פיסלי רחוב (נֵלו ופָּאטְרָאש)

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 152 שם.

איני חובב אומנות מושבע אבל משום מה… משום מה… פיסלי רחוב תמיד מושכים את תשומת לבי, מרתקים אותי וגורמים לי לצלמם הרבה מעבר לפסלים במוזיאונים. אולי בגלל שהם בלתי צפויים ונתקלים בהם במקרה, אולי בגלל שאינם מקבלים את הכבוד והמעמד של פיסלי המוזיאונים, ואני חש צורך לכבדם בגלל זה… איני יודע.
לא מזמן הזדמנתי לאנטוורפן שבבלגיה והפצירו בי לבקר בַּקתדרלה שבכיכר המרכזית, שלא אחמיץ חלילה את ארבע התמונות, מרביתן תלת-לוחיות, של רוּבֶּנס המתנוססות שם. כך עשיתי והאזנתי בקשב רב להסברים על הציורים של המדריכה המקומית שלנו. אכן מרשים מאד.
כשיצאנו מהקתדרלה לכיכר שליד, נתקלתי בפסל סביבתי שאין לי מילים אחרות מלתארו אלא כנוגע ללב. זהו פסל משיש לָבָן של ילד, השוכב בעיניים עצומות על כלבו, שגם עיניו עצומות, ושניהם מכוסים ב'שמיכת המדרכה' שאבניה הקטנות חומות ואפורות. בדרך מופלאה יצר האומן שהריצוף של הכיכר מתרומם על הילד וכלבו מכסה אותם, כמחמְמַם, ואז מתיישר חזרה עם הכיכר. ראו את התמונה הראשונה שלמטה. התום שבפסל, רעיון הריצוף המשמש כשמיכה, ריתקו אותי. צילמתי ועמדתי והתבוננתי בשקט… מהופנט.

בבלגיה של המאה ה-19 באיזור פלנדריה, ילד בן שנתיים בשם נֶלו התייתם מהוריו ומאז טופל ע"י סבו המרושש. יום אחד הם נתקלו בכלב מוכה כמעט למוות, אימצו אותו וקראו לו פָּאטרָאש. בטיפולו המסור של הילד הכלב מחלים והם הופכים לזוג בלתי נפרד. לסבו של הילד יש בעל בית רע-לב שמעלה כל הזמן את שכר הדירה ונלו נאלץ לעבוד בחלוקת חלב כדי לעזור לסבו. הכלב מסייע כל בקר לילד במשיכת עגלת החלב העירה, לאנטוורפן.
עם הזמן נלו מתאהב בילדה מכפרו, אבל אביה, עשיר וקמצן, מתנגד לחברות עם נלו בגלל עוניו ומעמדו הנמוך. למרות שנלו אינו יודע קרוא וכתוב הוא מוכשר מאד בציור. הוא ניגש לתחרות כישרונות צעירים באנטוורפן, שלוּ יזכה בפרס הוא יקבל מילגה שנתית גבוהה, אבל הוועדה מזכה מישהו אחר.
לא די בכך אלא שאז פורצת שריפה בבית הילדה, מאשימים את נלו בהצתה, והאב לא מאפשר לו יותר לפגוש את הילדה/אהובתו. בינתיים גם הסב נפטר, והילד מגורש מביתם. מבולבל, אומלל וחסר-כל הוא מסתובב ברחובות העיר עם כלבו.  משאת נפשו כצייר היא ללמוד מציוריו של רוּבֶּנס בקתדרלה, אבל הוא אינו יכול להיכנס מכיוון שהכניסה היא רק בתשלום.
בלילה של ערב חג המולד, במזג אוויר מקפיא עצמות, מוצאים נלו ופאטראש את דלת הקתדרלה משום מה לא נעולה והם נכנסים לשם.  בְּבקר המחרת נמצאים נלו וכלבו קפואים למוות מהיפותרמיה למרגלות התמונה התלת-לוחית המפורסמת של רובנס 'הרמת הצלב'.
האגדה מספרת שהכומר שמצאם כיסה אותם בשמיכה, שלא הספיקה בגלל הקור המקפיא ששרר בקתדרלה באותו הלילה בערב חג המולד.

(מבוסס על ספר משנת 1872 שנקרא 'הכלב של פלנדריה' שכתבה הסופרת האנגלית מארי לואיז דה לה רָאמי, בשם העט 'קְוִוידה')

 

אז הסיפור נוגע ללב לא פחות מהפסל הסביבתי המיוחד של הילד וכלבו. אבל יש גם סיפור מאחורי הסיפור.
מתברר שהסיפור הזה הפך להיות פופולרי מאד במזרח הרחוק ובעיקר ביפן, בקוריאה ובפיליפינים. היצירה הזו הפכה במדינות הללו לקלאסיקה לילדים ובהמשך גם לסידרת אנימציה טלוויזיונית מאד פופולרית. אני מאמין שביפן זה הפך פופולרי בגלל החשיבות הרבה שהם מייחסים לערך הנאמנות, שכה משויך לכלבים.  
בשנת 1980 משרד התיירות הבלגי עלה על הפופולריות של הסיפור במזרח אסיה וכדי לעודד תיירות משם הוצב שלט ליד הקתדרלה לזיכרם של נלו ופטראש בתרומה של חברת המכוניות טויוטה.  לפני כמה שנים הוחלט להחליף את השלט במשהו רציני יותר, ולהציב מעין אנדרטה לַסיפור ולערכי הנאמנות והאומנות (מזכיר את הפסל של הכלב האצ'יקו, מי משמכיר, בתחנת הרכבת שיבויה בטוקיו).
על האומן בָּטיסט (טיסט) וֶרמיולֶן הוטלה משימת הפיסול והתוצאה אכן מלבבת ומרכזת תשומת לב של התיירות הנכנסת.

ועוד סוכריה לקינוח בענייני פיסלי רחוב –
באמסטרדם מאפשרים לאחרונה ליוצרים אלמוניים להקים פסלים בתוך לילה, ללא ציון שם האמן. צרפתי תמונה שצילמתי מאולם הכניסה של בית העירייה של פסל כזה שהוקם באישון לילה, תחת השם 'מוזיקה צומחת' (אם איני טועה) כאילו פורצת מתוך האדמה.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 1 ביוני, 2023

נלו ופאטראש

מוזיקה צומחת

תגובות בפייסבוק

תגובות

אצלינו רוב הדברים שמוצגים בחוץ נהרסים על ידי וונדליסטים…למשל. בחיפה במרכז הכרמל הוצג פסנתר להנאת העוברים ושבים. כבר יותר מפעמיים פרקו אותו..

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


איש אופני הפרחים

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 150 שם.

אמסטרדם היא עיר האופניים, כולנו יודעים. לפי נתוני העירייה כעשרת אלפים זוגות אופניים נינטשים כל חודש, נאספים ע"י העירייה ונמכרים אחר כך כאופניים משומשים.
לפני כשבוע הזדמנתי לאמסטרדאם עם כמה זוגות חברים. שעת בין הערביים ואנחנו ישובים בפאב קטן בִּשכונה ישנה אך מתפתחת (שכונת Jordaan – שאינה קרויה ע"ש הירדן שלנו ולא ע"ש מייקל המפורסם אלא שיבוש של המילה הצרפתית Jardin , גן בעברית).
בחורה צעירה נעימת מראה פוסעת לבר, מחייכת אלינו, מציגה עצמה כאומנית ומחלקת לנו גלויות פרי ציוריה. בגלויה הדפס של ציור שלה – בית הולנדי טיפוסי, למרגלותיו גשר מעל תעלה, ועל מעקה הגשר נשענים זוג אופניים עמוסים בפרחים צבעוניים.
'הגלריה שלי סמוכה לבר' היא אומרת 'אם תרצו להיכנס… בכיף. אבל אם מעניין אתכם לשמוע את הסיפור שמאחורי אופני הפרחים, אשמח לספר לכם.'
'בשמחה' אנחנו אומרים לה וכבר אוזניי כרויות ואצבעות האמה והאצבע המורה שלי שלובות מתחת לשולחן, אוחזות באמונה הטפלה שתגרום לסיפור לא להיות מאכזב. וכך היא מספרת לנו:

אני מניחה שכבר נתקלתם ברחבי העיר באופניים מקושטים בפרחים. הכול התחיל לפני כמה שנים כסיפור אהבה נוגע ללב. וורן גרגורי (Warren Gregory ) היום כבן 50, שם לב שאישתו מישל, שהייתה חולה כבר שנים באפילפסיה, מתחילה לאבד זיכרון לטווח קצר, ולאחרונה לא תמיד זכרה היכן הניחה את אופניה בתחנת הרכבת. הוא החליט לקשט את אופניה בפרחים בצבעים בולטים כדי להקל עליה לזהות את אופניה ולא להחמיצם בין מאות האופניים שחונים שם.
בהמשך, ומבלי לשתף את מישל, הוא החל לאתר אופניים נטושים בדרך שהובילה מהתחנה אליהם הבייתה, קישט גם אותם בפרחים בוהקים, ובכך הקל עליה שלא לאבד את דרכה לביתם. הם גרו בְּבֵית סירה על אחת מתעלות העיר. וכך דרכה הבייתה הייתה סוגה באופני פרחים, כמעט עד לפתח בית הסירה שלהם.

ואז… מישל לקתה בליבה פעמיים, אושפזה בבית חולים וטיפול רפואי מסור הציל את חייה. וורן החליט להציב ליד בית החולים זוג אופני פרחים, מעין אנדרטת הוקרה לרופאים שהצילו את חייה. השמועה על אופני הפרחים החלה להצמיח כנפיים, וורן כונה 'איש אופני הפרחים' ותושבים החלו להיות מודעים לתופעה.
כשפרצה מגיפת הקורונה, ראה זה פלא, העלילה הועצמה. אנשים החלו להשתמש באופני הפרחים שליד בית החולים, אותם אופניים שוורן הציב שם כהוקרה לרופאים שהצילו את חיי אישתו, כְּמָקום שבו מוקירים את כל עובדי הבריאות שנלחמו בחזית המגיפה. לאט לאט התווספו עוד ועוד ערימות של פרחים טרייים ליד האופניים הללו ולידם החלו להופיעו שלטי תמיכה ברופאים, כמו למשל: 'הפיצו פרחים, במקום להפיץ את הוירוס…'

סוף סיפור – כיום וורן גרגורי הפך לאומן ידוע שכבר קישט בפרחים מאות זוגות אופניים. הוא מוצף בהזמנות מבעלי עסקים וחנויות הרוצים להציב אופני פרחים ליד עיסקם, ובכך הוא ממשיך ותורם ליופיה של אמסטרדם.

(כך סיפרה לנו האמנית מָשָה בְּבַר קטן באמסטרדם)


פישפשתי מעט באינטרנט והסיפור הזה אכן נכון ופורסם בעיתונות המקומית. לוּ תבקרו באמסטרדם, הביטו מסביב, אין לי ספק שתיתקלו בזוגות אופניים מקושטים שכאלה ולא תתאפקו מלצלמם. מבטיחכם נאמנה.

חפשו בגוגל 'The flower bike man' ותמצאו עשרות תמונות של זוגות אופניים מקושטים באופן שובה לב. אני מצרף שתי תמונות.
מישל, אשתו של וורן, לצער כולם רוכבת פחות ופחות על אופניים עקב מצבה הבריאותי המחמיר… ובכל זאת… איזה יופי של סיפור אהבה, של חמלה ואנושיות, אשר בדרך כל כך מיוחדת הפכה סיפור עצוב לאומנות סביבתית ואסטטית שמשובבת את העין ואת הלב.

עיזרו לשמור על יְפי הסביבה,
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי,  18 במאי, 2023

"איש אופני הפרחים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.

 

וורן, איש אופני הפרחים ורעייתו מישל

 

תגובות בפייסבוק

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)