זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 203 שם.

לפני כמה חודשים פרסמתי סיפור תחת הכותרת 'מה שמך?'. זו הייתה חוויה שסיפר לי חבר על נוהגו לשאול אנשים ששרתו אותו לשמם. הגיעו אלי לא מעט תגובות וביניהן תגובה של קובי שטויאר שכך כתב: 'גם אני ער ומצר על האנשים השקופים, אותם אלה שאנו חולפים על פניהם ומתעלמים מקיומם כאילו היו רק חלק מהנוף. אני מצרף לך לינק לכתבה קטנה שפורסמה בעיתון דה-מרקר, לפני 15 שנה.'
אז הנה הכתבה של מיכאל טור – 'מזיכרונותיו של מנהל בהי-טק", כל כך מהחיים…:

במטבחון שבקצה המסדרון אני פוגש בלודמילה. היא תמיד שם, לבושה במדים של חברת הניקיון. נמוכת קומה, חסרת גיל, אולי בין ארבעים לששים.  אני מאיר לה פנים, מודע לאנושיות שאני מפגין. אז מה אם היא המנקה, היא לא בן אדם?
בדרך כלל לודמילה רק אומרת, אבל היום היא גם שואלת: 'איך פרויקט?'
אני מופתע. חשבתי שעולם העניין שלה נע בין ריקון הפח לניגוב שאריות סוכר מהשיש. והנה, מתעניינת בפרויקט. אני מתכוון לתת לה תשובה סתמית, אבל יוצא לי דיווח מפורט: 'יש בעיות. אני לא בטוח שנעמוד בלוחות הזמנים. הגרסה צריכה להשתחרר בעוד חמישה שבועות ואני לא רואה אותנו עושים את זה.'
לודמילה ממשיכה להפתיע: 'אצלנו בַּרוסיה היו עושים גרסה חֵצי ואחר כך עוד פעם חֵצי'. 'היית מוציאה גרסאות ברוסיה?“ אני שואל.
'נו, אני הייתי אינג‘יניר שמה, אחרי אני לומדת בַּבּית ספר טכניקום גבוה'.
היא מתכוונת לגרסת ביניים, אני חושב לעצמי, רעיון לא רע.
'וצריך אתה אומר למנהל עם משקפיים,' היא ממשיכה 'שלא טוב כל הזמן צועק על עובדים שלו. ככה אין פרודוקציה טובה.'
אני מתחיל להבין שיש עם מי לדבר. 'תגידי, לודמילה, ומה את חושבת על זה שעברנו לגירסת וֶוב? רעיון טוב?'
לודמילה מחייכת, חושפת שיניים צחורות. בטח אין לה יותר מ–45 והיא די נאה. עם שמלה נורמלית במקום המדים האלה, היא בטח נראית פיצוץ.
'נו, היום כולם רוצים וֶוב. אבל פה לא מתאים. לקוח לחכות הרבה זמן במסך, אבל צריך תשובה מהר. יותר טוב היה קודם, יש קלאיינט, יש סֶרְבֶר, הכל בסדר.'
אני מבין שעליתי פה על משהו, רץ לחדר שלי, וחוזר עם תוכנית הארכיטקטורה של המערכת. לודמילה מעיפה מבט, עדיין המטלית שבו היא מנקה את השיש בידיה. 'מי בנה תוכנית זה? מנהל עם משקפיים? לא מבינה למה מכניס סרבר קטן בפרוקסי אם לא מקבלת מִשָמה דואר אלקטרונית. זה צריך לשים פה, וזה בכלל אף אחד לא צריך'.
אני מגיש לה עט ומבקש ממנה לסמן את ההערות שלה. אני שואל את לודמילה למה היא לא עובדת במקצוע. היא צוחקת. 'פה בארץ אמרו לא צריך אינג‘יניר. מקצוע שלי עכשיו זה מטבח שיהיה נקי. כולם שותים, אוכלים, אני לנקות, בוס שלי אומר יופי לודמילה, ואני גם כן מבסוטה. אם אני לעבוד במחשב, מנהל עם משקפיים צועק עלי למה ככה ולמה לא עשית זה, ולמה הולכת הביתה בתשע בלילה, ולא נשארת גם בשתים עשרה. ואחר כך בא אתה ואומר מצטער, חברה מקצצת, ולודמילה הולכת בַּלשכת אבטלה'.
ואני תוהה לרגע אולי היא צודקת. פרויקטים עוד יקומו וייפלו, אבל על המטבחון אף אחד לא יוותר. ג‘וב סקיוריטי.
אני מנסה לדלות ממנה עוד משהו ומבקש ממנה הערכה לגבי נפח האחסון הדרוש בהתאם לנתוני השימוש הצפויים.
'נו, זה אני לא מומחית, אבל אני יכולה לשאול סאשה בעלי. הוא מומחה גדול בשטחים של הדיסקים, היה מלמד בטכניקום גבוה'.  אני שואל אותה איפה הוא עובד היום.
'נו, פה למטה, במשק.' היא משיבה. 'אתה לא זוכר אותו מביא ארון גדול בחדר שלך?  דאוואי… מספיק… תן לעבוד…'
 

(פורסם בדה מרקר באוגוסט 2009 ע"י מיכאל טור)

יהיו מכם כאלה שהסיפור מוכר להם ממחוזותיהם ויהיו כאלה שיאמרו שלא בדיוק כך זה במציאות, אבל בוודאי איש לא חולק על זה שמאחורי כל אדם יש עולם ומלואו ולא לכולם נפרש שטיח למימוש יכולותיהם.

קראתי פעם על יורגן קלופ, המאמן המצליח של קבוצת הכדורגל ליברפול האנגלית. הוא טרח ודאג שהוא וצוותו, עד אחרון השחקנים, יכירו את כל העובדים במתקן האימונים של ליברפול בשמם המלא ובתפקידם. 'הם חלק מהמשפחה כאן ומהצוות,' הוא אמר 'וראוי שנדע את שמם.'

זיקוקין די-נור
שוקה, 14 בנובמבר 24

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 202 שם.

אני מעלה כאן מעט מאד סיפורים הקשורים לשירים. ובענייני שירים תמיד חשבתי שמרבית האנשים מתחברים וזוכרים את המנגינות, קצת פחות זוכרים את מלוא מילות השירים שהם אוהבים, ועוד פחות מאיתנו מודעים למשמעות המילים וכיצד הן נוצרו.  וכשאתה מתוודע למשמעות המילים פתאום כל השיר מקבל זווית אחרת.
עפר גביש הוא חוקר הזמר העברי. משך שנים הייתה לו פינה 'שכנה' לפינה שלי אצל שמעון פרנס בגלי צה"ל. לימים השכנות הרדיופונית הזו הפכה לידידות שהובילה בכנפיה גם להפקת מופע משותף שלנו, של סיפורי חיים וסיפורים מאחורי שירים. 
לעפר אתר אינטרנט שם הוא בקביעות מספר על מקורם של שירים שהוא חקר והעמיק בהם.
לאחרונה הוא שלח למנויי האתר שלו את הסיפור מאחורי השיר המוכר והידוע, המזומזם בכל הזדמנות, ושכותרתו כבר הפכה למטבע לשון: "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק…".
בימים הקשים שאנחנו עוברים של שכול, אובדן וחטופים, מילות השיר הזה מקבלות משמעות אקטואלית ובמידה רבה גם מנחמת, בָּמשמעות שהחיים חזקים מהכול ומוכרחים להמשיך ולנגן.
וגם אם אתם מכירים ויודעים את מקור המילים והמנגינה של השיר הזה, הנה ריענון קטן:

אני לוקח אתכם 50 שנה לאחור. אנחנו ביוני 1974 , פחות משנה לאחר מלחמת יום הכיפורים. אנחנו בבסיס חיל האוויר ברמת דוד שם מתקיים טקס קבלת פנים, רב משתתפים, לטייסים שחזרו מהשבי. ההתרגשות במדינה ובבסיס עצומה.  
ואז עלו לבמה פדויי השבי ועלו הדוברים ועלה אז גם בני פלד, מפקד חיל האוויר דאז. השתררה שתיקה גדולה, כמו תמיד כש"בני" דיבר. והוא פתח וסיפר בהתרגשות איך ישב ב"בור" וקיבל את הידיעות הקשות: "שְׁתַּיִם מִמִּבְנֵה חַרְדָּל, הָלַךְ, אַרְבַּע מִמִּבְנֵה אֱגוֹז, הָלַךְ…" (המספרים מציינים את מספר המטוס במבנה), והוא המשיל את הלחימה לנגינתה של תזמורת גדולה:
"כְּמוֹ נֵבֶל גָּדוֹל בַּעַל אֶלֶף מֵיתָרִים שֶׁמְּנַגֵּן וּמְנַגֵּן וּמְנַגֵּן, וּכְפַעַם בְּפַעַם פּוֹקֵעַ מֵיתָר, וּמַמְשִׁיכִים לְנַגֵּן עַל מֵיתָר אֶחָד פָּחוֹת, וְעוֹד מֵיתָר אֶחָד פָּחוֹת. וּמֵיתָרִים פָּקְעוּ וְלֹא חָזְרוּ, חֶלְקָם חָזְרוּ וְיַמְשִׁיכוּ לְנַגֵּן".  בני אז הרים את עיניו מהכתוב, ודיבר כמו מחוץ לפרטיכל משפט שלא נכנס לשיר: "אחד המיתרים האלה היה הבן שלי…" כך הוא אמר.
(אל״מ מיל. יורם פלד, בנו של מפקד החייל, נטש את מטוסו במלחמת יום הכיפורים  כתוצאה מפגיעה או תקלה, חולץ ושב לטוס.)
בני פלד חזר אז לַכָּתוב והמשיך: " יש לנו שתי דרכים לנגן, אחת לפי תווים כתובים מראש
ולפעמים אין תווים. אין תווים וצריך לנגן בלי תווים. וזה מה שעשינו הפעם. ולמרות שפקעו מיתרים המנגינה היתה טובה, והיא נשמעת היטב היטב בכל המקומות, ואנו נמשיך להשמיע אותה. כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן.

את הדברים שנשא המפקד באירוע ההוא, שמע כמובן גם ראש מדור בענף החינוך של חיל האוויר, עודד פלדמן. הוא קלט את החוכמה הרבה הגלומה במשל הנגינה, את המשמעות האתוסית במילים הללו, גם מבחינה חינוכית/צה"לית/מורשתית, וגם מבחינה פזמונאית. הוא עיבד את הנאום למבנה של פזמון ומסרו להלחנה למנהל המוסיקלי החדש של להקת חיל האויר הצעירה, יאיר רוזנבלום.

אומרים שהדגם שעמד לנגד עיניהם של יוצרי השיר היה "גבעת התחמושת", שליצירתו היה רוזנבלום שותף.  השיר נבנה מראש באוירה הימנונית, בדרמטיות גדולה. הוא נמשך כחמש וחצי דקות, והמוטיב המרכזי – את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק – נמצא 12 פעמים בשיר. לדברי עפר גביש חזרה כזו היא מאד נדירה ומזכירה שיר אחר של רוזנבלום  – "שיר לשלום".
יש חלקים בשיר שיאיר רוזנבלום התעקש שהם יהיו בדיבור, דבר שהוסיף מימד דרמטי נוסף. את הדיבור ביצעה הסולנית רוחל'ה שיין.

השיר הופיע בראש מצעד הפזמונים של גלי צה"ל באפריל 1975 ושמו של השיר והשורה הראשונה שלו היו לסיסמאות שהופיעו כמעט בכל מקום – בנאומים, בפרסומות, בכרזות בחירות, והיום גם בהפגנות המחאה.

בני פלד הלך לעולמו ב 2002 והוא בן 74. על מצבתו נחרתו בגאווה, איך לא, המילים האלמותיות:
"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן…"

(תמצית ממה שפורסם במכתב עיתי ע"י עפר גביש, חוקר הזמר העברי)

אז בימים הקשים הללו, והרי קשה מאד לכולנו, כדאי שנזכור שמוכרחים להמשיך לנגן.

אני מצרף תמונה של מצבתו של בני פלד ז"ל. וקטע יו-טיוב של ביצוע מחודש ומקוצר של השיר ע"י הסטודנטים והמורים של בית הספר למוזיקה רימון. 
אחרי שתקשיבו יזדמזם לכם הפזמון בראש עוד זמן רב, כפי שקרה לי.

זיקוקין די-נור
שוקה, 31 באוקטובר 24

המצבה של בני פלד מתוך ויקיפדיה