תנו לכעס להתקרר
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 237 שם.
ריבי, ידידה תל אביבית, שיתפה אותי בחוויה מעניינת שהפתיעה אותה. הכול התחיל במצוקות חניה תל-אביביות. היא גרה באחד מהאזורים הישנים והמתחדשים של תל אביב ובדירה שלה יש לה חניה משותפת עם אחת משכנותיה – הן חונות זו אחר זו. זה כמובן מצריך לא מעט תיאומים, וזה גם מקור לא אכזב לתסכולים ומרירות כאשר לא נעשים תיאומים. הקשיבו לחוויה שפקחה את עיניה:
ריבי ידעה בדיוק למה היא כועסת. לא 'בערך', לא 'אולי אני מגזימה' – אלא כעס ברור, מסודר, דבור על אופניו. נעמה, השכנה מלמעלה, חסמה אותה שוב. לא תיאמה, אינה עונה לווטסאפים וריבי או-טו-טו מאחרת לפגישה חשובה. זו לא הפעם הראשונה כמובן, אבל זה החמיר לאחרונה. 'מה היא חושבת' חשבה ריבי 'החיוך המתנצל שלה די נמאס. התנצלות היא לא תחליף לאחריות ולהתחשבות באחר.'
באותו הרגע היא החליטה שזהו. הגיע הזמן להטיח דברים קשים בשיחה ישירה. הכעס, למרבה הפלא, לא הפריע לסדר את מחשבותיה. היא כבר ידעה מה לומר – על חוסר ההתחשבות באחר, על ההתנשאות.
היא נקשה על הדלת. כמה שניות חלפו ונעמה פתחה. בחלוק ובנעלי בית.
“תראי,” אמרה ריבי, מנסה להיות מאופקת, 'הגיע הזמן שנניח דברים על השולחן… את פשוט לא יכולה…' ואז היא עצרה כי נשמע קול חלוש מאחור, מלווה בשיעול יבש, מקוטע: 'נעמה… היכן המים?'
נעמה הסתובבה ברפלקס, פלטה 'סליחה' מהירה, ואז חזרה לסלון והכניסה יד מתחת לזרוע דקה של אישה שישבה בסלון. שיער אפור אסוף, עור מקומט, שמיכה על הברכיים למרות הקיץ. היה ריח של תרופות ושל כביסה מתייבשת בבית.
'אני מביאה לך מים, אמא' היא אמרה.
ריבי עמדה שם ליד הדלת, במבואה הצרה. המילים שבאו עם הכעס נתקעו לה בגרון, כאילו החליפו מרקם. הסצנה הפשוטה הזו – כוס של מים, שמיכה, נשימה מאומצת – גרמה לכל משפטיה המתוכננים להישמע פתאום פחות בטוחים בעצמם.
נעמה חזרה אליה. 'סליחה,' אמרה, 'זו אימי, היא כבר כמה חודשים אצלי. היא גרה עם אחותי אבל אחותי לא בארץ אז היא אצלי עכשיו. היא לא ישנה טוב בלילות. לפעמים אני חוזרת מאוחר, המטפלת צריכה ללכת ואני קצת מבולבלת ושוכחת לעדכן אותך שאני חוסמת…' היא הפסיקה את שטף דיבורה, כאילו המילים עצמן התביישו לצאת מפיה.
ריבי שתקה, לא יודעת מה לומר. 'לא ידעתי על אימך…' זה מה שיצא לה. היא חשה שהכעס אתו באה עדיין שם – אבל כמו תה בכוס שחומו יורד, שהופך לפושר יותר, כך גם כעסה דעך.
'אני מניחה שאת צריכה לצאת ואני חוסמת' אמרה נעמה 'אבל.. אבל לא אוכל להשאיר את אימי לבד. קחי מונית אני אשלם.' היא הוסיפה.ריבי עמדה שם בכניסה לדירה של נעמה וחשה לפתע שהיא הביטה על הכל מנקודת הזווית של האספלט בחניה והנה יש זווית אחרת, זווית של המרצפות הקרות של הסלון, של שמיכה על הברכיים, של לילות ללא שינה, של טיפול באם מזדקנת.
'זה בסדר,' אמרה ריבי בשקט 'טפלי באימך, אני אלך ברגל, המקום שאני צריכה להגיע אליו אינו מרוחק.' היא שיקרה 'לא יזיק לי קצת ללכת.'
'כשהמטפלת תגיע אומר לך ונחליף את החניות.' אמרה נעמה במהירות כמנסה למצוא פיתרון, 'תחסמי את אותי ולא אגביל אותך בכניסה וביציאה.'
'נסתדר, יהיה בסדר.' פלטה ריבי 'תשגיחי על אימך, זה חשוב מהכל. אשתדל לחנות ברחוב בתקופה הקרובה וזה ישאיר לך חופש.''אפשר… אפשר לחבק אותך?' שאלה נעמה ופרשה ידיה. כשהן עמדו חבוקות במבואה, הן שמעו את קולה החלש של האימא שאומר: 'תמיד קינאתי בשכנוּת טובה. זה מזל גדול לשתיכן.'
ריבי בחרה לרדת במדרגות לאיטה כדי להרהר. היא גילתה שהיא לא הייתה צריכה לבלוע עלבון או לוותר, היא פשוט נעלה לרגע את נעלי הבית של האחר, להיות במקום שלו, וכך הכעס שלה איבד נפח, הפך לפושר ואז התקרר.
למטה היא הציצה ברכב החוסם של השכנה, ואז הזמינה מונית בגט. כשירדה מהמונית היא הוסיפה עשרים אחוז טיפ באפליקציה ומלמלה לעצמה: 'זה עבור השיעור לחיים שקיבלתי מהשכנה.'
(כך סיפרה לי ריבי, שם בדוי)
חלפו שבועיים וריבי שולחת לי מייל: 'באחד הזיקוקים ששלחת צרפת שיר של אהרון בס שאהבתי. פישפשתי באינטרנט ואני מצרפת לך שיר נוסף שלו שמצאתי ושהתאים כל-כך לסיפור שסיפרתי לך.'
אז הנה השיר, שוואללה, הזכיר לי נשכחות מאימי שגם היא נהגה כך איתנו כשהיינו ילדים:
מכוס לכוס/ אהרון בס
סבתא שלי ז"ל הייתה מקררת לי
שתיה חמה בהעברה מכוס לכוס
ועל הדרך לימדה אותי
שכעס ורתיחה מקררים
על ידי העברת עצמך למקום של הזולת
לנקודת המבט שלו כמה פעמים שנצטרך
וכן, כמו המשקה בכוסות
אתה תאבד קצת מהאגו שלך תוך כדי
וזה לכשלעצמו שווה כל טיפה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 19 בפברואר 2026
שוקה
תודה על השיתוף בסיפור.
אפשר ללמוד ממנו הרבה.
לשלוט בכעס ולהאזין לזולת
ואללה צודק