זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 249 שם.

השנה אני שב ומעלה מופע בסוכות במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים. הפעם זה מופע משותף עם יובל דור מהכל עובר חביבי – "שעה וקצת של נחת, שירים סיפורים ומה שביניהם".
המופע בתיאטרון גבעתיים ביום חמישי, 1 באוקטובר בשעה 18:00. הנה קישור להזמנות, והנה קוד הנחה שקיבלתי לקוראַי – חברים99 (בלי רווח). הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים ולאחר בחירת המושבים והמעבר לתשלום, זו הנחה של 33%. אפשר גם להזמין בתיאטרון 03-7325340 או בלאן 8778*, ולציין את אותו קוד ההנחה. נשמח לראותכם.

את הסיפור הבא כתב שלומי זילבר, ידיד וקולגה, שמצא את אהבתו לכתיבת סיפורים בשלב מאוחר בחייו. הנה תקציר ממה שכתב:

ממש לאחרונה עברתי בבית חולים ניתוח, יש שקוראים לזה פרוצדורה, של הוצאת אבנים מהכליה.  מעבר לכל הבדיקות המוקדמות היה לי מפגש מקדים עם הרופא המרדים.
 הרופא המרדים היה נחמד, קרח, הסביר לי הכול בפשטות. ניסיתי למצוא חן בעיניו כדי שלא אהיה עוד מנותח אנונימי, אז קפצה לי אליו שאלה אישית: 'האם יש לך סיפוק מהעבודה החשובה הזו?'
הופתעתי לשמוע שלא כל כך, שפעם אהב את זה והיום קצת פחות.
'אתה בחור צעיר' אמרתי לו כשהבהיר שהוא בן 35, 'אם עכשיו אין לך סיפוק מה יהיה עוד כמה שנים?'   
הוא ענה בהיסוס שזו שאלה טובה, ואז יצא לי משפט לא מעצים: 'תראה, אם הניתוח שלי יצליח קרוב לוודאי שאחמיא למנתח ולא למרדים. למרדים שמים לב רק במקרה של פשלה.'
והוא הניד בראשו ואמר: 'זאת בדיוק הבעיה שלי.'
'ללא סיפוק אל תמתין, חבל על השנים שחולפות.' אמרתי לו וקיוויתי שבניתוח יהיה מרדים אחר ששמח בעבודתו.
לפני שסיים שאלתי אותו אם יש לו חלומות לא מוגשמים חוץ מהרפואה. רציתי לתת לו חומר למחשבה. הוא אמר לי שכן. הוא  אוהב טיולים, אוהב לשחק שחמט וטניס שולחן.  אמרתי לו שגיליתי שאני אוהב לכתוב סיפורים בגיל מאוחר, כדאי שיתחיל להגשים חלומות בגיל יותר מוקדם.
כשנפרדנו הוא לחץ את ידי ואמר: 'וואללה… נתת לי חומר למחשבה.'

ביום הניתוח, במיטה בדרך לחדר הניתוח, ניסיתי לזהות פרצופים של המנתח ושל המרדים. כולם היו עם מסיכות ורובם קרחים. לרגע חשבתי שאולי זה תנאי קבלה לכאן.  מישהו קרח פנה אלי ואמר שהוא המרדים. ניסיתי לזהות מעבר למסיכה אם זה אותו האחד שאינו מסופק. לא הצלחתי. ספרתי מעשר לאחור ונרדמתי.

כשהתעוררתי המרדים היה לידי, מחייך.
'יופי, הניתוח עבר בהצלחה. הרגשת משהו?' שאל.
'נראה לי שהרגע נכנסתי.' עניתי.
'זה היה לפני 3 שעות.' אמר.
'אז עשית אחלה עבודה.' אמרתי.
'אמרת שזוכרים את המרדים רק בפשלות. רציתי שתזכור אחרת.' אמר והוסיף: 'תודה על השיחה שלנו מאז. גרמת לי לחשוב שאולי הגיע הזמן לעשות שינוי ולשלב את אהבתי לטיולים דרך מציאת עבודה בבית-חולים בחו"ל. עכשיו צריך רק לשכנע את זוגתי.'
הוא ליטף את קודקודי ואמר: כאיש של סיפורים, אתה תעזור לי לנסח לה סיפור משכנע, עכשיו תמשיך לישון והחלמה מהירה.'
נרדמתי מחדש עם חיוך על השפתיים.

התעוררתי. 
מישהו עמד לידי ואמר שמיד המנתח ישוחח איתי. אמרתי לו שכבר דיברתי עם המרדים.
'אני המרדים.' אמר.
'לא… השני…' אמרתי.
'איזה שני?' שאל.
'זה שמשחק פינג פונג ושמחט.' אמרתי.
'הא, דוקטור רוסק. הוא לא עבד היום.' אמר.
'מה, דיברתי איתו קודם…' לחשתי, מבולבל.
'איך קודם? רק עכשיו התעוררת לראשונה מהניתוח.' ענה.

כששוחררתי שאלתי על דוקטור רוסק. התברר שהוא בניתוח ויסיים עוד שעה. לא התעצלתי וחיכיתי.
אחרי כשעה הוא הגיע. זיהיתי מיד. גם שמו היה על התג. הוא זכר אותי מהשיחה שלנו בבדיקה טרום הניתוח.
'אני גם זוכר את השיחה שלנו אחרי הניתוח.' אמרתי. 'סיפרת על התוכנית שלך לעבור לבית חולים בחו"ל. יפה…'
'לא. לא הייתי תורן בניתוח שלך, לא שוחחנו… למה לי חו"ל?' שאל.
לפתע נפל לי האסימון שרק חלמתי על שיחה כזו. בכל זאת הסברתי לו: 'הרי בטרום הניתוח אמרת לי שאין לך סיפוק, ועודדתי אותך לעשות דברים חדשים.'
'כן, הוא אמר. 'אני זורם עם פציינטים לפעמים. מנותחים רגועים יותר כשהם מרגישים שגם הם נותנים משהו למי שמטפל בהם. אמרת שאתה כותב סיפורים אז זרמתי עם סיפור.'
'אני לא מבין.' שאלתי 'אז כן יש לך סיפוק מהעבודה כמרדים?'
'אחלה סיפוק.' הוא השיב מניה וביה, 'אני יודע שפחות סופרים את המרדים אבל אני מת על העבודה הזו. תראה אותך. חתכו, נכנסו לך לגוף עם מכשירים, הוציאו אבנים, סגרו הכול ואתה לא הרגשת כלום. יש למרדים חלק חשוב בזה. איפה תמצא עוד עבודה כזו?' הוא חייך אז, מבט טוב בעיניו, ואמר: 'אנחנו לא סתם מרדימים, אנחנו מרדימי חששות.'

(תקציר מחוויה שכתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק – 'שלומילים וסיפורים')

מוקדש באהבה לכל המרדימים שעושים עבודת קודש, פעמים רבות מאחורי הקלעים וללא מחיאות כפיים.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 20 באוגוסט 2026

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 248 שם.

השנה, בחול המועד סוכות, אני שב ומעלה מופע במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים. הפעם זה מופע משותף עם יובל דור מהכל עובר חביבי – "שעה וקצת של נחת, שירים סיפורים ומה שביניהם".
המופע מועלה בתיאטרון גבעתיים ביום חמישי, 1 באוקטובר בשעה 18:00. הנה קישור להזמנות, והנה קוד הנחה שקיבלתי לקוראַי – חברים99 (בלי רווח). הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים ולאחר בחירת המושבים ומעבר לתשלום, זו הנחה של 33%. אפשר גם להזמין בתיאטרון 03-7325340 או בלאן 8778*, ולציין את אותו קוד ההנחה. נשמח לראותכם.

סיפורים ושירים על אהבה יש לעין ספור. משום מה רק קמצוץ מאלה מגיעים אלי. עוד פחות מגיעים אלי סיפורים על אהבות בפרקי ב' או ג', על המורכבויות והקשיים שבהם. בסיפורי אהבה צעירים העבר קצר והעתיד הנשקף הוא ארוך. בסיפורי אהבה מבוגרים העתיד הנשקף מקבל משמעות אחרת והעבר מאידך עמוס בילדים, בנכדים, ובאהבות קודמות. וכל אלה ברקע, כמשהו שאי אפשר להתעלם ממנו.
הקשיבו לסיפור הבא:

הוא היה בתחילת שנות השבעים שלו, אלמן כבר ארבע שנים, כשפגש אותה בספרייה העירונית. שניהם עוד אהבו את הספר המודפס, את ריח הנייר, לא vתחברו לספרים הדיגיטליים.
היא עמדה ליד מדפי הסִפרות העברית, מנסה להגיע לספר על מדף גבוה.
'הספר הזה מחפש מישהו שיעזור לו להישלף,' אמר.
היא צחקה. אהבה את ההומור. היא איבדה את בעלה לפני שמונה שנים לאחר מחלה רבת שנים.  

שעה לאחר מכן הוא הבחין בה בבית הקפה שלמטה מעיינת בספר שזה עתה שאלה. הוא משך כיסא לשולחנה ושאל אם הוא יכול להצטרף. וכך זה התחיל.
קפה פעם בשבוע. שיחות ארוכות על ספרים, ואחר כך על ילדים, נכדים וזיכרונות.

אחרי שנה שניהם ידעו שזו כבר לא סתם ידידות. הידידות הצמיחה ניצני אהבה. 'זה קצת מפחיד,' היא אמרה וציטטה לו מספר שקראה הבחנה מעניינת בין ידידות ואהבה:
"אמרה האהבה לידידות
אם אני כאן , מדוע את בעולמנו נשאַרְת?
חייכה הידידות ואמרה:
כדי שאשאיר חיוך, היכן שאת דמעות הותַרְת.."

'את מזהירה אותי מהמשך הקשר, ממעבר מחיוכים לדמעות?' שאל.
'ממש לא,' אמרה 'אני מצפה איתך לדמעות של אושר.' רכנה ונשקה לו.

ואז, כשאהבתם פורחת והם כבר מדברים אולי על עתיד משותף, הגיע המייל מבתו הגרושה שבקנדה. היא קיבלה הצעה מפתה לקידום בקריירה, תאלץ להיות הרבה בנסיעות עיסקיות, והיא מבקשת ממנו לבוא, להעתיק מגוריו קרוב אליה ולנכדים.

'אתה חייב לנסוע,' אמרה כשסיפר לה.
'ומה איתנו?' היקשה, נזכר בדמעות שמותירה האהבה מהציטוט שלה.
היא חייכה במבוכה ואמרה: 'אהבה אמיתית לא אמורה להיות כלא. יש לך מחויבויות עבר שאני מכבדת.'
'אולי לך קל לומר.' אמר. והיא הרכינה ראשה, לא הוסיפה מילה.

כעבור חודש הוא טס. בהתחלה דיברו כל יום. אחר כך היו הפסקות בעיקר בגלל הפרשי השעות, אחר כך פעם בשבוע ולאט הקשר דעך.
אין מה לעשות, המרחק עושה את שלו – היא חשבה. הוא חשב שבעצם היא נעצרה בשלב הידידות.

.אחרי חצי שנה כתב לה: 'מרגיש לי שאולי טעינו בעומק הקשר.'
והיא השיבה בשלוש מילים בלבד: 'גם אני חושבת.'
הקשר נותק.

חלפו ארבע שנים. בתו בקנדה מצאה זוגיות חדשה, הנכדים גדלו ומחשבה חלפה בראשו שזה הזמן להיות אבא וסבא גם מרחוק, ולהקדיש זמן מחדש לחייו. הוא החליט לשוב ארצה.

כבר באותו השבוע, באחד הבקרים, הוא פסע לאותו בית הקפה מאז, בקומת הקרקע של הספרייה. היא ישבה שם מעיינת בספר, כמו אז.
וכמו אז הוא משך כיסא לשולחנה ושאל אם אפשר להצטרף.
הרימה אליו עיניים מצועפות, מופתעת, מתרגשת. 'קיוויתי שתשוב.' לחשה.
והקשר חודש כאילו לא הופסק.
'יש רק שאלה אחת שלא נתנה לי מנוח כל השנים הללו.' אמר לה יום אחד.
'רק שאלה אחת? לי יש כמה…' אמרה
'למה אז אמרת שגם את חושבת שטעינו?'
היא הסבה מבטה, השתהתה לרגע ואז אמרה: 'כי רציתי שתאמין לזה.'
'לא… לא מבין… שאאמין במה?' אמר
היא פתחה את הטלפון והראתה לו ווטסאפ שקיבלה. 'זה הגיע אלי חודש אחרי שטסת. זה מהבת שלך.'
הוא קרא במהירות:

"אבא שלי נראה מאושר מאז שהגיע. הוא מדבר עלייך כל הזמן. תודה שוויתרת עבורנו, שנתת לו את החופש והאומץ לבוא."

הוא הרים את עיניו אליה והיא הוסיפה: 'רציתי שתחשוב שאין לי עניין בקשר איתך. אם הייתי אומרת לך 'תחזור אליי', אולי היית נשאר כאן בגללי. ואני ידעתי שאת המחויבות שלך לבתך ולנכדים חשוב לך לקיים.'
היא לקחה נשימה. 'לא רציתי להיות האישה שבגללה ויתרת על המשפחה שלך'.
'ולמה עכשיו?' שאל.
'עכשיו יותר קל לך, אתה כבר לא צריך לבחור.'

כמה חודשים לאחר מכן, והם כבר בזוגיות ממש, הוא כתב לה בווטסאפ:
קראתי פעם משפט שאיני יודע את מקורו. אהבתי את הציטוט למרות שלא חשבתי שהוא נכון. הקשר בינינו הוכיח לי שהוא כנראה נכון:
"המרחק לאהבה הוא כמו רוח למדורה
אש קטנה היא מכבה, אש גדולה היא מלבה…"
תודה על הרוח המלבה שהבאת, שהחבאת לזמן מה, ושנשבת בה מחדש.

(הסיפור מדומיין לחלוטין)

ואולי יופיו של הסיפור הזה אינו רק באהבה שניצחה את המרחק, אלא באהבה של אישה שאהבה אותו מספיק כדי לאפשר לו ללכת…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 6 באוגוסט 2026