רוז
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 244 שם.
קובי הוא איש עסקים מאד מצליח. אוחז בתארים במשפטים ובמנהל עסקים, מסודר כלכלית טוב יותר, ממש ללא השוואה, משני אחיו הבכורים. אמור להיות גאווה להוריו. והנה, באחד הביקורים אצל אביו בזיקנתו, והוא עצמו בסוף שנות הארבעים שלו, ביקש האב לשוחח איתו. הוא הניח ידיו על השמיכה שעל ברכיו ואמר:
'תראה יעקבל'ה, תראה את כל המשפחה שלנו – אמא ד"ר רופאה בכירה, אני ד"ר להיסטוריה, שני אחיך עם תואר ד"ר בתחומי המדע, ורק אתה…' הוא עצר לרגע חושב איך להתנסח, '… רק אתה מזדנב מאחור מתעסק בעינייני כספים. מדוע לא תעשה גם אתה דוקטורט במשהו?'
קובי מעט נעלב, אבל חרק שיניו, היטיב את השמיכה על ברכי אביו וענה: 'אחשוב על זה אבא, שזה לא יטריד אותך.'
וזה הזכיר לי את הסיפור החביב הבא על לימודים בגיל מבוגר, ומעט חוכמת חיים:
ביום הראשון ללימודי בקולג', מספרת מישהי בעילום שם, ביקש המרצה שניצור קשר עם מישהו באולם שאיננו מכירים ונשוחח. נעמדתי מסתכלת סביבי כשיד נגעה בכתפי בעדינות.
הסתובבתי וראיתי להפתעתי אשה זקנה, קמוטת עור, נמוכת קומה ועל פניה חיוך שהאיר את כל ישותה. 'הי חתיכונת' היא אמרה לי 'שמי רוז, אני בת שמונים ושבע. בקשו שניצור קשר – התתנגדי לחיבוק?'
צחקתי ואמרתי: 'בשמחה.' היא חבקה אותי נמרצות.
'מדוע את בקולג' בגיל כה צעיר ותמים?' שאלתי באירוניה.
בשנינות היא מיד ענתה: 'אני כאן כדי למצוא בעל עשיר, להתחתן אתו, ואחר כך לטייל ברחבי העולם.'
'לא… ברצינות.' שאלתי, סקרנית לדעת מה מניע אותה לקחת אתגר כזה בגיל כה מאוחר.
'תמיד חלמתי על לימודים בקולג' ועכשיו זה מתאפשר לי.' ענתה.
אחרי השיעור צעדנו יחד למזנון, והפכנו מיד לחברות. היה בה משהו כובש. וכך במשך חודשים היינו מפטפטות ללא הרף, גם אחרי השיעורים. הייתי מרותקת להקשיב ל'מכונת הזמן' הזו, כך קראתי לה, כשחלקה אתי את חוכמתה וניסיונה.
במהלך השנה רוז הפכה להיות סמל בקמפוס והיא רכשה חברים בכל מקום שהיא דרכה בו. היא אהבה להתלבש יפה והתענגה על תשומת הלב שהיא קבלה מכל הסטודנטים הצעירים.
בסוף הסמסטר הזמנו את רוז לנאום לכולנו באחד האירועים של הסטודנטים. לא אשכח את נאומה. המנחֶה הציג אותה, היא פסעה לפודיום אבל אז כשלה מעט והפילה את הכרטיסים שהכינה לנאום. מתוסכלת ונבוכה היא רכנה למיקרופון והתנצלה: 'לאחרונה עברתי לוויסקי חדש וזה הורג אותי.' ולקול הצחוק שלנו היא כחכחה בגרונה והִרצינה:
'בהיעדר הכרטיסים שהכנתי והתפזרו אומר לכם דברים בספונטניות. איננו מפסיקים לשחק בגלל שאנחנו מזדקנים, אנחנו מזדקנים כי אנחנו מפסיקים לשחק. יש לי שלושה טיפים כיצד להישאר צעירים, מאושרים ומצליחים:
הראשון – תצחקו הרבה ותביאו הומור לחייכם… כל יום.
השני – תדאגו שתמיד יהיה לכם חלום. ברגע שתוותרו על חלומות, אינכם חיים יותר. הרבה אנשים מסתובבים ביננו שלמעשה הם מתים והם אינם יודעים זאת.
ואחרון חביב – יש הבדל עצום בין להזדקן (Growing older ) לבין להתבגר ולצמוח (Growing up ). אם אתם בני תשע עשרה – כמו רובכם כאן – ולא תעשו מאומה שנה שלמה, בסוף השנה תהיו בני עשרים. אם אני בת שמונים ושבע ואהיה במיטה שנה שלמה ללא משהו פרודוקטיבי, בסוף השנה אהיה בת שמונים ושמונה. כל אחד מזדקן. לא דרוש לכך כל כישרון או יכולת. הרעיון הוא לצמוח במהלך השנה וזאת ע"י חיפוש בלתי פוסק של הזדמנות לשינוי.
בסוף השנה רוז סיימה בהצלחה את הלימודים וזכתה בתואר הנכסף. שבוע לאחר מכן היא נפטרה בשלווה בשנתה. למעלה מאלפיים סטודנטים השתתפו בהלוויה שלה במעין הצדעה של כבוד לְאישה מופלאה שלימדה אותנו מתוך דוגמא אישית שאף פעם לא מאוחר מידי להיות מי שאתה רוצה להיות. ממנה למדתי שלהזדקן זה הכרח, לגדול ולצמוח זה אופציונלי."
(מתוך אתר אינטרנט בשפה האנגלית בשם 'סיפורים מעוררי השראה')
ואפרופו חלוקת עצות מניסיון חיים – לא מזמן הייתי בחופשה בארץ רחוקה. בדרכי חזרה לקחתי מונית מהמלון לשדה התעופה שם. צעיר שעמד בלובי שאל אותי אם זה בסדר שיצטרף למונית. הסכמתי. פטפטנו מעט, מתברר שהבחור מצרפת. כשהיינו קרובים לשדה הוא זרק לי שאלה מפתיעה: 'שיערך לבן, אתה בוודאי עתיר ניסיון, תהיה מוכן לנדב שני טיפים לחיים לבחור צעיר בתחילת חייו?'
הופתעתי מהשאלה האמיצה, נזכרתי ברוז מהסיפור, ועניתי לו מניסיון חיי.
לתומי תהיתי – מה אתם הייתם עונים לו?
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 4 ביוני 2026
שוקה,
תודה על סיפור נהדר.
הומור וחלומות ושאיפה לעשייה – תורמים ומניעים את החיים.
תודה