פיסלי רחוב (נֵלו ופָּאטְרָאש)
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 152 שם.
איני חובב אומנות מושבע אבל משום מה… משום מה… פיסלי רחוב תמיד מושכים את תשומת לבי, מרתקים אותי וגורמים לי לצלמם הרבה מעבר לפסלים במוזיאונים. אולי בגלל שהם בלתי צפויים ונתקלים בהם במקרה, אולי בגלל שאינם מקבלים את הכבוד והמעמד של פיסלי המוזיאונים, ואני חש צורך לכבדם בגלל זה… איני יודע.
לא מזמן הזדמנתי לאנטוורפן שבבלגיה והפצירו בי לבקר בַּקתדרלה שבכיכר המרכזית, שלא אחמיץ חלילה את ארבע התמונות, מרביתן תלת-לוחיות, של רוּבֶּנס המתנוססות שם. כך עשיתי והאזנתי בקשב רב להסברים על הציורים של המדריכה המקומית שלנו. אכן מרשים מאד.
כשיצאנו מהקתדרלה לכיכר שליד, נתקלתי בפסל סביבתי שאין לי מילים אחרות מלתארו אלא כנוגע ללב. זהו פסל משיש לָבָן של ילד, השוכב בעיניים עצומות על כלבו, שגם עיניו עצומות, ושניהם מכוסים ב'שמיכת המדרכה' שאבניה הקטנות חומות ואפורות. בדרך מופלאה יצר האומן שהריצוף של הכיכר מתרומם על הילד וכלבו מכסה אותם, כמחמְמַם, ואז מתיישר חזרה עם הכיכר. ראו את התמונה הראשונה שלמטה. התום שבפסל, רעיון הריצוף המשמש כשמיכה, ריתקו אותי. צילמתי ועמדתי והתבוננתי בשקט… מהופנט.
בבלגיה של המאה ה-19 באיזור פלנדריה, ילד בן שנתיים בשם נֶלו התייתם מהוריו ומאז טופל ע"י סבו המרושש. יום אחד הם נתקלו בכלב מוכה כמעט למוות, אימצו אותו וקראו לו פָּאטרָאש. בטיפולו המסור של הילד הכלב מחלים והם הופכים לזוג בלתי נפרד. לסבו של הילד יש בעל בית רע-לב שמעלה כל הזמן את שכר הדירה ונלו נאלץ לעבוד בחלוקת חלב כדי לעזור לסבו. הכלב מסייע כל בקר לילד במשיכת עגלת החלב העירה, לאנטוורפן.
עם הזמן נלו מתאהב בילדה מכפרו, אבל אביה, עשיר וקמצן, מתנגד לחברות עם נלו בגלל עוניו ומעמדו הנמוך. למרות שנלו אינו יודע קרוא וכתוב הוא מוכשר מאד בציור. הוא ניגש לתחרות כישרונות צעירים באנטוורפן, שלוּ יזכה בפרס הוא יקבל מילגה שנתית גבוהה, אבל הוועדה מזכה מישהו אחר.
לא די בכך אלא שאז פורצת שריפה בבית הילדה, מאשימים את נלו בהצתה, והאב לא מאפשר לו יותר לפגוש את הילדה/אהובתו. בינתיים גם הסב נפטר, והילד מגורש מביתם. מבולבל, אומלל וחסר-כל הוא מסתובב ברחובות העיר עם כלבו. משאת נפשו כצייר היא ללמוד מציוריו של רוּבֶּנס בקתדרלה, אבל הוא אינו יכול להיכנס מכיוון שהכניסה היא רק בתשלום.
בלילה של ערב חג המולד, במזג אוויר מקפיא עצמות, מוצאים נלו ופאטראש את דלת הקתדרלה משום מה לא נעולה והם נכנסים לשם. בְּבקר המחרת נמצאים נלו וכלבו קפואים למוות מהיפותרמיה למרגלות התמונה התלת-לוחית המפורסמת של רובנס 'הרמת הצלב'.
האגדה מספרת שהכומר שמצאם כיסה אותם בשמיכה, שלא הספיקה בגלל הקור המקפיא ששרר בקתדרלה באותו הלילה בערב חג המולד.(מבוסס על ספר משנת 1872 שנקרא 'הכלב של פלנדריה' שכתבה הסופרת האנגלית מארי לואיז דה לה רָאמי, בשם העט 'קְוִוידה')
אז הסיפור נוגע ללב לא פחות מהפסל הסביבתי המיוחד של הילד וכלבו. אבל יש גם סיפור מאחורי הסיפור.
מתברר שהסיפור הזה הפך להיות פופולרי מאד במזרח הרחוק ובעיקר ביפן, בקוריאה ובפיליפינים. היצירה הזו הפכה במדינות הללו לקלאסיקה לילדים ובהמשך גם לסידרת אנימציה טלוויזיונית מאד פופולרית. אני מאמין שביפן זה הפך פופולרי בגלל החשיבות הרבה שהם מייחסים לערך הנאמנות, שכה משויך לכלבים.
בשנת 1980 משרד התיירות הבלגי עלה על הפופולריות של הסיפור במזרח אסיה וכדי לעודד תיירות משם הוצב שלט ליד הקתדרלה לזיכרם של נלו ופטראש בתרומה של חברת המכוניות טויוטה. לפני כמה שנים הוחלט להחליף את השלט במשהו רציני יותר, ולהציב מעין אנדרטה לַסיפור ולערכי הנאמנות והאומנות (מזכיר את הפסל של הכלב האצ'יקו, מי משמכיר, בתחנת הרכבת שיבויה בטוקיו).
על האומן בָּטיסט (טיסט) וֶרמיולֶן הוטלה משימת הפיסול והתוצאה אכן מלבבת ומרכזת תשומת לב של התיירות הנכנסת.
ועוד סוכריה לקינוח בענייני פיסלי רחוב –
באמסטרדם מאפשרים לאחרונה ליוצרים אלמוניים להקים פסלים בתוך לילה, ללא ציון שם האמן. צרפתי תמונה שצילמתי מאולם הכניסה של בית העירייה של פסל כזה שהוקם באישון לילה, תחת השם 'מוזיקה צומחת' (אם איני טועה) כאילו פורצת מתוך האדמה.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 1 ביוני, 2023
נלו ופאטראש
מוזיקה צומחת
אצלינו רוב הדברים שמוצגים בחוץ נהרסים על ידי וונדליסטים…למשל. בחיפה במרכז הכרמל הוצג פסנתר להנאת העוברים ושבים. כבר יותר מפעמיים פרקו אותו..