זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 254 שם.

מאז שהטלפון החכם הפך גם למצלמה משוכללת, כולנו הפכנו לצלמים. אנחנו מצלמים נופים, אנשים, ילדים, נכדים, שקיעות, כל רגע שנראה לנו ראוי להישמר עבורנו או לשתף בו אחרים.

האם יש בדבקות הזו בצילומים גם מגרעת?

איתן הוא ידיד ישראלי שחי בארצות הברית כבר עשרות שנים, ויש לו שם תוכנית רדיו משלו. 'אני משתף בתוכניתי לא מעט מסיפוריך,' הוא כתב לי, ושלח לי חוויה משלו תחת הכותרת – 'התמונה שלא צילמתי.' 
וכך הוא מספר:

השבוע, במונולוג הפתיחה של התוכנית השבועית שלי ברדיו, דיברתי על אוסף המצלמות שלי. אני אוסף מצלמות מיוחדות כמעט לאורך כל תקופות חיי, ומאחורי כל מצלמה יש כמובן סיפור.
 השבוע נטלתי ליד את מצלמת המינולטה X-700 שלי, שנמצאת אתי כמדומני משנות השמונים. ראה זה פלא, המצלמה הזו זכורה לי דווקא מתמונה שלא צילמתי.

כשקיבלתי את המצלמה הזו לראשונה כל מה שרציתי לעשות זה לצאת החוצה ולצלם. כמו ילד וצעצוע חדש. יצאתי לפארק בניו-יורק, המצלמה תלויה בגאווה על צווארי ואני תר אחר אובייקטים, כמו צייד. לפעמים אתה לא יודע מה אתה מחפש עד שאתה רואה את זה.

הרמתי את המצלמה והסתכלתי דרך העדשה. כיוונתי את הזום שמאלה ומצאתי ערוגת פרחים יפהפייה. קליק, צילמתי. אחר כך פניתי לעבר מגרש המשחקים שמולי. היו שם ילדים שהתרוצצו, טיפסו ורדפו אחד אחרי השני. עשיתי זום, כמה קליקים ותפסתי כמה רגעים.

ואז הזזתי את העדשה לצד השני. ושם הן היו, אמא וילדתה הקטנה ישובות על ספסל. האם ובתה כבת השבע ישבו חבוקות… ושתיהן בכו. דרך עדשת הזום ראיתי בבירור את הדמעות הזולגות. קרבתי עוד את הזום, האצבע על הכפתור ואז… משהו  עצר אותי. לא חשתי נוח לפלוש לפרטיות, להנציח דמעות של זרים ללא רשות.
ויתרתי על הצילום, הורדתי את המצלמה והשביל לקח את פסיעותיי לכיוונן. כשהתקרבתי, הצטלב מבטי עם מבטה של האם. 'ראיתי אותך עם המצלמה,' היא אמרה, 'אני מאד מקווה שלא צילמת אותנו'.
'לא, לא צילמתי'. אמרתי בשקט. 'אבל לא יכולתי להימנע מלהבחין דרך העדשה בדמעות של שתיכן. התמונה של שתיכן חבוקות ודומעות נגעה בי. לא הבנתי אם אלה דמעות של כאב או של אושר.'

לא יודע להסביר מדוע – בניו-יורק לא כל כך משוחחים עם זרים בפארק – אבל האישה הרימה ראשה אלי ואמרה: 'כמה הייתי רוצה שיהיו אלה דמעות של אושר. לצערי בעלי אובחן לאחרונה במחלה לא פשוטה.'
נשארתי לעמוד לידן, לא יודע כיצד להגיב לפתיחות. 
'אנחנו עכשיו חוזרות מבית החולים,' היא הוסיפה לאחר רגע של שתיקה, 'והחלטתי להוציא את בתי לאוויר הצח.  לא יודעת בדיוק איך להסביר לילדה קטנה מה קורה. ניסיתי להיות חזקה, ובסוף שתינו יושבות כאן על הספסל ובוכות.'

הסתכלתי על הילדה. היא הייתה עדיין אדומת עיניים. לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל חייכתי קלות ואמרתי לה: 'את יודעת מה עובר לי בראש?'

'מה?' היא שאלה.

'איזה מזל שיש לכן זו את זו. לפעמים זה הדבר שהכי עוזר.'

הילדה חייכה קצת, משכה באפה וחיבקה חזק את אמה.

'אתה כל כך צודק,' מלמלה האם, וראיתי מבט של תודה בעיניה.

הרכנתי ראשי, אמרתי 'החלמה מהירה' והתרחקתי משם.
מאחור נשארו אם ובתה, ובי נצרבה התמונה. זו שלא נצרבה על הפילם ונשארה רק במוחי.
התמונה שקיבלתי דרך העדשה קיבלה משמעות אחרת אחרי השיחה הקצרה עם האם ובתה. לו הייתי לוחץ על הכפתור ומצלם בלי לדבר איתן, הייתה נשארת רק תמונה עם אלף פרשנויות. המצלמה קירבה את האם והבת אלי, אבל דווקא כשהורדתי אותה, באמת התקרבתי אליהן.

מאז אני חושב על העדשה. היא נועדה לקרב, היא מאפשרת לנו לראות דברים שאולי היינו מפספסים בעיניים. אבל אולי לפעמים דווקא צריך לדעת להניח אותה בצד ורק להיות שם… פשוט להיות שם.

(כך שלח אלי מארה"ב איתן בטאט)

איני חסיד גדול של שימוש במצלמות ללא הרף ובכל הזדמנות. ואולי זו הסיבה שאהבתי את התזכורת שעולה מהסיפור, ובמילותיו של איתן עצמו: 'למדתי שלפעמים התמונה החשובה ביותר שנשארת, היא זו שהחלטת לא לצלם.'

וזה מתקשר לי היטב עם משפט יפה ששמעתי פעם בטיול. זה היה איש מקומי שצפה יחד איתנו בזוהר הצפוני וכנראה מורגל לתיירים העסוקים בצילום כל הזמן. הוא מלמל לכיווני: 'אל תפספס את הרגע בשביל להוכיח שהיית בו…'

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 22 באוקטובר 2026