כשמתברר שטעינו – החיים לפעמים מספרים סיפור אחר

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 246 שם.

לכולנו יש רגעים קטנים של מבוכה. פלטנו מילה לא במקומה, התבדחנו על חשבון מישהו שנפגע, פישלנו במשהו. אנחנו חווים אי-נוחות, מרגישים מטופשים, מתייחסים לזה כאילו זה אסון. אנחנו מאמינים שזה כתם שידבק בנו לנצח.
אלא שמבוכות מטִבען לדעוך ולדהות עם השנים, חלקן אולי יהפכו מעז למתוק, ומרביתן יהפכו לאנקדוטה שמסופרת בחיוך סביב שולחן השבת או במפגש חברים. 
שאלו פעם חברים על רגעי המבוכה שלהם בעברם, ותיווכחו שרובם יספרו זאת עם חיוך.
הנה שתי אנקדוטות קטנות מהסוג הזה, שקרו במשפחתי ממש לאחרונה:

בובת הפיל

לפני שנתיים ילדה בתי הצעירה נכד זקונים. שלושה חדשים לאחר מכן כשחל יום הולדתה, ולאחר שחדלה מהנקה, ניר, אחיה, נתן לה כמתנה את עצמו. הכיצד?
הוא הצהיר שמידי יום שישי הוא יגיע לפנות ערב, ייקח את הפעוט לישון אצלו, כדי לשחרר את אחותו, האֵם הטרייה, לשנת לילה רציפה ללא הפרעות. הצהיר וקיים, וכך הוא נוהג כבר כמעט שנתיים תמימות, לא מחמיץ ולו שישי אחד. אין פלא שלבבותיהם של בני ניר והזאטוט, נכדי, נקשרו בעבותות של קסם. לְבִתי ימי השישי בערב הפכו לפתע למחוזות של שקט ושלווה. מעין פסק זמן מעייפות כרונית שבגידולו של תינוק.
 
כשמלאו לאחיינו שנתיים החליט ניר לפנק אותו בבובת ענק של החיה שהזאטוט הכי אוהב – פיל.
הוא הזמין באמזון, במחיר של כמעט מאה דולר, בובת פרווה ענקית של פּילָה שבחיקה פילון קטן. מכיוון שרוב זמנו הוא בעבודה הוא השאיר את כתובת המשרד ככתובת המשלוח, ובובת הענק אכן הגיעה למשרדי החברה. ניר שלף את הפילה הענקית מאריזתה ומחוסר מקום הניח אותה בינתיים בכיסאו של איש צוות אחר שהיה בחופשת הורות כאב טרי.
ביום המחרת ניר לא היה במשרד, ודווקא באותו היום חזר מהחופשה איש הצוות השכן. על כסאו מונחת פילה ענקית מפרווה. הוא פער פיו בהפתעה, משוכנע שהצוות הפתיע אותו במתנת לידה. הוא לקח את הבובה לביתו, הראה בגאווה לאשתו ובנו הבכור התאהב בבובה ולקח עליה בעלות.
למחרת ניר חוזר למשרד ומגלה שהבובה נעלמה. בֵּרור קצר ואי ההבנה מתבררת.
מה עושים?
אחת העובדות, ששולחן עבודתה היה סמוך לשולחנם של השניים, והייתה ערה למה שקרה – החליטה להפוך מר למתוק. שוחחה עם ראשת הצוות של העובד בחופשת ההורות ויזמה מהלך – המתנה, שלא כוונה אליו, תישאר אצל העובד, ובְכסף שהן אספו מעובדי הצוות הן הזמינו מאמזון בדיוק את אותה הפילה עם הפילון, ונתנו אותה לאחר כבוד לניר, בני.

 

מכה לפגוש של הרכב

שי, נכדתי בת השמונה עשרה, יצאה לבילוי תל אביבי עם חברה, ולקחה את הרכב של הוריה.
בחניה בתל אביב היא עלתה בטעות על המדרכה, שמעה בום קטן, וכשיצאה מהרכב גילתה לחרדתה כיפוף מכוער בפגוש של הרכב. בתחושת אי נוחות רבה מהנזק שנגרם לרכב של הוריה, היא והחברה מטכסות עצה, מפשפשות ביוטיוב ומוצאות סרטון 'תקן זאת בעצמך', שמסביר איך ניתן לתקן בבית התעקמות של פגוש מהסוג הזה.
הן חוזרות לְבֵית החברה, מרתיחות קערת מים גדולה ובעזרת סמרטוטים מחוממים ופומפה של סתימות בכיורים, הן מצליחות ליישר את הכיפוף. המכה כמעט ונעלמת. הן מחככות ידיהן בהנאה – אחלה יוזמה, אחלה ביצוע.  בלילה שי מחזירה את הרכב לחניית בית הוריה, עדיין לא מספיקה לספר להם על המכה לרכב, שלמעשה תוקנה.
למחרת בבקר, שי עדיין ישנה, אחותה הבכורה לוקחת את הרכב מהוריה. היא מבחינה במשהו מוזר בפגוש. היא נכנסת שוב הביתה ושואלת את ההורים: 'מה קרה עם המכה בפגוש מהתאונה שעשיתי בשבוע שעבר? לקחתם את הרכב למוסך? התיקון נראה נפלא…'

(כך סיפרו לי ניר, בני, ושי נכדתי)

 

וחשבתי שבשתי האנקדוטות הללו, בנוסף לעניין המבוכה שאליה אתייחס מיד, יש אולי מעבר לכך – יש בהן את מתנת הזמן והשינה רבת השנים של אח לאחותו, יש בהן עובדת וראשת צוות שהפכו טעות מקרית למעשה של נדיבות, ויש בהן שתי נערות צעירות שלוקחות אחריות (כמה חסר במחוזותינו) ומאלתרות פתרון לתקלה שבטעות חשבו שהן גרמו לה.

החיים רצופים ברגעי מבוכה, בתקלות ובאי נעימויות. כדאי שלא נתייסר ושלא נעשה מזה ביג-דיל. במקרים רבים בחלוף השנים זה יהפוך כנראה לאנקדוטה מעלת חיוך.
ויש גם את אותם הרגעים שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה קרה. ואז מגיע רגע קטן שמזכיר לנו שהחיים יודעים לכתוב סיפור אחר…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 9 ביולי 2026

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה,
תודה על הסיפורים -שניהם נוגעים ללב.
סיפורים של לקיחת אחריות יוזמה ונדיבות.

תודה
דבורה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


גם וגם

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 245 שם.

בדרך כלל אנחנו נוטים לייחס לאנשים תכונה מרכזית אחת שמאפיינת אותם. אם מישהו קמצן בעינינו אז הוא לא יכול להיות נדיב, וזו שתמיד רצינית בוודאי לא יכולה להיות שטותית. האמנם?
ת'שמעו סיפור:

גדי היה אי של יציבות. זו הייתה תכונתו הבולטת. שלושים שנה מנהל ייצור מוערך באותו מפעל. יום אחד זימנו אותו למשרד, אמרו 'התייעלות', 'בינה מלאכותית', והגישו מעטפה. קרקע היציבות רעדה.

כשחזר הביתה מוקדם אשתו שאלה: 'מה…?'
'משכו לי את העוגן.' ענה.

חשבה שיתפרק, אבל הוא הכין קפה ופרש מסמכים. בדק חסכונות, ביטוחי מנהלים, כמה זמן אפשר להחזיק מעמד, ואמר בהיסוס: 'משכו את העוגן… אולי אפליג  למחוזות אחרים.'

היו חבויים בו זוגות מוזרים של תכונות – מצד אחד רציני, מרובע, איש של תוכניות עבודה. מצד שני, היה מסוגל לשלוף באמצע ישיבת הנהלה ספר שירים של יונה וולך, נתן זך או שימבורסקה, ולבקש רשות להקריא שיר. 'זה מנקה את המוח' היה אומר, והמנכ"ל הסכים ואמר שזו אתנחתא מעניינת.
 
והיה בו עוד משהו – ידע להקשיב. אנשים היו נכנסים אליו לפעמים רק כדי לפרוק. במשפט או בשאלה אחת מדויקת הוא ידע לפתוח סכר.
לדוגמא,
כשהבן שלהם נכשל בבחינה חשובה במתמטיקה, גדי במקום להטיף מוסר, לקח אותו לים. 'תראה,' אמר לו, 'הגלים שועטים קדימה, אבל גם נסוגים. בלי הנסיגה – כאילו אין לגלים תנופה.' הבן לא הבין אם אביו מדבר על מתמטיקה או על החיים, אבל משהו נרגע בו. את מועד ב' הוא צלח.

בימים הראשונים גדי עוד עבד על קורות החיים החדגוניים שלו, ואז התחיל לדלות מהמגירות מַחְבָּרות ששרבט בהן פעם – רעיונות, מחשבות, תיאורים של אנשים מהמפעל. פועלים עם חלומות. מנהלים עם פחדים.
רונית תפסה אותו שקוע בָּמחברות. 'מה…?' שאלה כהרגלה.
'נזכרתי שיש בי עוד משהו, קצת שַכוּחַ,' אמר.

חודשיים לאחר שפוטר פנו מהחברה וביקשו שיעזור להם כיועץ חיצוני. 'האונייה שלי כבר הפליגה, העגן הועלה', הסביר והשיב בשלילה.
חלף חודש וגדי הוזמן להרצות בהתנדבות בְּמתנ”ס על משברים בתעשייה.  'מה לי ולהרצאות?' חשב, אבל הלך.
 עשרים איש באולם וגדי על הבמה מדבר על ריצפות ייצור אבל איכשהו גלש מהמכונות לבני-האדם – על מנהל שנלחץ, על פועל קר-רוח. בסוף ניגשה אליו אישה: 'אהבתי את הרגישות. את הגלישה מהמכונות לאנשים.'
ואז הזמינו אותו לסדרה בחברת היטק והפעם בתשלום. מישהו העלה סרטון שלו לרשת. פתאום התחילו להגיע פניות לקהלים שונים.

רונית הביטה בו ערב אחד יושב מול המחשב. 'מה…?' שאלה בסיגנונה, 'עדיין מחפש עבודה?'
'לא,' אמר. 'מחפש מילים'.

 התחיל לבנות מצגות: איך להקשיב, איך לזהות פחד, איך לפעמים לסגת לפני שמאיצים.
חבריו הקניטו: 'פסיכולוג עָלֶק?'
'רק טכנאי של סיטואציות.' ענה, והחל לשלוף סיטואציות מניסיונו ומקולגות. צרף אימרות, קיטעי שירה, בהדרגה הפך למרצה מבוקש. השרטוטים הומרו במילים.

בְּנו, זה מהגלים בים, אמר לו פעם בארוחת שישי: 'אבא, לא ידעתי שיש בך את זה. אתה מתגעגע למפעל?'

'כן, אמר גדי בכנות. 'אבל גם לא.'
'איך גם וגם?'
'כי אני אוהב מכונות, אבל גם אוהב אנשים ואוהב מילים, ואוהב במה. חשבתי שצריך לבחור ביניהם, חבל שלא ידעתי קודם שאפשר גם וגם.'  
'אז הפיטורין היו מתנה?' היקשה הבן.
גדי הביט בבנו בחיבה: 'הפיטורין היו תגלית. פוטרתי מהמכונות ומהיציבות, והתקבלתי לעולם המילים, לעולם ההרפתקה. המעטפה שקיבלתי הכניסה את גיר ההילוכים שלי לרוורס. נסעתי מעט לאחור כדי לנסוע אז קדימה לכיוון חדש שלא היה חסום, כמו הגלים בים… הגלים שנסוגים לאחור כדי לקבל תנופה ולשוב ולהתקדם… זוכר?'

(מקור הסיפור לא ידוע)

 

ד"ר אַל סיבֶּרט, בסיפרו 'יתרון הגמישות', מזכיר את חשיבות הנסיעה הזו ברוורס, כדי להיחלץ מדרך חסומה. לדבריו מרבית האנשים אכן אינם ערים לכך שיש כנראה לכולנו תכונות מנוגדות, במיוחד לאנשים עם אינטליגנציה ריגשית מפותחת – אותו 'הגם וגם' שבסיפור.
הוא משתמש באנלוגיה מעניינת של ברז – שבאמצעות ידית אחת אתה שולט על התערובת הרצויה של המים החמים והקרים ועל עוצמת הזרם. וכך גם אנחנו יכולים להיות רציניים ושובבים, יצירתיים ואנליטיים, אימפולסיביים ומעמיקים, אמיצים ופחדנים. ואנחנו שולטים בַּתערובת כמו באנלוגיית הברז.
אז טוב לגלות שזה הגיוני שאני גם איש של מיספרים, רואה חשבון, וגם איש של סיפורים…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 18 ביוני 2026

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה,
תודה על השיתוף בסיפור הזה
אהבתי והתחברתי אל האמירה על הגלים:
ללא נסיגה לא תהיה תנופה.
נוח לחיות התוך מסגרת גם אם היא כבר לא מתאימה.
גם אם מפחיד לצאת מהמסגרת -טוב לנסות אפשרויות נוספות.
תודה
סופשבוע נעים ורגוע

שוקה דינור יקר,
תודה לך.
אני מצפה לסיפור/זיקוק שלך בכל שבת, אצל שמעון פרנס.כמו גם לסיפוריו של מדריך הטיולים, חיים קוזניץ'.
תבורך

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)