לפרוץ את התקרה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 229 שם.
כילד וכנער סבלתי מאד מאסטמה. לא היו אז את המשאפים והתרופות שיש היום, כך שהמחלה מאד הגבילה אותי. נעדרתי הרבה מבתי ספר ואני זוכר שתמיד הייתי חולם איזה תקרות הייתי שובר לו רק הייתי בריא. זו אולי הסיבה שיש לי מקום בלב והערכה רבה לאנשים עם מוגבלויות שלא איפשרו למוגבלות שלהם לעכב אותם מלנפץ תקרה.
אֵלדה גיא הירושלמית, שאיני מכיר, שלחה אלי סיפור נוגע ללב ומעורר השראה, על דודתה. וכך בערך כתבה:
דודתי, שושנה חכם-זַאדֵה (בפרסית: בתו של החכם) נולדה באיראן ואובחנה בגיל 8 במחלת ניוון שרירים. הרופאים שם איבחנו אותה כחשוכת מרפא. 8 שנים לאחר מכן והיא בת 16 היא החליטה להגיע לביקור בישראל כדי לקבל חוות דעת שניה, ולצערה גם הרופאים כאן לא הותירו כל סיכוי להחלמתה. באותו הרגע היא הכריזה נחרצות: 'אני אלמד רפואה ואולי אוכל להבין את מחלתי טוב יותר.'
היא התגוררה עם הוריה בעיר בצפון איראן מרחק 8 שעות נסיעה מטהרן, שם הייתה ממוקמת האוניברסיטה בה היא רצתה ללמוד. לאחר שסיימה את מבחני הבגרות בהצטיינות היא נסעה לטהרן לבחינות הקבלה לאוניברסיטה. היא התקבלה לכל הפקולטות אבל בחרה ברפואה כפי שחלמה והבטיחה לעצמה. שנות הלימוד הארוכות והתובעניות לא הפחידו אותה.
החברה השמרנית הפרסית בשנות הששים של המאה הקודמת לא הייתה ערה לזכויות הנכים וליצירת מסלולי גישה עבורם. הוריה האוהבים חששו ודאגו מאד. איך תסתדר אישה נכה, בעיר זרה, מבלי שהם יכולים לעזור לה כלכלית? כדי לשכנעה לוותר על רעיון המעבר לטהרן והלימודים האקדמאיים, הם רכשו לה מכונת סריגה. 'תוכלי לסרוג סוודרים, ולהתפרנס ממכירתם.' הם אמרו לה, 'זו עבודה שמתאימה ליכולות הפיזיות שלך.'אבל שושנה אינה מוותרת.
יום אחד מגיעים שכנים לבית הוריה בבהלה ובצעקות: 'שושנה נפלה לבור עמוק וצריך מהר לחלצה.' להוריה זה לא היה חדש, שושנה מידי פעם הייתה קורסת בזמן ההליכה. כשאימא שלה הגיעה לבור התברר לחרדתה ששושנה חפרה את הבור לעצמה וקרסה לתוכו. 'אני לא יוצאת מכאן,' היא הודיעה לאמהּ בהחלטיות, 'אם אתם רוצים לקבור אותי בחיים, תעשו זאת עכשיו ונסיים עם זה.'
הוריה ההמומים חילצו אותה והסכימו בלית ברירה לרצונותיה.
ושושנה עברה לטהרן והחלה לימודיה שם. זה לא היה פיקניק, אבל אישיותה הכובשת רתמה אחרים לעזור לה. בבנייני האוניברסיטה אז לא היו מעליות וחלק מכיתות הלימוד והמעבדות היו בקומות עליונות. תמיד היו מתנדבים שהושיבו אותה ב'כסא יומולדת' והעלו אותה במדרגות. 'אני חייבת להם הרבה' היא מספרת, 'תמיד היו יותר מתנדבים משהיה נחוץ.'
בשנת 1969 , לאחר סיום לימודיה, עלתה שושנה לישראל. היא נפגשה עם מנהל בית החולים הדסה עין כרם, בחיפושיה אחר התמחות. הוא ידע על תובענות העבודה בבית החולים וחשב שיהיה לה קשה להתנייד ולבצע את העבודה בכיסא גלגלים. הוא פחד גם לאבד תקן כשלא ברור מה יכולת התפקוד שלה כנכה. 'כולם רצים ומתרוצצים כאן כל היום', הוא ניסה את ההסבר כדי לשדלה לוותר. אבל הרי שושנה, כבר אמרנו, אינה מוותרת.
'עם כיסא הגלגלים החשמלי שלי,' היא ענתה ללא היסוס, 'אני מוכנה לעשות תחרות ריצה עם כל רופא שתבחר'.
שושנה התקבלה.
היא עבדה בהדסה עין כרם במשך 18 שנים, כרופאת עור ומין והתמחתה במחלות עור תורשתיות. ההתמחויות אלו נבחרו, כי הצריכו ממנה בעיקר שימוש באוזניה ועיניה לאבחנה ולא פעולות פיסיות מורכבות. לימים הפכה לרופאה, ממלאת מקום של ראש המחלקה ומרצה בכירה באוניברסיטה. על שולחן העבודה שלה התנוססה לוחית קטנה שעליה היה כתוב: 'אל תוותרי, הנס שלך בדרך.'כעשרים שנה לאחר שעלתה ארצה שושנה אובחנה כחולת סרטן במצב מתקדם. היא אושפזה במחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם – בית החולים בו עבדה. לאחר שקיבלה הקרנות וכשכאביה פחתו היא הייתה מסירה את חלוק החולה, עוטה על עצמה את חלוק הרופאה, עולה עם כסא הגלגלים לקומה השמינית למחלקת העור, מקבלת שם חולים, ושבה באפיסת כוחות למיטת חוליה.
עוד באותה השנה והיא רק בת 50 הלכה שושנה לעולמה. רק לאחר מותה, כתוצאה מכתבה שפורסמה שהגיעה לידיהם, נודע לבני המשפחה שהיא קיבלה פרופסורה, ובצניעותה היא לא סיפרה על זה לאיש.(כך סיפרה לי האחיינית של שושנה, אֵלדה )
וחשבתי שהסיפור של שושנה חכם-זאדה הוא סיפור מעורר השראה כמעט מכל זווית שנביט דרכה. שושנה לא נכנעה לנסיבות, למחלה, למוסכמות, או לפחד. היא לא בחרה במסכנות, ברחמים עצמיים או בהשתבללות, היא בחרה בחיים פעילים מלאי תכנים.
במקום לראות במגבלותיה מחסום – היא הפכה אותן למניע. המשפט שהיה מונח על שולחנה – 'אל תוותרי, הנס בדרך.' – מדגיש את האמונה החזקה שלה בלא לוותר, ולהשיג חיים בעלי משמעות למרות הכול.
לפני שנים ביקרתי בהודו וערכו לנו סיור במפעל שמעסיק אנשים עם מוגבלויות. גיליתי שהם לא קוראים לאנשים הללו Disabled, הם קוראים להם Differently abled (יכולים בצורה אחרת) ושושנה הייתה בעלת יכולות בצורה מאד אחרת, ומדהימה.
יהא זיכרה של פרופסור חכם זאדה, מבורך.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 30 באוקטובר 25
שושנה חכם-זאדה בבגרותה ובנעוריה:
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה
אלפי תודות על הסיפור על פרופסור חכם זאדה.
'על תוותרי, הנס שלך בדרך.'
משפט שצריך להיות הסיסמה היומית
תודה
דבורה