זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 217 שם.

גם ממרומי שנותיי כל רסיס מחשבה על הוריי שאינם, או על הורות בכלל, כולל ההורות שלי והיום ההורות של ילדיי, מעלה מיד גוש לגרוני ולחלוחית לעיניי. אני מנסה אז לנער את המחשבות כדי לסלק את רגשנות היתר.  שאלתי את הבינה המלאכותית מדוע אני כזה?
חיש קל הגיעה התשובה הממוחשבת: כי ההורים הם נקודת ההתחלה שלנו במובן הכי עמוק, כי יש לנו חרטות ודברים שלא נאמרו, כי כשהם אינם נעלמות הרבה מהמחיצות והמחלוקות ונשארת האהבה הבסיסית, העמוקה והמרגשת… ובעיקר… כי ההורים גם כשהלכו לעולמם בעצם נשארים… עד שאנחנו הולכים.
אז הנה זיכרון קטן מאימהותה של אימי שחוזר אלי שוב ושוב בכל פעם שאני מתרשל לרגע מהשליחות שלי כהורה, והיום גם כסבא.

כבר כתינוק, ממש מגיל שנתיים, סבלתי מבעיות נשימה – אסטמה. זו אולי לא מחלה מסכנת חיים, ברוב המקרים, אבל זו מחלה מטרידה, מציקה ומשפיעה מאד על איכות חייך.  בעברית שמה – 'קצרת' (קוצר נשימה) אבל כילד פירשתי שקראו לה כך כי היא מקצרת את התקופות שאתה בריא, כמו כל חבריך. המחלה הזו בסופו של דבר עיצבה את אישיותי ואת מי שאני היום, לטוב ולרע, כמעט בכל היבט.

בתקופה של אז לא היו את התרופות של היום. אני מתכוון לכל האינהלציות החשמליות הביתיות במחיר שווה לכל נפש, וכל משאפי הכיס שבלחיצה אחת, מעניקים עזרה ראשונה או טיפול מניעתי. הייתי מבלה אז עם הוריי חדשות לבקרים, במרפאות הקופה ובבתי חולים עם התקפי פתע. בין לבין הייתי משתמש כילד באינהלציה פשוטה שהייתה מיכל זכוכית קטן, לתוכו היית שופך את התרופה (אדרנלין כמדומני) וכדי לשאוף אותה כתרסיס היית מזרים אוויר עם לחיצות על 'פומפה' קטנה מגומי שהייתה מחוברת למיכלון הזכוכית בצינור גומי קטן. כמו… כמו שהיו מתיזים פעם בושם בבית או במיספרות ממיכל זכוכית קטן עם פומפה.  בקופת החולים קראו לזה אינהלציה, כי זה היה חשמלי, בבית הוריי קראו לזה פומפה, כי זה היה ידני. פומפה הרי זו משאבה ובעברית חדשה פַּמְפֶּמֶת.

כילד בן שש, שבע, או שמונה התקשיתי מאד, כשהתעוררתי חצי רדום בלילה, לסחוט בכף ידי את פומפת הגומי הזו. ואז… כשהייתי מתעורר כמה פעמים בלילה בקוצר נשימה, הייתי צועק לאמי: 'אימא… פומפה…'. ואימי הייתה מתעוררת בחדרה, עוטה חלוק, לא משנה באיזו שעה בלילה, לא משנה אם זה חורף או קיץ, הייתה אז מתיישבת לידי במיטה מכניסה לפי את פיית הזכוכית, אוחזת בה בידה האחת ובידה השנייה מפמפמת… שוב ושוב ושוב. ואני זוכר, כאילו זה עכשיו, איך בהדרגה לחיצותיה היו נחלשות, ואז נפסקות כי… היא בעצמה הייתה נרדמת בישיבה מרוב עייפות.  ואז כשהייתי שוב מתעורר מקוצר הנשימה, היא הייתה חוזרת שוב ומפמפמת ומלטפת את שיערי המיוזע. מעולם לא שמעתיה מתלוננת.
אף פעם לא עלה בדעתי שגם לאימא חצי רדומה באמצע הלילה קשה לסחוט את הפומפה שוב ושוב ושוב… כל לילה… כמה פעמים בלילה.
אימי הלכה לעולמה, ממחלה הרבה יותר קשה מאסטמה, כשהייתה רק בת 48 ואני אז בחור צעיר בן 24.
ורק היום, כשבנותיי, אימהות בעצמן, והן מתקשרות ומספרות שנכדי הקטן הצטנן בגן ו'מצפצף' בנשימתו, אני חש לְבֵיתן, חרד, עם מכשיר האינהלציה החשמלי שעדיין יש לי בבית למקרי חירום לשימושי. אני עומד לידן מודאג, מביט באימהוּתַן הטרייה וזיכרונות עולים וצפים בי על המחויבות האינסופית של אימי וצמד המילים 'אימא… פומפה' שב ועולה בי ומערפל את ראייתי…

(זיכרון מבית אימי)

הייתי לאחרונה במופע של רוחמה רז. בקול הפעמונים שלה היא שרה את 'בואי אימא' שכתבה רחל נאור:
"לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל
בואי אימא, בואי אימא, שבי איתי עד שאגדל."
ומחשבה חולפת בי, לא בפעם הראשונה, כמה חבל שאימי לא נשארה לצפות בי כשגדלתי… שאוכל להעניק לה מעט נחת על הלילות הקשים ההם.

קראתי שלאה נאור, זו שכתבה את השיר ושהייתה ממייסדי קיבוץ נחל עוז, עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר תקופה קצרה בתל אביב. היא גרה בדירת גג קטנה בקומה ארבע, ובקומת הקרקע גר ילד קטן שהיא מאוד אהבה. כמעט מדי יום הוא היה עולה במדרגות עד לקומה הרביעית, כדי לדבר איתה.
יום אחד היא הודיעה לו שמחר לא כדאי שיטפס את כל המדרגות אליה, מכיוון שהיא עוברת דירה. הילד בתמימותו ענה לה: אבל לאה, את לא יכולה לעבור דירה, את צריכה לחכות עד שאגדל. נאור לא שכחה את המילים שאמר לה, ולאחר כעשור, הכניסה את המילים הללו כסיום השיר 'בואי אמא'.

מצרף את קטע השיר של רוחמה רז מהיו-טיוב, מוקדש בחום לכל האימהות…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום שלישי, 22 באפריל 2025

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 216 שם.

בני שאל אותי השבוע אם אני מגיע לתל אביב. יש לו שליחות קטנה עבורי. מתברר שבנעלי הטיולים המיוחדות שלו נפרדה/נפרמה הסוליה. המליצו לו על סנדלר מומחה בדרום תל אביב. 'רק וודא שזה יהיה מוכן עוד השבוע' הוא אמר.
בצעתי את השליחות.
חנות קטנטונת, השלט בכניסה בכתב יד – 'סנדלר'.  הרגשתי שאני חוזר שנים אחורנית.
דִימָה הסנדלר הוא בתחילת שנות השבעים שלו, איש שקט וצנוע. ברוסיה היה לו מפעל לנעליים, כאן הוא רק מתקן נעליים כבר עשרים שנה. מבקש מקדמה, רושם קבלה ואז אומר לי בשקט: 'לא יודע מתי זה יהיה מוכן… אתקשר…'
'אבל בני זקוק לנעליים עוד השבוע' אני מנסה להסביר את הדחיפות.
והוא חוזר על המנטרה: 'אני עמוּס… כשיהיה מוכן… אתקשר.'
על הדלפק מוצבת הודעה מודפסת 'לאור העומס המצטבר בשלב זה אני לא מקבל דברים לתיקון'. קצת מוזר, אולי להדוף לחצים.
הוא עובד משבע בבקר עד ארבע, אבל בצהריים הוא סוגר את הדלת, פורש מיטת שדה ונח שעה. בימי שלישי סגור. 
ומשום מה ולמרות שלא קיבלתי שום הבטחה למועד התיקון, יצאתי ממנו נינוח עם חיוך על השפתיים. אולי בגלל נוסטלגיה, חנות של פעם והרי כבר סנדלרים כמעט ואין, ואולי בגלל הקצב שנחשפתי אליו ושאיני מורגל אליו – שום דבר לא בוער, 'כשיהיה מוכן אתקשר…'
ולא יכולתי שלא להיזכר בסיפור ירושלמי עתיק יומין שבוודאי מוכר לרובכם, אבל יעלה חיוך חוזר על לחייכם. אולי צריך לתלות את הסיפור הזה בכניסה של כל סנדלריה שעדיין קיימת:

באחד השבועות האחרונים החלטתי לעשות סדר בקופסת הניירת שהצטברה אצלי במהלך השנים והתיישבתי למיין את תכולתה. לפתע הבחנתי בקבלה ישנה ששכבה בתחתית הקופסא. לפי הקבלה מדובר היה בזוג נעליים שמסרתי לפני כעשרים שנה לסנדלר ברחוב קינג ג'ורג', ומשום מה זה פרח אז מזיכרוני, ולא זכרתי לקחת אותן.
הנחתי את הקבלה בכיסי.
כמה ימים לאחר מכן הזדמנתי לאזור וניסיתי לברר מה עלה בגורלו של אותו הסנדלר. הנחתי שהאיש בוודאי זקָן, פרש והחנות אינה קיימת. בכלל, סנדלרים הרי זה מקצוע שהולך ופס מן העולם.

והנה הפלא ופלא, חנותו של הסנדלר עדיין הייתה שם. נכנסתי, ולהפתעתי זה עדיין אותו הסנדלר, זקן יותר, שוקד על זוג נעליים, לאורה של נורת ניאון חשופה.
הוא הרים את ראשו, ברך אותי לשלום, ושאל למבוקשי.
'אני שמח שאתה עדיין כאן.' אמרתי 'תראה, לפני 20 שנה השארתי אצלך זוג נעליים לתיקון ושכחתי לבוא לקחת אותן. רציתי לבדוק, האם יש סיכוי שהם עדיין אצלך?' הוצאתי ומסרתי לו את הקבלה.

הסנדלר נטל את הקבלה וקרא אותה בעיון. 'יפה יפה…' המהם.
הוא החזיר לי את הקבלה, אמר 'חכה רגע,' ונכנס לחדר האחורי.
'אתה מנחם?' צעק אלי מבפנים.
'כן, זה אני.' צעקתי בחזרה.
'אז אין בעיה, תבוא מחר, יהיה מוכן…' כך הוא אמר לי ברצינות תהומית כאילו ולא חלפו עשרים שנה…

(מקור הסיפור אינו ידוע לי, שלחה אלי לפני שנים רבות ברוריה רוזנבלום)

וחלפה מחשבה בראשי… אולי באמת צריך להוריד טיפה את הקצב המטורף של החיים של היום? אני מתכוון לאנשים שאינם מתחברים בקלות ליוגה, למדיטציה ולבודהיזם. 'וואלה..' אמרתי לעצמי אפרופו נעליים וסנדלרים 'לא הייתי רוצה להיות בנעלי ילדיי ונכדיי בתחרותיות ובקצב המטורף של היום.'

סיפרתי כאן פעם שפאולו קואליו בסיפרו 'קצרצרים' מספר על הנזיר הבודהיסטי שואן שהיה לו תלמיד שלמד בשקדנות בלתי נלאית והמשיך לפקוד את ספסל הלימודים גם כשחלה.
שואן, הגם שהיה גאה בשקדנותו של התלמיד, חשש שאולי הוא מזיק לעצמו.
'אמנם חולה אני,' הסביר התלמיד 'אך לא אוכל לנוח שכן אני רודף אחרי החוכמה.'
המורה הביט בו בחיבה, נאנח, ואמר: 'מניין לך שהחוכמה לפניך? אולי היא פוסעת מאחור, מנסה להשיגך… ואינך מאפשר לה? להרפות לעתים – זו גם חוכמה."

אז כדאי אולי שנמצא מידי פעם את הדרך להרפות מעט מהמרוץ… ואם לא להרפות, לפחות לאזן בין עבודה וחיים אחרים…
ומילה טובה – לא חיכיתי עשרים שנה, אחרי 4 ימים דימה התקשר. הנעליים מוכנות…

חג אביב שמח
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 3 באפריל 2025