אדווה ביָמת החיים
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 232 שם.
בעודי ממתין לידידה לקפה של בקר אני מקבל במייל שיר קצר של אהרון בס. איני איש של שירה, אבל המסר הפשוט שבשיר מצא חן בעיני. כשידידתי הצטרפה, ועד שהקפה הוגש, הקראתי לה את השיר. 'וואו, זה מעלה לי סיפור, בדיוק בהקשר הזה.' היא אומרת.
בכל בקר יואב בעלי צועד ליד הים. בסוף המסלול יש בית קפה, שהוא כמעט ולא עוצר שם. הקפה שם מר לטעמו והמאפה לא תמיד טרי. באותו הבקר היה חם, אז הוא נכנס והזמין קפה קר, ללא מאפה, לצנן את גופו, וישב לבדו. בשולחן שליד ישוב זוג צעיר. הבחור נועץ בו עיניים ובשלב מסוים ניגש אליו ושאל: 'סליחה… אתה אולי יואב נכט?'
יואב ענה: 'כן. למה? אנחנו מכירים?'
הבחור נשם עמוק.
“וואו… אני לא מאמין שזה אתה. בוא, תצטרף לשולחן שלנו. אספר לך משהו.'
הם נראו מהוגנים אז יואב נטל את הקפה והצטרף. הצעיר הכיר לו את הבחורה שאיתו.
'בוא נתחיל בתודה.' אמר הצעיר, 'יש לך תרומה גדולה להיכן שאני נמצא היום.'יואב צחק. “אני? אני עצמי בקושי מצליח להגיע להיכן שאני רוצה להגיע.'
'לא, באמת,' התעקש הבחור. 'אני מבין שאינך זוכר. זה היה לפני כעשור.'
יואב שתק מחכה להמשך. בת-הזוג חייכה כיודעת את הסוד.
'הייתי אז תלמיד בתיכון' המשיך הצעיר, 'ביישן, מהסוג שהמורה שוכחת שקיים. יום אחד ישבתי לבד בתחנת אוטובוס, עם תיק פתוח וכל החיים שלי מפוזרים על הספסל. הייתי בדרך להיבחן למגמת מוזיקה – הדבר היחיד שהאמנתי שאני טוב בו. אבל באותו היום, לפני היציאה מהבית, אבא שלי, שמאד הערכתי, זרק לי משפט שמחק לי את הנשמה – עזוב, זה לא בשבילך. פרנסה אין בזה וגם עדיף שתחסוך לעצמך מפח-נפש.'יואב ניסה לחשוב היכן הוא נכנס אז לתמונה.
הבחור המשיך: 'ישבתי בתחנה, התווים מתחילים להתעופף ברוח, נכנעים לוויתור שלי. ואז אתה הגעת. לא הכרנו. פשוט ראית את התווים שלי עפים ברוח. אולי חשבת שזה לא מכוון.
לפני שהספקתי להגיד משהו – אתה רדפת אחריהם. ממש רדפת. קפצת לכביש, קפצת למדרכה, אספת דפים שהרוח סחפה, ואחרי כמה דקות החזרת לי חבילה של תווים מאורגנת יותר ממה שהייתה קודם.'יואב התאמץ להיזכר. אכן היו תקופות שהוא נסע באוטובוסים לעבודה.
'וכשהבטתי בך במבוכה ובחצי-חיוך מתנצל,' המשיך הבחור, 'שלפת לי משפט הזוי – תשמור על הדברים שחשובים לך. אם כבר לתת לדברים לעוף ממך – אז שזה יהיה מתוך החלטה שלך לתת להם לעוף, ולא כי התבאסת או ויתרת לא מרצון.
וכל כך קלעת. המשפט היכה בי כברק. שאלתי לשמך, מלמלתי תודה, עליתי לאוטובוס עם תיק התווים, נבחנתי, התקבלתי. ונכנסתי לעולם המוזיקה.'
יואב לגם מהקפה הקר, מצנן את הסומק מהמבוכה שפשטה בו. 'אני זוכר את איסוף התווים, חשבתי שהם עפו ברוח באקראי. שמתי לב שמחשבותיך 'מעופפות', אז רק רציתי לעזור. אני המום מהסיפור. מה מעשיך היום?' שאל יואב.
'אחרי המוזיקה למדתי חינוך והיום אני מלמד נגינה בבתי-ספר, מנסה להחדיר בִּילדים אמונה בעצמם. המוזיקה היא כלי מדהים.' הוא עצר רגע, ואז מלמל: 'לחשוב שכל הקריירה שלי התחילה ממישהו זר שאסף בשבילי תווים מהכביש כאילו הם שווים זהב.''והקשר עם אביך?' היקשה יואב.
'מצוין. אבי מאד גאה בי היום. הבין מיד שטעה בניסיון האבהי להניא אותי מהמוזיקה. וזו, אגב, הוא הצביע על זוגתו, 'זו ליאן, נגנית נבל. היכרנו דרך לימודי המוזיקה, גם זה אולי בזכות המשפט ההוא שלך.'
יואב היה עדיין המום מהמפגש. 'אולי באמת,' אמר 'יש אנשים שעוזרים בפעולה של רגע, בלי לדעת שהם עושים הבדל משמעותי למישהו. אולי כל תו שנופל ברחוב ונאסף, יכול להפוך בהמשך למנגינה שלמה של חיים.''שוב משפט מקסים,' דיברה ליאן לראשונה, 'משליך יפה על חיינו. תודה גם ממני.'
(כך סיפרה לי זוגתו של יואב – שם בדוי)
וכדאי אולי למצוא הזדמנות לומר תודה לאלה שעשו לנו הבדל, גם אם זה לאחר הרבה שנים.
והנה השיר שקיבלתי במייל משולי ברק ושהיה הטריגר לסיפור שלמעלה:
פעולה קטנה (כתב אהרון בס, ששמו המלא רוני בר-סיני)
יום אחד מישהו ייגש אליך ויגיד: "אתה יודע, בזכותך הגעתי למה שאני היום".
ואתה תופתע ותגיד :"באמת"?
כי יהיה לך קשה להאמין שאתה, ממש אתה, עשית טוב מבנאדם.
ואז תיזכר בערגה איך פעם מישהו עשה לך בדיוק אותו הדבר ופתאום תבין, יותר מכל רגע אחר בחייך – כמה כולנו קשורים ואיך פעולה קטנה שלנו היא אדווה ביָמת החיים שהופכת לנחשול ענק וכביר של שאיפה לטוב אצל האחר. בדיוק כמו שקרה פעם, גם אצלך.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 11 בדצמבר 25
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה,
המון תודות על השיתוף בסיפור.
חושבת שהורים רבים חשבו שעיסוק באומנות כלשהי – אין בועתיד מבטיח פרנסה.
אכן צריך שמישהו ידחוף להגשים חלום.
תודה
הסיפור הזה העלה בי זיכרונות
סנדוויצ'ים גנובים ימתקו?
שלום שוקה,
אני ממשיך להנות מזיקוקיך.
ראה נא רשימה קצרה שאני רוצה לשתף איתך ואולי תמצא לנכון לפרסם.
סנדוויצ'ים גנובים ימתקו?
בשנות הששים המוקדמות שיחקתי כדורגל בקבוצת הנוער של מקום מגורי. שיחקנו במסגרת ליגה ומידי שבועיים נסענו באוטובוס מיוחד למשחק חוץ בישוב אחר. לאחר המשחק, בדרכנו הביתה. נהגנו לעצור במקום כלשהו לשתייה וארוחה קלה.
באחת הפעמים נסענו הביתה מן הצפון ועצרנו בקיוסק בחיפה. היינו כ-15 איש עם המאמן והנהג והחבורה כולה בדקה את ההיצע שהיה מוצג בחזית. ראיתי לפתע שניים משחקנינו, שהיו השובבים והפראים שבחבורה, מסתודדים ואז אחד משם פנה ישירות לזבן בשאלות. חברו, בינתיים, ניגש לשולחן עמוס בסנדוויצ'ים, בחר שניים והטמין אותם מתחת לחולצתו.
כשהמשכנו בנסיעה, נשלפו הסנדוויצ'ים המוחבאים והשניים, תוך כדי צחוק והתלוצצויות, התגאו בהישגם וטרפו את טרפם.
אני הרגשתי מבוכה רבה ובושה ופניתי אליהם. "זה לא בסדר," אמרתי להם. "כך לא מתנהגים. גזלתם את לחמו של בעל הקיוסק, גנבתם ואתם עוד מתגאים במעשיכם."
הם צחקו ממני, לגלגו וקראו לי תמים.
לפני מספר ימים פגשתי ידיד שסיפר לי על מעשה שהיה. הוא ומספר חברים נכנסו לחנות קטנה שמכרה מתנות וצעצועים. לפתע ראה שאחד מחברי קבוצתו טמן צעצוע אלקטרוני במעילו מבלי לשלם. הוא לא אמר דבר והם יצאו מן החנות. ידידי שמצפונו נקף עליו חזר מאוחר יותר לחנות, הראה למוכר את אותו צעצוע ואמר: "חברי שהיה איתנו כאן קודם לקח צעצוע כזה ושכח לשלם. כמה מגיע לך?" הוא שילם ופנה ללכת. "רגע," אמר הזבן, "אני ראיתי שהוא לקח את החפץ בלי לשלם אבל לא רציתי להביך אותו בפני חבריו."
סיפורו של ידיד החזיר אותי לאותו קיוסק בחיפה. אולי צריך הייתי לעשות מעשה ולפעול כצו המצפון: לחזור לקיוסק ולשלם עבור הסנדוויצ'ים.
בברכה,
חיים אייל, סן דייגו