זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 239 שם.

כולנו יודעים על השפעות של מבוגרים על ילדים, לטוב ולרע. לפעמים זה משפט שנראה חסר משמעות, לפעמים זו הערה, לפעמים מעשה, של הורה, של סבא או סבתא או של מורה – שנצרב בנו ונישאר לכל החיים.
הקשיבו לסיפור הבא, חרגום חופשי ומעובד מעט מאנגלית:

למדתי לראשונה את הקסם שבצמד המילים 'אז מה!' כשהייתי ילדה קטנה, ממורה שאולי לא שיערה את הכוח שבצמד המילים הללו.
הייתי דקות לפני תחרות הקראת שירה בה השתתפתי. בדרכי לאודיטוריום מעדתי בשלומיאליות לתוך שלולית עכורה של מי גשם, והבגד הלבן שלי הוכתם בבוץ. לא היה זמן לחזור הביתה, הייתי הרוסה ומבואסת.
אחת המורות הנידה ראשה בצער ואמרה לי ללכת הביתה להחליף בגדים, אף שהמשמעות הייתה שאחמיץ את השתתפותי בתחרות. ואז מורה אחרת, גם היא עדה למתרחש, הביטה בי ואמרה: 'מלוכלכת? אז מה! אני מניחה שהנפילה לא השכיחה ממך את הפואמה שלך, נכון?'
'לא, לא שכחתי.' גמגמתי בשקט, מושכת באפי האדום.
'אז קדימה, לכי להופיע.' הוסיפה, 'את לא כאן לתחרות תלבושות – את כאן להקריא שירה.' המורה הראשונה הייתה מזועזעת. 'אבל תראי איך הילדה נראית!'
'אז מה!' ענתה המורה האחרת ברוגע, 'זו ילדה רגילה במצב רגיל, ואפילו לא במצב הגרוע ביותר שיכול להיות. עוד יקרו לה דברים לא טובים, ואם את נכנעת כל פעם, לא תגיעי לשום מקום. לכי, לילי, תקראי את השיר שהכנת. שום דבר אחר לא חשוב לך יותר כרגע.'

אז נכנסתי לתחרות.
שעתיים לאחר מכן פסעתי אל מחוץ לאודיטוריום. התלבושת הלבנה שלי הייתה מכוערת וקָשָה מהבוץ שהתייבש עליה, אבל בידיי הרועדות אחזתי ספר סיפורים של ולדימיר ז'לזניקוב (סופר ילדים רוסי) – הפרס הראשון בתחרות.
באותו הלילה קראתי לראשונה את סיפורו 'הדחליל' ולמרות הדמעות שהעלה לעיניי, הייתה רק מחשבה ברורה אחת בראשי, שאם אפגוש מישהי כמו גיבורת הסיפור, בבדידותה ובליבה השבור, אומר לה את אותן המילים בדיוק שאמרה לי אותה המורה הנפלאה: 'אז מה!

בהמשך, החיים לא תמיד האירו פנים. המכות, לעזאזל, נחתו לפעמים בדיוק בנקודות הכי רגישות שלי. היו מכתבי דחייה, היו אהבות נכזבות, היו בקרים שבהם קמתי עם התחושה שמשהו בי נשבר. ובכל פעם, כמעט באופן אוטומטי, שמעתי את קולה של המורה מאז – 'אז מה!'
אז מה שלא התקבלתי? אבדוק היכן לשפר ואחפש הזדמנות נוספת.
אז מה שהוא לא בחר בי? זה לא אומר שאין בי מה לבחור.
אז מה עם החיים קצת איטיים בלממש לי חלומות? אלמד להמשיך לחלום ולא לוותר.
ולמדתי לא לקבל זאת כזלזול בכאב, אלא כקריאה לא להניח לו לנהל אותי.

חלפו הרבה שנים, אני כבר אם לילדים – ויום אחד, נתקלתי בחדר המדרגות בבת השכנים. היא ישבה על אחת המדרגות, שפופה, ראשה מורכן. היא לא הייתה מלאה בבוץ, אבל כנראה מלאה בעלבון. התיישבתי לידה על המדרגה והנחתי עליה יד. 'ספרי לי.' אמרתי.
'אני לא יכולה יותר.' היא אמרה בקול נכאים ואז סיפרה שמשהו בה נשבר בכיתה, מילה שנאמרה בקול רם, צחוק שיצא משליטה.

בלי לחשוב, יצאו לי המילים: 'אז מה!
היא הרימה אלי מבט מבולבל, כמעט פגוע.
'לא אז מה לְזה שכואב,' הבהרתי. 'אז מה לְזה שזה קורה. זה לא לתמיד. זה רק עכשיו.'
היא הביטה בי מחכה להסבר ואז סיפרתי לה את סיפור השלולית מהילדות ותחרות השירה שכמעט החמצתי בגלל הבושה על בגדיי המלוכלכים.

היא הרימה אלי עיניים אדומות ולחשה: 'איזה מזל שירדת עכשיו במדרגות'.
לאחר יומיים מצאתי ליד שטיח הכניסה לדירה שלנו דף של מחברת ועליו באותיות גדולות ואדומות כתוב – אז מה!– ובתחתית הדף פרצוף של ילדה מחייכת וציור של לב.

בת השכנים גדלה מאז ופרחה מהבניין שלנו. היום היא מסיימת דוקטורט בתחום שאני אפילו איני מבינה מהו. לפני שנה היא נישאה. כשראתה אותי נכנסת לאולם החתונה היא התפנתה מהאורחים, חייכה אלי, חיבקה אותי ואמרה: 'אז מה!'
שקלתי לה באותה המטבע: 'אז מה… איתך?
'את לא מבינה כמה אני נעזרת בצמד המילים הללו.' היא הוסיפה.
'כן, אלו שתי מלים שמלוות גם אותי.' השבתי. 'לי זו הייתה השלולית והמורה ההיא, לך אולי העלבון בבית הספר ואני במדרגות. לא ניתן לחיות חיים ללא נפילות, ללא כאב – אבל מה שהמורה אז נתנה לי זה לא אומץ להתעלם ממה שכואב – אלא אומץ לעבור דרכו.אני  כל כך מאושרת בשמחתך.'

(מבוסס על סיפור שסיפרה ליליה גראד באתר זר בשם – 'חובבי סיפורים מלאי נשמה')

וחשבתי לעצמי כמה חבל שלא חשבתי על צמד המילים הללו שנים רבות לאחור. היו נמנעים ממני לא מעט מפחי נפש, שנמשכו ונמרחו יותר מידי זמן…

ברכות לחג האביב
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 26 במרץ 2026

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 238 שם.

יש לא מעט ביטויים מושרשים כמו 'אין טוב ממראה עיניים' או 'תמונה שווה אלף מילים' שמתעלמים במידה רבה מעובדה, אולי פשוטה, שבהיעדר ראיית התמונה הכוללת או מה שמסתתר מאחורי התמונה, דקה קודם או דקה לאחר מכן, כנראה לא נדע את האמת במלואה. ויסלחו לי כל חובבי הצילום.
ידיד שלח אלי את הסיפור הבא שפרסמה חמדה גלעד בדף הפייסבוק שלה, שמנתץ אולי את הקלישאה הזו:

אנחנו בכיתת בית-ספר. מורה מציגה תרגיל מחשבתי לתלמידיה:
'דמיינו ספינה טובעת,' היא אומרת. 'בעל ואישה שורדים ושוחים לסירת הצלה.
אלא שבסירה נותר רק מקום לאחד נוסף. הבעל מטפס ועולה לסירת ההצלה, האישה נשארת מאחור בינות לגלים הקרים.
רגע לפני שהאוקיינוס ​​​​סוחף אותה, היא צועקת לו את מילותיה האחרונות…'

כאן המורה עצרה, פנתה לילדים ושאלה: 'מה אתם חושבים שהיא צעקה לו?'

הכיתה התפוצצה מהשערות:
'אני שונאת אותך!'
'אתה פחדן!'
'איך יכולתי אי פעם לאהוב אותך?'
התשובות הגיעו במהירות, אחת אחרי השנייה – נחרצות, בטוחות, שיפוטיות.

ילד אחד מאחור נותר שקט. הוא בהה בשולחן שלו, לא הרים את עיניו.
'ואתה?' שאלה אותו המורה בעדינות. 'מה אתה חושב שהיא אמרה?'
בלי להרים את מבטו, הילד לחש: 'תשמור על הילד שלנו. אלו היו מילותיה האחרונות. תשמור על הילד שלנו.'
השתררה דממה בכיתה.
'שמעת את הסיפור הזה בעבר?' שאלה המורה.
'לא…' ענה 'אבל זה בדיוק מה שאימא שלי אמרה לאבא שלי לפני שהיא נפטרה.'

אפשר היה לחתוך את השקט בכיתה בסכין. הדממה הייתה עמוקה יותר מכל שיעור אחר.
והמורה… היא הפנתה ראשה אל החלון כדי שהתלמידים לא יבחינו בדמעות שעלו לעיניה.

'כן,' היא אמרה לבסוף בשקט. 'אתה צודק. זה בדיוק מה שהאישה אמרה.'
הסיפור יכול היה להסתיים כאן, חזק דיו, אבל יש לו המשך שמרחיב יותר את היריעה:

'וסוף הסיפור הוא,' המשיכה המורה 'שהסירה הגיעה לחוף מבטחים. הגבר חזר הביתה ואכן גידל את בתם לבדו.
חלפו שנים.

לאחר שהאב גם הוא נפטר, הבת, אותה הבת הקטנה שגדלה בינתיים, מצאה בין חפציו את יומנו הישן שבאחד מדפיו המצהיבים הוא כתב:
'היא כבר הייתה חולה. יצאנו לשיט הזה בידיעה שהזמן שלנו ביחד קצר. רציתי למות במקומה.
אבל ידעתי שאם אעשה זאת, בתנו תאבד את שני הוריה תוך זמן קצר. לא יכולנו לתת לזה לקרות. הייתה רק ברירה אחת, להשאיר את האישה שאהבתי לים…'

הכיתה עדיין דָמְמָה. מרבית התלמידים הבינו פתאום משהו שלא חשבו עליו – שכמעט אף פעם אנחנו לא יודעים את הסיפור במלואו. רוב האמת נמצאת דווקא בחלקים שאנשים לא מדברים עליהם.
(כך תרגמה מאנגלית חמדה גלעד, מאתר זר בשם – 'חובבי סיפורים מלאי נשמה')

ואהבתי את הגישה של המורה שמצאה דרך כל-כך נבונה, שכל-כך נצרבת בזיכרון, להמחיש לילדים כמה חלקים רבים של אמת נמצאים בָּמקומות הנסתרים שאינם חשופים.
וכך ככל שאנחנו חכמים יותר, וזה מעניין ונוגד כל היגיון, אנחנו קופצים מהר יותר לְמסקנות, הרי אנחנו אנשים אינטליגנטים, ושוכחים את האמת הקטנה הזו, שיש גם אמת אחרת, שם… מעבר לִסְצינה ריגעית שנקלטת בעדשה, מעבר למילים, מעבר למראה העיניים…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 12 במרץ 2026