייתה.
מסרתי לה את צרור המפתחות, נפרדנו והבן הסיע אותי הבייתה. כשהגענו לרעננה כבר היה לקראת חצות. "חכה," אני אומר לבני לפני שייסע לדרכו. אני מפשפש בכיסיי, רק כדי להיווכח שאין לי מפתח לבית, הרי את צרור המפתחות השארתי לרעייתי.
אני מתקשר אליה, אין קול ואין עונה, בוודאי בהמולת בית הקפה היא לא שומעת את הצלצול, או אולי הנייד שלה עדיין על שקט מזמן ההצגה. עצביי מתוחים. אני עושה סיבוב מסביב לבית מנסה למצוא חלון חצי פתוח, תריס שאפשר להרים – הכול נעול כמו מבצר.
בני עדיין מחכה בסבלנות באוטו, כשאני חוזר ודופק על גג הרכב בעצבים. "איזה בעסה… אני מסנן בין שיניי בכעס, "אמא הרי יכולה לשבת שם עוד שעה ואז הזמן שנידרש להגיע הבייתה… ויש לי פגישה חשובה מחר בבקר… לפחות הייתה עונה לטלפון."
ואז… בני מרים את ראשו אלי ואומר בשקט "אז בוא נהפוך את זה להזדמנות."
כן, אלה המילים בהן הוא השתמש. חשבתי שלא שמעתי טוב.
"איזו הזדמנות אתה רואה פה? אתה מבין שאני תקוע מחוץ לבית? שאשן על המדרגות?"
"לא," עונה לי בני עדיין בשלווה. "לתומי חשבתי כמה זמן, אתה ואני, לא ישבנו יחד על כוס של בירה או יין… ככה סתם … אחד על אחד." והוא שולף את הטלפון הנייד ומוצא פאב הפתוח בשעה כזו באיזור שלנו. אודה ואתוודה מד הלחץ שלי ירד באחת. חייכתי, טפחתי לו בחיבה על השכם ונכנסתי חזרה לריכבו.
בשעה אחת וחצי בלילה מתקשרת רעייתי "הגעתי הבייתה, איפה לעזאזל אתה… קרה משהו?"
סיפרתי לה. "בואי תצטרפי אלינו" אמרתי.
ישבנו, רעייתי, בני ואני עד השעות קטנות של הלילה בפאב קטן באיזור השרון עד שננעלו שעריו. אחד מהמפגשים המשפחתיים היותר יפים שאני זוכר. הפגישה החשובה של הבקר למחרת כבר לא עניינה אותי במיוחד.
שגיאות, טעויות, אכזבות, לא ניתן למנוע. הם תמיד ייקרו. אבל כדאי שלא 'נתרפק' על מה שקרה ונזוז מהר ככל שניתן למחשבה על פיתרונות ולפעמים פתרונות יצירתיים, כפי שבני הגה. ותמיד… תמיד לחפש את הדלת… שבאיזה שהוא מקום… ניפתחת עבורנו.
חנוכה שמח
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 2 בדצמבר 2021
"לחפש את הדלת שנפתחת" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
וואוו. וואוו. וואוו. מכל מלמדי השכלתי. איזה ילד מוצלח. איזה ילד יצירתי. איזה ילד חכם ונבון. ערב שהתחיל סטנדרתי. שיגרתי עם יציאה להצגה התפתח לערב שלא יישכח לעולם בזיכרון ובעיקר בתחושה ובהרגשה שחוו. ערב לדורי דורות.
תודה רבה לך שוקה יקר על עוד סיפור אנושי ונוגע.
שבת של שלום
לפעמים, לציערים יש הברקות טובות ומועילות.