זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 208 שם.

מערכות יחסים בין אַחָאִים (אחים ואחיות, באנגלית siblings  ) הן מורכבות, עוד מקדמת דנא.  קין והבל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, לאה ורחל…. ויותר שומעים, גם היום, על סיפורי קנאה/שנאה מאשר על אהבות גדולות. וכהורים… מתי יבינו ילדינו את הכאב והצער שלנו, במריבותיהם? רק כשיהיו להם בעצמם ילדים?
אולי אני טועה, אבל אני מניח שביטויי האהבה המוחצנים השגורים בפיהם של הורים לילדיהם או בין בני/בנות זוג – 'אהוב שלי', 'אהבת חיי', אוהב אותך' – אינם קיימים כדרך של שיגרה בין אחאים, אם בכלל.
אחות לי אחת שאני מעריך ומוקיר וקשרינו מצוינים, איננו רבים בבגרותינו אך מאידך איני זוכר שאי פעם הוחלפו מילות אהבה כאלה ביננו.
והנה מתברר שאפשר גם אחרת.
באחד מסופי השבוע אני נתקל בטור של העיתונאית דניאל רוט אבנרי. יש לה טור קבוע במעריב של סוף השבוע. הקטע המסיים של הטור שלה, תחת הכותרת 'ירושה מרגשת', צד את עיני. זו אנקדוטה אישית קטנה מחייה, סיפור קטן, אנושי ונוגע ללב:  

את יומולדת 8 שלי לא אשכח. הייתי אז בכיתה ג', כשאחי אייל, שגדול ממני בשלוש שנים, התייצב מולי והגיש לי מתנה. "זאת שרשרת בצבע תכלת, כמו העיניים שלך," אמר לי, "היא מלאה בתליוני לבבות, כי אני אוהב אותך."
הוא קנה אותה בכל דמי הכיס שלו. התרגשתי אז עד עימקי נישמתי. אחי הגדול אוהב אותי מספיק כדי להשקיע מחשבה במתנה מקורית, לשלם בכסף שלו ולאחל לי כל-כך יפה. איפה ישנם עוד אחים כמו האח הזה?

מספר שנים ענדתי בגאווה את השרשרת על צווארי. נשבעתי לעצמי שאשמור עליה, וכשיגיע היום אעביר אותה בירושה לבִתו של אחי כשהיא תהיה בת 8. כל שנותר לי לקוות שתהיה לו בת…
30 שנים שמרתי בקנאות על השרשרת. היא עברה איתי ערים, דירות, זיכרונות. מידי פעם הבטתי בה עם ניצוץ בעיניים, ובעיקר… המתנתי בסבלנות.
השבוע זה קרה.
ישבתי ליד לירון, האחיינית האהובה שלי, ביום הולדתה, ובהתרגשות ענקית הענקתי לה קופסה, ובתוכה השרשרת שקנה לי פעם אבא שלה, אח שלי. וכשאני לא שוכחת את תפקידי כדודה מוגזמת, גוללתי בפניה את הסיפור וכמובן את המסר הנדרש: משמעותה של ירושה.
חששתי שזה אולי ייראה לה קצת טרחני, אולי 'דודתי' מידי, אבל השרשרת לא הכזיבה וצלחה את מבחן הזמן. לירון עונדת אותה בגאווה.

(מתוך כתבה של דניאל רוט אבנרי, מעריב סוף השבוע 6.12.24)

ובסיפור הפשוט הזה, שאולי אינו כזה פשוט, חבוי גם מסר נוסף – המשמעות הגדולה של פירגון, של מתן ביטוי לרגשות. ראו איך ביטוי האהבה הקטן הזה של ילד בן 11, שאמר לאחותו שהוא אוהב אותה, שקע, נצרב ולא מש ממנה משך 30 שנה.  
כן ירבו קישרי משפחה שכאלה… כי מתברר שאפשר גם אחרת. אז כדאי שנאמר לאלה שאנחנו אוהבים, שאנחנו אוהבים אותם, ואם חלקנו מתקשים בלומר 'אני אוהב אותך', ויש כאלה ביננו, כדאי שלפחות נאמר להם עד כמה הם משמעותיים עבורנו.  

שתהיה שנה אזרחית טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, 9 בינואר 2025

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 207 שם.

לפני כמה שבועות נפטרה המחותנת שלי, אֵם כלתי. היא הייתה מסוג האימהות שכל-כולן הקרבה, מסירות ודאגה לילדים, כמעט עד הרגע שעצמה את עיניה.
אני מניח שהיום נמצא יותר ויותר הורים שכשהילדים פורחים מהבית הם מאפשרים לעצמם את השחרור מנטל הילדים ומקדישים את השנים הבאות יותר לעצמם, לתחביביהם, לחברים ולחוויות חדשות. 'יש לנו גם חיים משלנו, והרי לא נהיה כאן לסיבוב נוסף…' – כך נשמעת יותר ויותר ההצדקה מהורים של היום.
כילדים אנחנו מקבלים את ההקרבה של  ההורים כמובן מאליו, ואת דאגנות היתר כמציקה, ורק כשאנחנו מתבגרים והופכים להורים בעצמנו אנחנו פתאום מסתכלים לאחור ורואים דברים שלא ראינו אז, ואם ראינו לא ייחסנו להם אז משמעות עמוקה.
הקשיבו למיקבץ של שלושה קצרצרים בהקשר הזה, מוקדשים ליהודית רייטר, אֵם כלתי:

כשהייתי ילדה וחזרתי הביתה בגשם, אמא עמדה בדלת עם מגבת לנגב לי את השיער כי 'הכי גרוע זה כשהראש רטוב'. היא זרזה אותי להסיר נעליים וגרביים כי 'הכי מסוכן לבריאות זה כשהרגליים רטובות'. וחשוב היה מיד לנעול את נעלי הבית המשובצות שהיא חיממה מבעוד מועד על תנור הנפט שהבעירה עבורי. היא חיממה אז את המרק כי 'הכי טוב זה מרק חם לחמם את הבטן ביום קר.'  ואז… בעשר בלילה… היא יצאה לתוך הסערה ונסעה בשני אוטובוסים לבית החולים למשמרת הלילה, כי 'במשמרת הלילה משתכרים יותר.'
בבקר הייתה חוזרת עייפה, בגשם, ואפילו פעם אחת לא חיכיתי לה עם מגבת ולא הדלקתי לה את התנור. לא ידעתי אז שגם אימהות נרטבות בגשם.
(כך סיפרה בתוכניתה בגלי צה"ל, אודיה קורן, שלחה אלי שולי ברק)

 

פעם שמעתי את אמא שלי מבקשת מהשכנים מעט סוכר, אבל ידעתי שיש לנו בבית סוכר. שאלתי אותה: 'למה ביקשת סוכר, והרי ראיתי שיש לנו לא מעט סוכר בבית?'
אמא שלי ליטפה את שיערי, חייכה אלי ואמרה: 'מצבם הכספי של השכנים לא כל כך טוב, והם לעיתים קרובות מבקשים מאיתנו כל מיני דברים. מידי פעם אני מבקשת מהם משהו קטן שאינו יקר, שירגישו שגם אותם צריכים ושזה הדדי. ככה הם ירגישו יותר נוח ויהיה קל להם להמשיך ולבקש מאיתנו את מה שהם צריכים.'
וכך, עד היום, סוכר עבורי אינו רק ממתיק אלא תמיד מתקשר אצלי עם אנושיות, נתינה וחינוך של אימא.
(מקור הסיפור אינו ידוע. שלחה אלי טל ברכה)

 

סיימתי פגישה יום אחד מאוחר בלילה ופסעתי בדרכי למלוני בניו-יורק. אישה לבדה ברחובות ניו-יורק בשעה מאוחרת, קצת חששתי, גם לא ידעתי אם האזור נחשב למהוגן.
ואת אשר יגורתי בא.
לפתע חוסם דרכי ביריון מאיים, כולו שרשראות ועגילים, ובאופן פרובוקטיבי מטיח מולי: 'אישה, תני לי את כספך וגם אימרי לי מה יותר יפה – לבן או שחור?'
היססתי לרגע ואז הבזיקה בי תשובה. הבטתי בלבן של עיניו ואמרתי: 'צבע העור של זו שהניקה אותך הוא לעולם יהיה היפה ביותר…'
והבריון עמד מולי, הרכין ראשו, חשב לרגע… ואז קד לי קידה, פינה את הדרך ואמר בשקט: 'אלווה אותך ליעדך, שלא יאונה לך כל רע.'
(מקור הסיפור אינו ידוע. שלח אלי אברהם כהן)

ונזכרתי במשפט שאיני יודע את מקורו שאומר בערך כך:
"כשמגיע הרגע שאתה מגלה כמה אימך הייתה בסדר,
יש לך כבר ילדים משלך, וראה זה פלא, עכשיו הם חושבים עליך שאתה לא בסדר…"

חג אורים שמח ושנה אזרחית טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, 26 בדצמבר 24