משקפיים וָפֶרַח
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 194 שם.
אמילי היא חברה קרובה שאני מאד אוהב. היא יודעת את חיבתי לסיפורים אז כמה ימים לפני חג הפסח האחרון היא מתקשרת. 'ת'שמע סיפור' היא אומרת לי, 'אתה תאהב'. ואני חושב על זה שכל חוויות היקום שמסופרות, מתחילות בוודאי בצמד המילים 'ת'שמע סיפור'.
אני נוסעת אמש לביקור חולים אצל חבר קרוב באחת מערי השרון. בדרכי חזרה הבייתה אני חולפת על פני רמות השבים. בבית הקברות ששם קבורה אחותי הגדולה מזה 32 שנה. ערב פסח, הרבה זמן לא ביקרתי אותה, אני מפעילה את המהבהב ופונה.
זה בית קברות קטן, אני נוסעת עם הרכב כמעט עד החלקה שבה היא קבורה. אני פוסעת לכיוון המצבה ומאוכזבת מההזנחה שמסביב. עשבים גדלו פרא, אבק מושחר מכסה את המצבה. אני מבחינה בברז וצינור לא רחוק, אז אני מתיזה קצת מים, מנסה לקרצף בְיד חשופה. זה לא עוזר הרבה.
ואני עומדת כך לבדי, מרכינה ראש, נזכרת בגעגועים באחותי, חושבת על הדברים שהחמיצה בשנים שחלפו, שבקושי הכירה את ילדיי. בעל כורחי דמעות עולות לעיני ואני בוכה. לא בטוחה אם אני בוכה על אחותי, או על המצב הנורא שבארץ בשנה האחרונה, או על סדר הפסח המוזר שמחכה לכולנו בשבוע הבא, על חירות, על אובדן, על 'שלח את עמי' שבשבי – ואולי עירוב של הכול.
קול מכונית שנעצרת מאחורי הרכב שלי, מנתק אותי מהמחשבות. מישהו יוצא מהרכב.
'אני חוסמת לך את המשך הדרך?' אני שואלת.
'לא זה בסדר…' הוא עונה 'קחי את זמנך'. הוא מבחין כנראה בעיני האדומות, ובצינור המים שעדיין קולחים ממנו מים בקילוח דליל. 'משהו שאני יכול לעזור?' הוא שואל, ואז כקורא את מחשבותיי מוסיף: 'את מנסה לנקות את המצבה… אהה?'
אישרתי במנוד ראש. 'זה קיברה של אחותי… חלפו למעלה משלושים שנה…' מילמלתי.
הוא ניגש לתא המטען, אסף כמה דברים ושב אלי. 'קחי זה יעזור לך.' הוא אומר ומושיט לי זוג כפפות של גננים, חדש לגמרי, מברשת קירצוף ולתוך כוסית פלסטיק הוא מוזג לי מי סבון ממיכל שהביא. הוא לא מישיר אלי מבט. איש טוב, אני חושבת, לא רוצֶה להביך אותי בדימעותיי. לפני שהוא נכנס לרכב הוא עוד מספיק לומר לי: 'שיהיה לך חג שקט… צר לי שבכית… כולנו בוכים בימים האלה… משתתף בצערך הפרטי…' ונסע לדרכו.
עם הדברים שהוא השאיר לי כבר הצלחתי לשנות לחלוטין את פני מצבתה של אחותי.
כמה שעות לאחר מכן, אחרי שכבר חזרתי הבייתה, הייתי צריכה לצאת שוב. באופן אוטומטי אני מושיטה יד לשידה שבכניסה ליטול את משקפי השמש, רק כדי לגלות שהם אינם. פשפוש מהיר בזיכרון על קורות הבקר העלה אפשרות ששכחתי אותם אצל החבר שביקרתי או שמא נשמטו ממני בבית הקברות כשרכנתי לנקות את מצבתה של אחותי (אני נוהגת להחזיק את משקפיי תלויים על כפתורי החולצה). אלו משקפי שמש שאני אוהבת וגם קשורה אליהם – מתנה מחברה טובה שכבר איננה.
צלצלתי לחבר. משקפי השמש אינם אצלו. לא התעצלתי ונסעתי שוב לבית הקברות.
זו הייתה כבר שעת ערב, השמש נטתה בזווית, אלו בדיוק השעות שאני זקוקה למשקפי השמש שלי. החניתי את הרכב ופסעתי לכיוון הקבר. מרחוק כבר הבחנתי, לשימחתי, במשהו מנצנץ בשמש על מצבתה של אחותי. אלו אכן היו משקפי השמש שלי. הם היו מונחים במרכזה של המצבה, מקופלים, פרח קטן מושחל בהם, ומתחתם פתק מקופל. יישרתי את קיפולי הנייר וקראתי:
'לפי עינייך האדומות וזה שאת פוקדת את קבר אחותך לאחר 30 שנה, אני מניח שאהבת אותה. הביטי בקבר השכן משמאלך – זו אימי. הלכה לעולמה בטרם מלאו לה חמישים, ואני אז צעיר כבן עשרים.
הגעתי לכאן עם הכפפות והמברשת כדי לנקות את מצבתה של אימי. כך אני נוהג מידי שנה לפני האזכרה שלה.
כשראיתיך מתייפחת החלטתי לתת לך מרחב משלך ולא להפריע. נסעתי לרכוש עוד זוג כפפות ומברשת וחזרתי לכאן אחרי שעזבת. המשקפיים הללו היו מושלכים בין שני הקברים, הנחתי שהם שלך ושתחזרי לחפשם.
הפרח הוא ממני, תזכורת ליופיו של העולם, ושלמרות האובדן יש עבור מה לחיות.
שולח לך חיבוק ניחומים של יודעי שכול, ערב הפסח.
אורן
נ.ב – ניקית אחלה את המצבה…'הסטתי מבטי לקבר שליד ולחשתי: 'גידלתְ בן למופת של טוב-לב ואמפטיה. אהבתי את רעיון הפרח.' ענדתי את הפרח על דש חולצתי ונסעתי משם.
(סיפרה לי אמילי, שם בדוי, בעיבוד מסוים שלי)
ונזכרתי באגדה יפנית שסיפר פעם המשורר רוני סומק, על איכר יפני שקנה בשוק חצי כיכר לחם ופרח.
"למה קנית חצי כיכר לחם ?" שאלו אותו בני משפחתו, "ומה נעשה עם הפרח?"
האיכר חייך וענה: "קניתי חצי כיכר לחם כדי שנוכל לחיות, ואת הפרח… כדי שיהיה בשביל מה לחיות…"
ותהיתי… אולי האיש בבית הקברות ידע על האגדה הזו…?
זיקוקין די-נור
שוקה, 25 ביולי 24
אהבתי את השינוי