המדברים לעצמם

מאת שוקה די-נור | תגובה 1

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 235 שם.

בעבר אנשים שדיברו לעצמם בקול נתפסו כבריות מוזרות. כיום זה פחות מוזר כי התרגלנו לאנשים שמשוחחים דרך אוזניות הסלולר, או הדיבורית ברכב – כאילו לעצמם.
כיום נשמעת יותר ויותר הטענה שדיבור בקול לעצמך הוא כלי מנטלי חזק. אין בו שום מוזרות – יש בו אולי דווקא תבונה. אותה הטענה גם גורסת שמי שיודע לדבר היטב עם עצמו, בדרך כלל יודע להתבטא טוב בשיחות עם אחרים, ובכלל שדיבור לעצמך זו דרך יעילה להתכַּוְונן, ובעיקר להניע את עצמך.
לא מעט אנשים עושים זאת אינטואיטיבית אולי, אני עם השנים למדתי שיש לזה ערך מוסף, ואני נוהג כך לפני שיחות חשובות בכל מישור בחיי – כמו אימון של ספורטאי לקראת תחרות.
בהקשר הזה הקשיבו לסיפור הבא שמקורו כנראה לא מארצנו:

פטריק היה מאמין גדול בדיבור בְּקול עִם עצמו. הוא כינה את המנהג הזה 'חזרות מנטליות'. זוגתו הייתה מקניטה אותו על המנהג הזה שלו לדבר בזמן הגילוח או כשהיה מסתובב בבית כשידיו שלובות מאחורי גבו ומדבר. הוא לא נשאר לה חייב: 'הרי למדתי את זה ממך, אני רק העמקתי את זה לכלל אומנות.'
וזה היה נכון. ג'ויס, זוגתו, אהבה להתפנק בבקרים עוד כמה רגעים אחרונים מתחת לשמיכה ואז… לפתע הייתה מתנערת, מגיחה מהמצעים ואומרת בקול: 'קדימה, ג'ויס, תתחילי להתארגן.'
בתחילה צחק ממנה, ובהמשך הבין שיש לזה כוח ממריץ וככל שהשתמש בזה יותר גילה עוד ועוד יתרונות.

כשהתקשרו אליו באותו הבקר ממשרד כוח-אדם שלא הכיר ועניינו אותו בתפקיד מעניין בחברה גדולה, זה נפל אצלו על אזן קשובה. למען האמת הוא כבר היה די שחוק במקום העבודה הנוכחי, וגם תנאי השכר והאופציות המוצעים נשמעו מפתים.
פטריק לא היה טירון בְראיונות ובכל זאת ביום המיועד הוא הקדים לַּפגישה שנקבעה לו עם מנהל כוח-האדם באותה החברה, לא סומך על תוכנת הניווט. הוא החליט לא להיכנס לפני הזמן שנקבע לו שלא להיתפס כמישהו שרעב לג'וב. עמד לפני חלון ראווה, הביט בעצמו, יישר את העניבה, תקע אוזנייה באוזנו, שיחשבו שהוא משוחח בטלפון, והחל לדבר כמגיב לִשאלות בראיון מדומיין. בקול רם כמובן, מתהלך הלוך וחזור. כמו שחקן, הוא אהב את זה. זה נתן לו ביטחון וגם צרב בזיכרונו את התשובות הרצויות לוֹ, לוּ יישאל.
יש לכם לפעמים את התחושה שמישהו נועץ בכם עיניים? כך הוא חש פתאום.
בזווית עינו הבחין בבחורה צעירה, בחליפת מכנסיים, שישבה על ספסל רחוב קרוב אליו, לוגמת קפה מכוס חד-פעמית. ואכן, עיניה נעוצות בו וחיוך ממזרי בזווית פיה. היה לו ברור לחלוטין, בעיקר מחיוכה, שהיא שמעה כמעט כל מילה שבקעה מפיו.

פטריק קפא לרגע, מנסה לחלץ מעצמו חיוך. עשה לה סימן שהוא מצטער שהוא מדבר בקול רם, הצביע על האוזנייה, מעין רמיזה שהוא משוחח בטלפון.
היא עשתה לו סימנים בחזרה: 'אני לא מטומטמת. אני מבינה שאתה מדבר עם עצמך.'
פטריק היסס לרגע ואז ניגש אליה: 'אפשר?' הוא שאל, מצביע על הספסל.
היא זזה מעט, מפנה לו מקום. 'יש לי כמה דקות,' היא אמרה, 'ירדתי לשתות קפה שאני אוהבת. אני מניחה שאתה מתאמן בקול רם, יש לך בוודאי פגישה חשובה.'
'יש לי ראיון עבודה.' הוא ענה, 'זו דרכי להתייחס לַראיון הזה ברצינות. יש לך עין חדה,' הוא החמיא לה.
'אהבתי את הקונספט,' היא אמרה 'אולי אאמץ אותו.'
הם פטפטו קצת. היא הייתה קשובה ומתעניינת. הוא סיפר לה על עצמו ועל התפקיד המיועד. היא שאלה על החברה שמציעה לו את התפקיד, והתפעלה ממה שהוא כבר למד על החברה.

היא הציצה בשעונה וקמה ללכת. 'בהצלחה' היא נופפה לו והלכה. גם הוא הביט בשעונו נותרו לו עדיין עשרים דקות. הוא רצה לומר לה: 'השיחה איתך הייתה אימון לא רע לַראיון' אבל היא נעלמה מעבר לפינת הרחוב.
חמש דקות לפני המפגש הוא עלה לקומה ה- 17. היפנו אותו ללשכה של מנהל משאבי-האנוש. המזכירה הכניסה אותו לחדר ישיבות: 'מיד יקבלו אותך,' היא אמרה. כמה דקות חלפו, הוא שמע צעדים של מישהו שפסע לחדר. הוא קם והסתובב. 'אני לסלי מנהלת משאבי האנוש, אתה בוודאי פטריק.' היא הושיטה ידה וחייכה אליו. זה היה אותו החיוך הממזרי מלמטה… מהספסל בכניסה לבניין…'

פטריק נבוך, ניסה להחביא את ההפתעה, אבל לסלי נטלה מהר את המושכות: 'בוא… בוא… נכין לנו קפה ונאפשר לך לשאול אותי שאלות שחשובות לך. את הראיון איתך כבר עשינו למעשה למטה. אני אמליץ להנהלה לקבל אותך לתפקיד. מעבר לכישוריך והתאמתך לדרישות, אני מאמינה שמנהל שמאזין לקול שלו, כנראה יאזין גם לאחרים. אולי צריך ללמד מנהלים אחרים אצלנו לחקות את המנהג הזה.'

(מקור לא ידוע)