אבן דרך 300

ציון דרך קטן משלי – הזיקוק שאני מפריח היום הוא הזיקוק ה- 300 (!) במספר.

עליתי לבלוג הזה לראשונה באפריל 2008 . זה כבר התחיל ארבע שנים קודם לכן עם זיקוק שבועי לעובדיי דאז, ואז באביב 2008 עליתי לבלוג, פתחתיו לקהל הרחב, ואני משגר את הזיקוקין הללו זו השנה השתים עשרה, אחת לשבועיים, ברציפות ובאדיקות.

חלקכם איתי מהיום הראשון, חלק נטשו בדרך כי נמאסתי… ואלפים רבים הצטרפו בהמשך ומצטרפים חדשות לבקרים.

ובזכות אנשים כמוכם, שקוראים, שמעבירים הלאה, שמגיבים, ששולחים אלי את סיפוריהם, הייתי בעצמי למכוּר חסר תקנה לסיפורי חיים קטנים, מעצימים, שמעניקים ריגעי חומר למחשבה, ושמאפשרים הצצה לחיים של כולנו מזווית אולי מעט אחרת.

ובמהלך כל התקופה הזו של תריסר שנים – גם כאן בבלוג וגם בפינתי אצל שמען פרנס בגלי צה"ל – אני מופתע כל פעם מחדש מהמלאי הבילתי נידלה של אנקדוטות וסיפורי חיים על תובנותיהם, שמוצאים דרכם אלי וגורמים לי להתרגש, לחייך, ובעיקר לחשוב, ושוב לחשוב, על עולם ומלואו שמסתתר מאחורי כל אדם, וכמה יש לספוג וללמוד מכל סיפור וסיפור.
מרצה אמריקאי בשם רוברט מקי אמר פעם: "סיפורים הם צורך. הם ארגז כלים לחיים…"

 

ומכיוון שגזלתי מילים לא מעטות על הקדמה שמתייחסת לעבר, אסתפק הפעם בלשוב לסיפור קצר שסיפרתי כאן ממש בתחילת הדרך. זהו סיפורון קסום ורב משמעות, שממחיש כל-כך יפה כיצד העבר מנהל את ההווה ומשפיע על עתידנו.   

 

בעיירה קטנה באיטליה באחת מכיכרותיה המרכזיות ניצב לו פסל של זוג אוהבים. הצבע קצת דהה, על ראשם סימנים לבנים מהפרשות היונים שהצטברו על פני השנים ופה ושם מבצבצות פציעות קלות באבן. העלמה הצעירה והנאה, וכך היא תישאר תמיד, מביטה בערגה בעלם החמודות שמולה והוא… הוא מבטו המבויש מהורהר: "האם תהיי שלי תמיד?" הוא בוודאי תוהה.

וכך הם עומדים, באותה התנוחה העורגת, במשך כמעט מאתיים שנים, ללא תזוזה.

ובאחד מערבי חג המולד כשפתיתי שלג קלים נושרים, יורד לו בין הפתיתים מלאך ממעל ונוחת למרגלות הפסל. הוא מתבונן בזוג האוהב ורגשות חמלה עולים בו.

במגע קל של אצבעותיו הוא נוגע במצחם של השניים ומעורר אותם לחיים.

"יש לכם מחצית השעה לעשות כרצונכם." המלאך אומר לזוג המופתע. "ובתנאי שמיד בתום מחצית השעה אתם מתייצבים כאן על הכן מחדש ואתם הופכים שוב לפסל, למאות השנים הבאות."

והזוג מתנער מקורי התרדמה רבת השנים, חיוך נמרח על פניהם ועיניהם נוצצות מההזדמנות שניקרתה להם. הם אוחזים יד ביד ורצים בהתלהבות אל מאחורי קבוצת שיחים הקרובה לכיכר.

נשמעות אנחות, וגניחות ורחשים מאחורי אותה קבוצת השיחים ואז לאחר רבע שעה הם חוזרים בעיניים בורקות ומתייצבים על הכן בתנוחתם הישנה, מחכים למלאך שייגע וירדימם לשנים הבאות.

 

המלאך מציץ בשעונו השמימי, מרים מבט מופתע ואומר: "חלפה רק רבע שעה, מדוע שבתם? הרי יש לכם עוד רבע שעה לנצל…"

הזוג הצעיר מחליף מבטים, עיניהם ניצתות מחדש, העלם מושיט לה שוב את ידו ואומר לאהובתו:

"איזה יופי, יש לנו עוד רבע שעה. בואי נשוב אל מאחורי השיחים אבל הפעם תורי. הפעם את זו שתתפסי את היונים ותאחזי בהם ואני הוא זה שאחרבן להם על הראש…"

(מקור הסיפור לא ידוע)


וכך שולט לו העבר וקובע את ההווה. וכך הנקמנות והעלבונות מהעבר מפלסים דרכם ומשפיעים על העתיד.

אז בְּמָטוּתָא: מוטב שנשאיר את העבר בעבר. נעשה בו שימוש לְלֶקח, נפיק ממנו חוכמה – אבל לא כדאי שניתן לו לנהל אותנו. ובעיקר חשוב שנשנן את המשפט הבא, שמקורו אינו ידוע: "לעיתים הנקמה המתוקה ביותר, היא לחייך ולהמשיך הלאה…"

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי,  23 בינואר 2020 

   

  


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: דפוסי התנהגות, זוית ראייה, יחסים, מעורר השראה, ניהול

תגובות

מזל טוב ויישר כוח

הי שוקה,
המון ברכות. המשך להעשיר אותנו בסיפוריך.
שבת שלום,
אהובה רוזן

תענוג אמיתי ,תודה שוקה

שוקה יקר, בתור אחד שלא פיספס אף זיקוק (לרבות אף 'קינוח לרוח') במשך 16 השנים האחרונות ובתור מי שחזה ראשון את היקף התופעה עוד כשרשימת התפוצה מנתה כעשרה עובדים בלבד, תרשה לי לברך אותך על ציון הדרך הנוכחי. מי ייתן ותמשיך להעשיר אותנו במאות זיקוקין נוספים שיגרמו לנו לחייך, להתרגש ולקבל תובנות מעניינות על החיים. יישר כוח, בריאות והצלחה!

רם

הי שוקה.
כמו תמיד מצאת דרך חכמה להעביר סיפור מקסים. קשה לי להאמין שהגעת למספר 300. ואני שמלווה אותך מההתחלה מחכה למספר 600 כדי להמשיך ולהרגיש ממך. תודה שאתה נמצא ומאיר לי את החיים.

בוקר טוב שוקה היקר,
ראשית מזל טוב לזיקוק ה- 300.
שנית, אין ספק שגם בך המלאך נגע בעודך בחיים (ב"ה). והביא אותך לזקק לנו סיפורי חיים עצובים, מצחיקים, מעוררי השראה ועניין ללימוד וחיקוי. אך מעל הכל אנושיים ורגישים.
שלישית, מאחלת לך בריאות אושר והמון השראה כדי להמשיך ולשתף אותנו בזיקוקים נפלאים ומרתקים שהם הפיסות הקטנות של החיים.
תודה רבה על מה שהיה ועל מה שיהיה
כמו ששר שלמה ארצי: "אתמול היה טוב, אך יהיה גם מחר…"
שבת של שלום

שוקה- אתה צודקת בהחלט:
"הנקמה המתוקה ביותר, היא לחייך ולהמשיך הלאה…"
שבת בתוןם!

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

עָטוּרֵי נכדים

במשפחתי – ואצלנו הילדים כבר פרחו מהקן ומנהלים חיים עצמאים – אנחנו נוהגים להיפגש, באדיקות שבועית, לארוחות סוף שבוע משפחתיות עם הילדים והנכדים. בהביטי סביבי, אני מניח שמשפחות רבות נוהגות כך. זה כנראה חלק מה DNA הישראלי/היהודי, ויש לכך בוודאי סיבות ושורשים. לפני כמה שבועות נפגשנו, זוגתי ואני, לארוחת ערב עם ידיד עיסקי מהעבר ורעייתו, […]

האם נתינה מְדָבֶּקֶת?

את הסיפור הבא שלח אלי ראובן מגן. הוא לא ידע את המקור. הנה תקציר בשינויים קלים:   גדלתי במשפחה דתית מרובת ילדים להורים טובי-לב שדאגו לשמור על חום ומשפחתיות.  לא היינו משפחה שהפרוטה מצויה בכיסה ברוחב-לב ובכל זאת נהגו הורי לצאת איתנו לחופשות בארץ, במגבלות התקציביות שלהם. לא היה לנו אז רכב, והורי דאגו לשכור […]