אנאנדה – המטפלת של אמא שלי

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 181 שם.

לפעמים דברים קורים מכיוון  בלתי צפוי לחלוטין. אתה אפילו לא חושב על זה. זה בכלל לא נמצא בתחום של ד' אמותיך. כך קרה לאָנָאנְדָה, המטפלת של אימי, בסיפור הבא שכתבה ושלחה אלי אגי רֶגנר:

 

אמא שלי התעקשה שנים שהיא לא רוצה עזרה. חשבה שגם בערוב ימיה היא תוכל להסתדר לבד. הכבוד הפולני שלה לא התיר לה שמישהי תרחץ אותה, או תעזור לה בדרכה  לשירותים. רק כשהייתה בת 91 והחלו לה בעיות במפרק הירך היא סוף סוף נכנעה והסכימה לעזרה קבועה. קבלנו המלצות על אָנָאנְדָה, והיא התחילה לעבוד אצל אמא ממש ערב ראש השנה האחרון.
חשבנו שהיא פיליפינית, כמו כל המטפלות, אבל אז היא הסבירה לנו שאָנָאנְדָה זה 'שימחה' בתאילנדית ושקראו לה כך כי היא נולדה אחרי שני בנים להוריה שרצו כל-כך לחבק בת.
'יוּ קֵן קוֹל אותי נָאנְדָה, לייק כולם…' היא אמרה לנו באנגלית מתובלת בעברית, 'ולאמא שלכם יהיה אָנָאנְדָה  – רק שמחה'.  אז הבנו שהיא תאילנדית. היא בקושי דיברה עברית אבל תוך ימים התחבבה על כולנו, גם על אימי.
נָאנְדָה רשמה לעצמה בְּמחברת באותיות תאילנדיות כמה מילים ומשפטים שנחוצים לקשר היומיומי עם אמא, לה היא קראה מָאמָא ולא גברת זיוה. אימא התחברה לכינוי הזה, אני חושבת שזה נתן לה תחושה של סניורה, של גבירה באחוזת מטעים אמריקאית מהמאה התשע עשרה, כמו בסרטים שהיא רואה בטלוויזיה.
חלף כחודש בערך. זו הייתה שבת בבקר. נָאנְדָה התעוררה מאוחר שלא כהרגלה, כנראה בגלל היין ששתתה עם מאמא אמש, הסתדרה מהר וניגשה לאימי לחדרה. 'שבת היום' אמרה לה אמי 'לא בוער כלום. אבל אם קמת אז בואי תעזרי לי להתלבש'. אמי התרגלה מהר לפינוק של העזרה. נָאנְדָה הבינה רק את שפת הגוף, לא את המילים. היא עזרה לה להתלבש, להרכיב את מכשיר השמיעה, ליוותה אותה לשירותים. הכול בעדינות.

אחרי ארוחת הבקר הרגילה, היא התְפִּיחה את הכריות שבכורסא האהובה על אימי שבסלון, והדליקה לה את הטלוויזיה. 'שבת היום,' חזרה ואמרה לה אמי, 'אני אצפה בטלוויזיה, אקרא ספר, את יכולה ללכת לנוח בחדרך.'
נָאנְדָה הבינה רק את המילים שבת וטלוויזיה. היא קדה לאימי בביישנות של נשות המזרח ואז פינתה כמה מהכלים במטבח, הציצה שוב לסלון לראות שהכול בסדר ופנתה לחדרה. היא פתחה את מחברת לימוד העברית שלה והחלה לשנן מילים עִבריות חשובות לתיפקוד שלה.

חלפו כמה דקות והיא שמעה קולות בהלה מהסלון. היא חשה לשם וראתה את אמי סופקת כפותיה, פניה חיוורות והיא ממלמלת בקול רם:  'מלחמה, אלוהים, מלחמה!!'

נָאנְדָה הבינה רק את המילה אלוהים. ידעה בחושיה שמשהו לא טוב קורה כאשר מישהו אומר אלוהים ופניו חיוורות. היא הציצה בטלוויזיה וראתה שם אנשים עם רובים, קופצים מטנדרים, ושמעה יריות.
'מָאמָא, נוֹ גוּד…  נוֹ גוּד דיס מוּבִי בטלוויזיה' היא אמרה לאימי וניגשה לשלט להחליף ערוץ.
'לא… לא… אל תחליפי.' צעקה אימי 'מחבלים בשדרות, אלוהים ישמור, איך יכול להיות!' 

נָאנְדָה הבינה רק את המילים: לא ואלוהים. היא הרגישה חסרת אונים. לא ידעה מה לעשות. חשבה להתקשר אלי, אל הבת, אבל חששה לבקש עזרה, להטריד, שלא נחשוב שעל כל שטות היא מתקשרת. פחדה אולי להפסיד את העבודה, חשבה על הפרנסה ועל בתה הקטנה שבכפר בתאילנד. ביד רועדת היא חייגה מהנייד שלה לאחיה אדיל, גם הוא עובד בארץ. העברית שלו הרבה יותר טובה משלה הוא כבר הרבה זמן בארץ, הוא ידבר עם מָאמָא, ישאל ויבין מדוע היא מבוהלת.

הטלפון צלצל בצד השני אבל מההתרגשות הוא נפל לה מהיד. היא הרימה את הטלפון וחייגה שוב, ואז… ואז… כשהתרוממה… הבחינה בזווית עינה שהרָעים… הרעים מהסרט בטלוויזיה, דוחפים מישהו בכוח לטנדר לבן… והמישהו הזה כל כך דומה לאח שלה אדיל… שעובד בדרום… שהטלפון שלו מצלצל ומצלצל והוא לא עונה…

(כך סיפרה/כתבה אגי רֶגנר)

 

אני מניח שזה רק סיפור ושזה לא באמת קרה, ואולי כן, אבל ראו לאיזה מקומות הזויים לוקחת אותנו המלחמה המטורפת הזו של אוקטובר.
בסוף שנת 2023 כתבה המשוררת עידית ברק שיר קצרצר ונפלא:
"נוֹבֶמְבֶּר עָבַר.
כְּבָר תְחִלַּת דֵּצֶמְבֶּר.
אוֹקְטוֹבֶּר
לֹא זָז."


וחשבתי… מאז חלפו גם דצמבר… וינואר… ואו-טו-טו גם פברואר, ואוקטובר כנראה כבר לא יזוז…

 

זיקוקין די-נור
שוקה, 29 בפברואר 24

"אנאנדה" כפי ששודר בתכנית השבת של פרנס ברשת ב'.

תגובות בפייסבוק

תגובות

באמצעותך הכרתי את סיפורה הקודם של אגי רגנר שפירסמת באתרך. וגם הסיפור הנוכחי מעיד על כשרונה.

ושוב עולה הסיפור על הכיתה ללא שולחנות. ואני משליך את זה על כוחותינו. שעזבו הכל ונילחמים בעבורינו.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


על הגזמה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 180 שם.

אינני מתחבר לאנשים שמגזימים. כאלה שמיפייפים כל דבר, שאצלם תמיד הכל ורוד, שהחוויה שלהם היא הכי מיוחדת, שילדיהם הכי מוצלחים והנכדים שלהם תמיד מתוקים.
'מאין נובע הצורך הזה להאדיר ולפאר?' תמיד תהיתי. 'הם לא מבינים שזה לא אמין?'
עם השנים למדתי שמה שבאמת מחבר אנשים זה השיתוף דווקא על הקשיים והמצוקות. קראתי פעם משפט שנחרת בי מהספר 'אשתו של הנוסע בזמן':
'אם אתה רוצה להנות עם מישהו, אז תשמח איתו.
אם אתה רוצה להכיר אותו, תברר למה הוא עצוב…'

הניתן להשתנות?
את ריבי אני ממש אוהב. דווקא בגלל שהיא אינה כזאת. היא מדברת בקלות (בעיני באומץ) על אכזבות ועל קשיים וכמעט אינה מייפיפת עובדות. כשאני איתה איני צריך להשקיע מאמץ בלחשוב מה נכון בדבריה והיכן לנפות. 

לפני כמה שבועות נפגשנו לקפה.
נחה עלי הרוח והחמאתי לה. 'לא זוכר אם אמרתי לך פעם, אבל רציתי שתדעי שאני מאד מעריך את האותנטיות והישירות שלך. אינך מייפיפת, אינך מגזימה. את מדברת בנינוחות על קשיים. תכונה שלא קל למצוא.' ציטטתי לה את השורות מהספר שציטטתי למעלה.
היא חייכה, מעט הסמיקה, ואז לפתע הרצינה ובחשה ללא משים בכוס התה.

'מה…?' אני שואל, 'זו הייתה מחמאה… מדוע את שותקת?'
'נגעת בנקודה כאובה…' היא אמרה, והשפילה עיניה. 'לא תמיד הייתי כזו…'
קולה היה שקט, אולי פגוע, וכך סיפרה.

בילדותי הייתי ביישנית. מעולם לא שמתי עצמי במרכז העניינים. משום מה זה לא הפריע לי. חייתי עם זה בשלום. ואז קרו שני דברים ששינו את תפיסת עולמי. לא ידעתי את זה אז, אני יודעת  את זה היום. אתה יודע, אנחנו מידי פעם מדברים על השפעה של הורים, לטוב ולרע. הייתי אז כבת עשר, אני חושבת, אמי לא אהבה את השעות שאני מבלה בבית וזרקה למולי בכעסה הרב משפט הרסני: 'ריבי, את סגורה מידי, אנשים לא מוצאים בך עניין… לא תשיגי כך חברים…'
ממבט היום, יכול להיות שהיו לה כוונות טובות, אבל אצלי זה התיישב על אזן קשבת, אם אמא אומרת זה בוודאי נכון.  וכדי למצק את המשפט הזה, הייתה חברה שזרקה משפט דומה כמה שבועות לאחר מכן: 'תתעלמו מריבי, אין בה שום דבר מעניין.'
עכשיו זה הפך לצבר של משפטים ועבורי זו הפכה להיות האמת. ריבי לא מעניינת. ריבי משעממת. זה המשפט שחדר לראשי ולא עזב אותי.
בתיכון עברו הוריי דירה ואני נקלעתי לחברה חדשה לגמרי. זו הייתה עבורי הזדמנות להיחלץ מהדמות שהיקנתה לי אימי, ובניתי ריבי חדשה. השלתי את הביישנות ואת תדמית המשעממת והתחלתי לגוון את שיחותי. כדי שיהיה עניין להאזין לי, הגזמתי, יפייפתי, הרביתי בתיאורים. תשומת הלב של החברים בכיתה ובתנועת הנוער, מצאה חן בעיני, ומינפתי את סיפוריי עוד יותר גבוה, עוד יותר גוזמות.  יפייפתי את הורי, את משפחתי, את מצבנו הכספי, את חוויותיי, את מה לא.  ידעתי שזו לא האמת במלואה. ידעתי שאיני מדברת על הקשיים ועל הכאב, אבל כבר הייתי בתוך המשחק החדש.
לקח זמן, הסביבה אינה טיפשה, והחלו לקלף את הגוזמה מסיפוריי. בנות ריכלו עלי מאחורי גבי, בנים שבהתחלה נהו אחרי, בהדרגה היפנו לי עורף.  אחרי הצבא היכרתי את אריק, שמעת עליו, התאהבנו ולימים תיכננו את נישואינו. כמה שבועות לפני החתונה הוא קיבל רגליים קרות וביטל. 'אין בך נימה של אותנטיות, הכל אצלך מופרז, מוגזם, אני מאבד את ידיי ורגליי. איני יכול לחיות עם זה…' כך הוא נימק.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי/אימוני והייתה זו הפסיכולוגית שהעלתה מהאוב את המשפט ההרסני ההוא של אימי – את ילדה לא מעניינת. למען האמת התקשיתי לזכור זאת. אולי הטמנתי את זה עמוק בנישמתי. והפסיכולוגית הביטה בי ואמרה: 'זה היה משפט של אימך שנבע מכעס. ילדה בת עשר החליטה אז שזו האמת. את היום בת 28, תחליטי שזו אינה האמת, ותהיי מי שאת רוצה להיות…'
ובהשפעת השיחה הזו ובהדרגה השלתי את הגוזמאות ואת היפיופים כמו עורו של נחש. הרגלתי עצמי לשוחח על הצלחות ועל קשיים ועל כאב כמעט באותו האופן ובאופן האמיתי ביותר. מידי פעם קופצת לי הגוזמה, הריבי של התיכון, ואני אז נזכרת שזה רק המשפט ההוא של אימי ואני חוזרת לריבי האותנטית של היום.

וריבי אז מביטה בי ואומרת: 'תודה על המחמאה… דברֵיךָ נעמו לי… אתה בוודאי מבין עכשיו מדוע…'

(שיחה עם ריבי, שם בדוי)

ידיד טוב, שמואל בונה, שלח אלי אנקדוטה קטנה על הגזמה, שכל כך מתאימה לי עכשיו, ולבטח יישמע לכם מוכר:
לקוח מתקשר לרופא השיניים שלו לקבוע תור: 'יש לי חור עצום בשן.' הוא מתלונן.
הוא יושב בכסא הרופא, הרופא מחטט בשן ואומר לו: 'זה לא נראה חור כזה גדול, סתימה קטנה תפתור את הבעיה.'
'באמת?' אומר הלקוח, 'כשאני תוחב את לשוני לחור, זה נדמה לי חור ענק.'
מחייך הרופא ואומר: 'זה די טבעי ללשון להגזים, אינך חושב?'

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 15 בפברואר 2024

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה שלום
התרגשתי היום לשמוע אותך לספר את סיפורה של רינה פלמן על מתנות פלחי התפוזים
הסיפור מאד עוצמתי ועשוי להשפיע על אנשים. אתה יכול לשלוח אותו כתוב . וגם שאתה מספר וכך יהיה ניתן להפיצו הלאה
תודה לך איתן

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)