שיר המעלות
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 234 שם.
אני אדם די שיפוטי. מהר מאד אני קובע דעה על אנשים ומסווג אותם כאיש טוב וראוי או כאיש לא טוב ולא ראוי. רבים מהאנשים שאני מכיר הם שיפוטיים. אולי זה טבע האדם. אבל כשאתה יושב עם אנשים לפגישה אחד-על-אחד ואתה מתעניין, מגלה אמפטיה ומקלף מעט את העטיפה, אתה רואה דברים שלא ראית קודם. ברור.
חבר שלי, שְעֵר לתכונת השיפוטיות שלי, סיפר לי לא מזמן על חוויה ששמע מבנו הבוגר, נועם, מנהל בחברת הי-טק:
נועם שלי הוא 'מומחה' בזיהוי חסרונות. זה בא לו כאוטומט. הוא נכנס לחדר ורואה קודם את המגרעות: זה מדבר בקול רם מדי, זו מתלבשת מוזר, ההוא לא מקשיב. במילים אחרות, נועם הוא חיישן לגילוי מוקדם.
כשממשאבי אנוש הודיעו לו שנקלט עובד חדש, תומר, נועם צמצם עיניים כבר בפגישה הראשונה. הוא מיד הבחין בתיק המיושן, בחולצה שיצאה בחלקה מהמכנסיים ובְאיטיות התגובה.
באחת הישיבות הראשונות תומר בלבל בין כפתורי הזום ושיתף במסך את רשימת הקניות שלו בסופרמרקט. גם הדו"ח הראשון שהוא הפיץ היה עמוס בניסוחים לא מהוקצעים.
נועם סיכם – לא טוב. איך קלטנו עובד כזה?
הימים חלפו, ותומר המשיך לספק חומר גלם לביקורות של נועם. יותר מדי שאלות, יותר מדי התנצלויות, טיפול מגושם בדברים שדרשו זריזות וטיקטוּק.
בחדר האוכל, נועם סיפר לזו ממשאבי אנוש: 'קשה איתו. הוא כמו מחשב ישן, איטי בתגובה והרבה באגים'.
זו משכה בכתפיה: 'אתה קופץ למסקנה מהר מידי.'
'אני?' נעלב נועם. 'אני פשוט קורא מציאות מהר.'
והיא אמרה לו בשקט: 'לפעמים צריך לראות קצת יותר עמוק. קח קצת אוויר.'ואז קרה משהו קטן שקצת בילבל את נועם.
יום אחד הוא עבר ליד קובית המשרד הפתוח של תומר ושמע אותו מדבר עם לקוח בטלפון. הוא עצר, כאילו שורך נעליו, והקשיב. לא היה בשיחה שום דבר נוצץ, הדיבור עדיין איטי, אבל היה שם משהו אחר. הייתה שם סבלנות. הלקוח התלונן, התעצבן, אפילו צעק. תומר הקשיב, לא התגונן, נתן לו מקום. ואז… בשקט הציע פיתרון… והלקוח התרצה.
נועם היה מופתע שמישהו איטי וקצת מפוזר, יכול להיות ממוקד וחדור מטרה.ואז קרה משהו קטן נוסף. כולם היו בהפסקת צהריים, ונועם הבחין בתומר עוזר לאבירם מהמחסן להרים ארגז כבד. לא בקטע של 'להעלות לאינסטגרם' – פשוט עזר…. מבלי שאף אחד ראה… למעט נועם.
והיה עוד משהו, אולי יותר משמעותי – היה את היום הזה שהיה בלגן במחסן, חלק מהציוד נעלם והיה חשש לפספוס אספקה ללקוח גדול. כולם התרוצצו לחוצים, חוץ מתומר.
הוא נכנס למחסן, בחן את המדפים, בדק במחשב, התייעץ עם אבירם, כן… זה שהוא עזר לו עם הארגז, וחזר עם פִּתְרון – מסתבר שהספק שלח את הקרטונים בגודל שונה, ולכן הם לא נרשמו נכון. בקיצור, הציוד הנעלם נמצא והאספקה בוצעה באיחור מינורי.
'תומר, הצלת אותנו.' אמר מנהל המחסן.
ותומר הסמיק ושפשף את העורף. נועם שהיה שם היה המום. הוא לא ראה את זה מגיע. אפילו לא קרוב.בערב, כשהמשרד התרוקן, נועם ניגש אליו. 'תומר, רציתי לומר… יפה מה שעשית היום.'
תומר חייך במבוכה: 'אה… תודה… אני פשוט אוהב להבין איך דברים בנויים. לפעמים זה החלק היחיד שאני טוב בו.'
נועם שתק לרגע ואז שאל: 'מותר לשאול… איך אתה לא נלחץ, גם כשקורה בלאגן?'
תומר משך בכתפיים. “לא יודע. תמיד הייתי איטי בלימודים ודי מגושם, אז התרגלתי לעבוד בקצב שלי. אבל כשאני מבין משהו – אני מבין כנראה עד הסוף..'
נועם פלט צחוק קצר. 'אני חושב שראיתי רק את הצד האיטי שלך.'
'זה בסדר,' השיב תומר 'רוב האנשים רואים קודם את החלקים החלשים. אבל אם יישארו עוד רגע – יראו אולי גם את השאר.'
נועם הרגיש כאילו מישהו הדליק פנס והאיר לפניו שביל שהיה חבוי.בתקופה שלאחר מכן הוא גילה שלפעמים לוקח לתומר זמן – אבל כשהוא מבין, הוא קולט דברים שאחרים בהרבה מקרים מפספסים.
והיה זה המקרה עם תומר שגרם בהדרגה לנועם לשנות את הנטייה שלו להסיק מיד 'מה לא בסדר עם הבנאדם' אלא להתחיל לשאול 'מה אני לא יודע עליו?' ואולי מאז הוא התחיל לראות אנשים ולא בהכרח לשפוט אותם.
(כך סיפר לי אבא של נועם – שם בדוי)
וממש לאחרונה שלחה אלי שולי ברק שיר קצרצר ושנון של אהרון בס שנקרא שיר המעלות ומתחבר היטב עם הסיפור:
אולי יהיה זה רעיון טוב
למדוד אנשים כמו מזג אוויר.
גם אם יש מינוס
עדיין מודדים במעלות.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 8 בינואר 26
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
היי שוקה יקר, איזה זיקוק מרגש. וקלעת ששילבת את השיר ש אהרון בס. ממש כאילו כתב זאת על הזיקוק הזה. אני מעבירה הלאה…תודה רבה על ההשקעה שלך. ותמיד צריך להסתכל לא רק על הקנקן אלא גם על מה שבתוכו…
משולי.