תנו לכעס להתקרר

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 237 שם.

ריבי, ידידה תל אביבית, שיתפה אותי בחוויה מעניינת שהפתיעה אותה. הכול התחיל במצוקות חניה תל-אביביות. היא גרה באחד מהאזורים הישנים והמתחדשים של תל אביב ובדירה שלה יש לה חניה משותפת עם אחת משכנותיה – הן חונות זו אחר זו. זה כמובן מצריך לא מעט תיאומים, וזה גם מקור לא אכזב לתסכולים ומרירות כאשר לא נעשים תיאומים.  הקשיבו לחוויה שפקחה את עיניה:

ריבי ידעה בדיוק למה היא כועסת. לא 'בערך', לא 'אולי אני מגזימה' – אלא כעס ברור, מסודר, דבור על אופניו. נעמה, השכנה מלמעלה, חסמה אותה שוב. לא תיאמה, אינה עונה לווטסאפים וריבי או-טו-טו מאחרת לפגישה חשובה. זו לא הפעם הראשונה כמובן, אבל זה החמיר לאחרונה. 'מה היא חושבת' חשבה ריבי 'החיוך המתנצל שלה די נמאס. התנצלות היא לא תחליף לאחריות ולהתחשבות באחר.'

באותו הרגע היא החליטה שזהו. הגיע הזמן להטיח דברים קשים בשיחה ישירה. הכעס, למרבה הפלא, לא הפריע לסדר את מחשבותיה. היא כבר ידעה מה לומר – על חוסר ההתחשבות באחר, על ההתנשאות.

היא נקשה על הדלת. כמה שניות חלפו ונעמה פתחה. בחלוק ובנעלי בית.

“תראי,” אמרה ריבי, מנסה להיות מאופקת, 'הגיע הזמן שנניח דברים על השולחן… את פשוט לא יכולה…'  ואז היא עצרה כי נשמע קול חלוש מאחור, מלווה בשיעול יבש, מקוטע: 'נעמה… היכן המים?'

נעמה הסתובבה ברפלקס, פלטה 'סליחה' מהירה, ואז חזרה לסלון והכניסה יד מתחת לזרוע דקה של אישה שישבה בסלון. שיער אפור אסוף, עור מקומט, שמיכה על הברכיים למרות הקיץ. היה ריח של תרופות ושל כביסה מתייבשת בבית.

'אני מביאה לך מים, אמא' היא אמרה.

ריבי עמדה שם ליד הדלת, במבואה הצרה. המילים שבאו עם הכעס נתקעו לה בגרון, כאילו החליפו מרקם. הסצנה הפשוטה הזו – כוס של מים, שמיכה, נשימה מאומצת – גרמה לכל משפטיה המתוכננים להישמע פתאום פחות בטוחים בעצמם.

נעמה חזרה אליה. 'סליחה,' אמרה, 'זו אימי, היא כבר כמה חודשים אצלי. היא גרה עם אחותי אבל אחותי לא בארץ אז היא אצלי עכשיו. היא לא ישנה טוב בלילות. לפעמים אני חוזרת מאוחר, המטפלת צריכה ללכת ואני קצת מבולבלת ושוכחת לעדכן אותך שאני חוסמת…' היא הפסיקה את שטף דיבורה, כאילו המילים עצמן התביישו לצאת מפיה.

ריבי שתקה, לא יודעת מה לומר. 'לא ידעתי על אימך…' זה מה שיצא לה. היא חשה שהכעס אתו באה עדיין שם – אבל כמו תה בכוס שחומו יורד, שהופך לפושר יותר, כך גם כעסה דעך.
'אני מניחה שאת צריכה לצאת ואני חוסמת' אמרה נעמה 'אבל.. אבל לא אוכל להשאיר את אימי לבד. קחי מונית אני אשלם.' היא הוסיפה.

ריבי עמדה שם בכניסה לדירה של נעמה וחשה לפתע שהיא הביטה על הכל מנקודת הזווית של האספלט בחניה והנה יש זווית אחרת, זווית של המרצפות הקרות של הסלון, של שמיכה על הברכיים, של לילות ללא שינה, של טיפול באם מזדקנת.

'זה בסדר,' אמרה ריבי בשקט 'טפלי באימך, אני אלך ברגל, המקום שאני צריכה להגיע אליו אינו מרוחק.' היא שיקרה 'לא יזיק לי קצת ללכת.'  

'כשהמטפלת תגיע אומר לך ונחליף את החניות.' אמרה נעמה במהירות כמנסה למצוא פיתרון, 'תחסמי את אותי ולא אגביל אותך בכניסה וביציאה.'
'נסתדר, יהיה בסדר.' פלטה ריבי 'תשגיחי על אימך, זה חשוב מהכל. אשתדל לחנות ברחוב בתקופה הקרובה וזה ישאיר לך חופש.'

'אפשר… אפשר לחבק אותך?' שאלה נעמה ופרשה ידיה. כשהן עמדו חבוקות במבואה, הן שמעו את קולה החלש של האימא שאומר: 'תמיד קינאתי בשכנוּת טובה. זה מזל גדול לשתיכן.'

ריבי בחרה לרדת במדרגות לאיטה כדי להרהר. היא גילתה שהיא לא הייתה צריכה לבלוע עלבון או לוותר, היא פשוט נעלה לרגע את נעלי הבית של האחר, להיות במקום שלו, וכך הכעס שלה איבד נפח, הפך לפושר ואז התקרר.

למטה היא הציצה ברכב החוסם של השכנה, ואז הזמינה מונית בגט. כשירדה מהמונית היא הוסיפה עשרים אחוז טיפ באפליקציה ומלמלה לעצמה: 'זה עבור השיעור לחיים שקיבלתי מהשכנה.'

(כך סיפרה לי ריבי, שם בדוי)

 

חלפו שבועיים וריבי שולחת לי מייל: 'באחד הזיקוקים ששלחת צרפת שיר של אהרון בס שאהבתי. פישפשתי באינטרנט ואני מצרפת לך שיר נוסף שלו שמצאתי ושהתאים כל-כך לסיפור שסיפרתי לך.'
אז הנה השיר, שוואללה, הזכיר לי נשכחות מאימי שגם היא נהגה כך איתנו כשהיינו ילדים:

מכוס לכוס/ אהרון בס

סבתא שלי ז"ל הייתה מקררת לי
שתיה חמה בהעברה מכוס לכוס
ועל הדרך לימדה אותי
שכעס ורתיחה מקררים
על ידי העברת עצמך למקום של הזולת
לנקודת המבט שלו כמה פעמים שנצטרך
וכן, כמו המשקה בכוסות
אתה תאבד קצת מהאגו שלך תוך כדי
וזה לכשלעצמו שווה כל טיפה

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 19 בפברואר 2026

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה
תודה על השיתוף בסיפור.
אפשר ללמוד ממנו הרבה.
לשלוט בכעס ולהאזין לזולת

ואללה צודק

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


יד קטנה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 236 שם.

לפני כמה שבועות העליתי סיפור על השפעות סמויות שאיננו מודעים להן.  כתגובה שלחה אלי אילנה חוויה מילדותה. היא ביקשה שזה יהיה בעילום שם, אז שיניתי קצת, עיבדתי מעט אבל הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי.
לדבריה חוויות מהסוג הזה נותנות טעם לחיים.

היינו אז תלמידי בית ספר יסודי ביישוב בדרום הארץ. כמעט כולנו ממשפחות של עולים, בליל של שפות ומנהגים. המורים נהגו לומר שהכיתה שלנו היא 'מגדל בבל קטן'.

ובתוך כל ה'בבל' הזה הייתה רינה. שם  שצריך להעיד על שמחה ושירה – וזה היה ממש רחוק ממנה. רינה נראתה כאילו מתנצלת על קיומה. היא הגיעה באמצע השנה, העברית דלה בפיה, וכשהמורה ביקשה ממנה לספר על עצמה היא מלמלה משהו ואז שתקה. נראה היה שהשתיקה הייתה השפה שהיא שלטה בה הכי טוב.

והילדים, כמו ילדים, מצאו בשתיקה הזו סיבה להרחיק אותה, שלא לומר להחרים. היום בוודאי היו פונים לרווחה.  

אצלנו, הבנות, הייתה מסורת. בהפסקות היינו רוקדים ריקודי עם במעגלים. התחיל ספונטנית והפך למנהג, רוקדים ושרים שירים של פעם. רינה לא השתתפה. לא הבנתי אז אם זה בגלל שממדרים אותה, או שזה לא עניין אותה, או שלא התחברה לשירים.
רחמי נכמרו וניסיתי לשכנעה להצטרף. היא התכווצה, הסבה פניה והטמינה ידיה בכיסים.

יום אחד נטלתי יוזמה. הושטתי לה יד, הייתה לי כף יד קטנה, והיא בהיסוס הושיטה לי יד, אחזתי בה וחשתי שידה לחה. היא הבחינה בחוסר הנוחות שלי, שמטה את ידה ממני והטמינה ידיה בכיסים. התגברתי על הדחף לנגב את ידי בבד החצאית שלי, כדי לא להעליבה. בערב סיפרתי לאמא שהסבירה שיש ילדים עם הזעת יתר בידיים. 'אל תמַנעי מלאחוז בידה, זה מעט לא נעים, אבל זה לא מדבק.' היא הוסיפה.

למחרת בהפסקה עמדתי ליד רינה, בשקט הכנסתי את ידי לכיס המכנסיים שלה ואחזתי בעדינות בידה הלחה הטמונה שם. היא נרעדה אבל לא התנגדה. ואז… משכתי ידי מחוץ לכיס, עדיין אוחזת בידה, ומשכתי אותה למעגל הרוקדות.
היא לא סרבה. החלה לרקוד איתנו, אוחזת בידי ואילו היד השנייה רפויה לצידה, אינה אוחזת ברוקדת האחרת.

וכך – ידה אחוזה בידי, ידה השניה רפויה – רקדנו בהפסקות בהמשך אותה השנה.

לא פעם הבחנתי בחיוך קטן ונדיר על פניה, כזה שמרגיש כמו ניצחון של מישהו שהיה שקוף.  ופעם היא קרבה פניה אלי ולחשה בעברית מגומגמת: 'כף יד שלך קטנה אבל יש בה לב.'
מאז היא קראה לי בחיבה 'יד קטנה'

מאותם ימי בית-הספר לא פגשתי אותה. אתם יודעים החיים מְשָנים כיוונים.
חלפו ארבעים שנה והגיעה הזמנה לפגישת מחזור חגיגית.

כמעט כולם היו שם, רבים  קשה היה לי לזהות. אתם מכירים את התחושה הזו שנראה לָך שכולם הזדקנו רק את לא?

הייתי נבוכה מהקושי לזהות ונזכרתי ב'מגדל בבל הקטן' הכינוי שלנו מהמורים מאז. ואז… מישהי תמירה, מטופחת ונאה, צנחה לתוך זרועותיי. היא חיבקה אותי חזק, כמו מי שחיכתה שנים לרגע הזה.
'מי זו?' לחשתי, מנסה לראות את השם על התג. כשהרפתה, קראתי מהתג – רינה.
'יד קטנה' היא אמרה נרגשת, 'וואו…'
'ואת נראית מדהימה' אמרתי בהתפעלות, 'זו באמת רינה מבית-הספר?'
'את לא מבינה, יד קטנה' היא לחשה. 'כמה שינית את חיי.'
'אני?' גיחכתי. 'רק… רק רקדנו…'
'לא, לא רק רקדנו' היא אמרה, 'את היית הילדה הראשונה שלא נרתעה להושיט לי יד קטנה עם לב גדול. הראשונה שגרמה לי להרגיש שאני יכולה להיות כמו כולם. כשהתחלתי בזכותך לרקוד איתכם החלטתי אז שיום יבוא ולא אחשוש מאנשים ומהמגע איתם.'
היא נשמה עמוקות, ואני הבטתי בה מנסה לעצור את הדמעות. 'ספרי לי מה קרה מאז?' שאלתי.
'בואי ניפגש, רוצה גם לשמוע עליך.' אמרה.
'בכל זאת ספרי ראשי פרקים, אני מסוקרנת.' התעקשתי.
'או קי, הנה ראשי פרקים: בעיית ההזעה בידיים חלפה לשימחתי ככל שהתבגרתי.' היא אחזה בידיי ואכן  מגען היה משיי ונעים. 'אני נשואה ואם לשתי בנות, לא חיה בארץ כבר שנים, מעצבת פנים במשרד ארכיטקטים גדול, ובעלי, שמכיר את הסיפור שלך, תמיד אומר לי שאנחנו עושים תנועה קטנטנה ומשהו בעולם זז. הוא מזכיר לי תמיד כמה הושַטַת היד שלך, תרתי משמע, הזיזה ושינתה את חיי.'

 (מבוסס על מקרה אמיתי שחוותה אילנה – השמות בדויים)

 

אומרים שילדים רעים זה לזה. מתברר שלא תמיד.
ונזכרתי בשירה המקסים של רחל שפירא 'יד קטנה'. זה אמנם שיר אהבה ולא שיר של עזרה בין ילדים, ובכל זאת. הנה בית אחד מהשיר שמתחבר לסיפור. אל תחמיצו את הביצוע של אושיק לוי, אחד מהשירים שפחות מנוגנים ושמאד אהוב עלי.

יד קטנה עדינה רבת כוח
כל תנועה כמו חץ בליבי
לא רוצֶה לא יכול כבר לשכוח
יד קטנה מחזיקה את אושרי

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 5 בפברואר 26

 

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה,
תודה מכל הלב על הסיפור,
מרגש עד דמעות.
יד קטנה עם לב גדול

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)