של מי אתה ילד?

אם אתם הורים לילדים, בוודאי אֵינכם כמוני. אני, לְבוֹשְתי, לא פעם מתבלבל וקורא לאחד בשמו של השני וההיפך. כשנוספו נכדים זה רק החמיר. ועכשיו, כשחופשת הקיץ החלה, ובכנפיה שעות רבות של 'זמן ילדים', החלטתי לשלוף ממגירות המחשב השכוּחוֹת שלי את החוויה המוזרה הבאה שסיפר לי ראול חסיד לפני ארבע שנים. 

ראול הוא נהג אוטובוס מאשדוד בשנות החמישים שלו, שנים רבות על ההגה. איני מכירו. יום אחד הוא מתקשר אלי ובקולו הנעים והאנושי הוא מספר לי את סיפורו ההזוי הבא:

אני נהג אוטובוס בחברת הסעות. מזה תקופה אני נוהג בקו שירות שמסיע בסופי שבוע נוסעים מהישוב החרדי מודיעין עילית לאשדוד. כך גם עשיתי באותו יום השישי. האוטובוס עמוס נוסעים, מבוגרים וילדים. ואז… ליד צומת כּנות… מסמנים לי בפעמון לעצור, מישהו רוצה לרדת.

אני עוצר בתחנה וזוג מבוגרים יורד ואִתם כמה ילדים. 'זו משפחה שיורדת בצומת,' הנחתי 'מישהו יאסוף אותם בוודאי משם.' האחרון שירד היה ילד קטן, להערכתי כבן שלוש.

הם יורדים ואני ממשיך בנסיעה לאשדוד.

חולפות כעשרים דקות. הטלפון הנייד שלי מנגן את צלצולו. המספר המזוהה הוא של חברת האוטובוסים שלנו. הנחתי שזה משהו דחוף, אז עניתי. אני לא נוהג לענות בזמן הנהיגה. ואכן זה היה משהו דחוף, אך מוזר. "התקשרו אלינו הרגע בטלפון" אומרת לי הפקידה, "וביקשו שנברר אתך האם הורדת נוסעים בצומת כּנות?"

"אכן." עניתי, תוהה מה עשיתי לא בסדר.

"המשפחה שירדה מהאוטובוס שלך טוענת שהצטרף אליהם ילד קטן… לא שלהם… הם מניחים שהוא ירד איתם מהאוטובוס… ומבקשים לבדוק אתך האם חסר ילד למישהו באוטובוס?"

המום מהשאלה אני מפעיל את מערכת הכריזה באוטובוס: "האם למישהו מהנוסעים חסר ילד?"

שאלתי התמוהה אכן גוררת צחקוקים מהנוסעים. הם מסתכלים איש על רעהו, מביטים קדימה ולאחור, ואז מתרוממת אישה מירכתי האוטובוס, מתרוצצת לאורך המעבר, מתבוננת במושבים, פוערת את פיה וצועקת: "הילד שלי איננו! כן, לי חסר ילד!"

הרגעתי את האם, סיפרתי לה שמצאו את הילד ואז הודעתי לפקידה מהמשרד, שעדיין הייתה על הקו, שאכן ילד ירד מהאוטובוס. סיכמנו שהם יציעו למשפחה שעל הקו שבטובם יביאו את הילד לאשדוד, לתחנה המרכזית.

אני המשכתי בנסיעה והאוטובוס כמרקחה. האֵם בוכה והנוסעים תוהים כיצד התחמק לה כך הילד, החוצה. לאחר כרבע שעה עוקף אותי רכב פרטי, מהבהב לי באורותיו כמסמן לי לעצור. אני עוצר מאחורי הרכב, ואז יוצא ממנו מישהו, כנראה אב המשפחה, אותו האחד שירד בצומת כּנות מהאוטובוס. הוא פותח את הדלת האחורית של רכבו, שולף משם ילד, מרים אותו על זרועותיו וניגש לדלת הכניסה הקדמית של האוטובוס. אני פותח את הדלת, הוא כנראה מזהה אותי ושזה האוטובוס ממנו הוא ירד, והוא עולה במדרגות. האימא ממהרת מאחור, נרגשת ודומעת, היא מושיטה ידיה לאסוף את ילדהּ ואז לפתע היא נרתעת.

"מה קורה?" אני שואל אותה, תמֵהַ על שנעצרה.

"זה לא הילד שלי!" היא אומרת וממררת שוב בבכי וכתפיה רועדות.

הקטע הבא שקרה, לא מובן לי עד היום.

האיש שאוחז את הילד בזרועותיו, אבי המשפחה, מציץ בילד… ופולט אז: "אוּפְּס… זה באמת לא הילד." ומיד הוא מנתר במדרגות למטה, הילד עדיין בזרועותיו, חוזר למכונית שולף ילד אחר וחוזר שוב לאוטובוס. הילד הנכון קופץ אז לזרועות אמו… כשזו עדיין בוכייה, אבל הצבע חוזר אט אט ללחייה.

 (כך סיפר לי ראול חסיד, נהג האוטובוס האשדודי, שנשבע לי שזו חוויה אמיתית)

סוף טוב… הכול טוב… והפעם זה נגמר כאנקדוטה מחויכת.
כולנו יודעים שקשה להיות ערני כל הזמן ולהשגיח ללא הֶרֶף, ותקלות אכן קורות, גם לזהירים ולמחמירים. אבל… הורוּת זו אחריות, כדאי תמיד לזכור ולשנן. אמר פעם מאמן אמריקאי בכיר בשם מייק לוין:
"זה שיש לך ילדים לא הופך אותך להורה, כמו זה שיש לך פסנתר לא הופך אותך לפסנתרן…" 

אז כדאי שנתאמן מידי פעם – כמו פסנתרן, כמו 'הַכֵן רכבך לחורף' – על ריענון חושי ההורוּת שלנו, במיוחד בחופשת הקיץ.
שתהיה לכולנו חופשת קיץ נעימה.
זקּוּקִין דִי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 5 ביולי 2018

"של מי אתה ילד" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה,
הסיפור הזה הזכיר לי מקרה שהיה כשבתי הקטנה היתה כבת שלוש. הלכתי ברחוב אלנבי בתל אביב עם אבא שלי ועם בתי הקטנה ששילבה ידה בידו.
לפתע שמתי לב שהיא הולכת במרחק כמה צעדים לפנינו ומשלבת ידה בידו של אדם מבוגר. רצתי לקראתה והתברר שהיא עזבה את ידו של אבי ובטעות חשבה שאותו אדם מבוגר הוא אבא שלי והיא נתנה לו יד והלכה איתו.

עד היום לא ברור לי איך הוא לא הגיב…
שבת שלום

מסתבר שהורים שטועים בשמות ילדיהם אוהבים אותם….

https://healthy.walla.co.il/item/3049843

כך כתבה אלי ח.ע.:
זה ספור 'עדין'. גרוע מכך התסריט החוזר על שיכחת פעוטות ברכב.
גרוע מכך היא טביעת ילדים בבריכות כשההורים שוכחים להעיף מבט.
גרוע מכך טביעת מבוגרים בחופים שכוחים, כאשר אינם יודעים כלל את חוקי הים, ונכנסים במקומות שנראים להם שקטים רק מפני שבדיוק שם המערבולת.
אני חושבת, שמעבר לספורך המשעשע-משהו, יש כאן שיטה ישראלית של "יהיה בסדר". שיטה שלפיה אחריות היא מן האנשים והלאה, וכך מחונכים גם ילדיהם. כן, גם אותו פעוט שאינו נצמד בדבקות לאמו, כאותו קופיף בג'ונגל.
את האינסטינקטים איבדנו לחלוטין. ותבונה – היא מאתנו והלאה.
נשארת האחריות ואותה יש לטפח.

כתוב בתורתנו : " ונשמרתם לנפשותיכם " ועוד כתוב : " הישמרו פן יפתה לבבכם"
ואני מוסיף שימרו על ילדיכם .

לבת שלי 6 ילדים. עלתה למעלית לביתה ולא שמה לב שאחד בן השנתיים נשאר במעלית. כמה דקות אחרי, אחד השכנים ״מצא״ אותו והביא אותו הביתה. היא עדיין לא הספיקה להרגיש בחסרונו. מפחיד!!

הרגע נכנסתי לבלוג שלך וקראתי את הסיפור.
מקסים…אפילו בכיתי עם דמעות…איזה זיקוק- נהדר, מעבירה הלאה…
תודה שוקה על כול הזיקוקים שאתה משתף את קהל מאזינך ובעיקר אותי, מעריצה וותיקה.
יום טוב.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

עלבון

את הקטע הבא תרגמה ושלחה אלי שולי ברק מתוך מופע של סטנדאפיסטית אמריקאית פופולרית בשם קריסְטֵלָה אַלוֹנְזוֹ:   אני אוהבת ללבוש בגדים נוחים ופשוטים, ולבושה כך נכנסתי לחנות יוקרתית של ביגוד ואביזרי אופנה. התמקדתי במחלקת המוזלים. ראיתי תיק, לא היה עליו תג מחיר, אז  פניתי למוכרת ושאלתי למחירו של התיק. היא הביטה בבגדיי ובי במבט […]

מנהיגות חבויה

ציטטתי כאן בעבר את דְרוּ דָאדְלִי, מרצה אמריקאי בתחום המנהיגות, שטען שמנהיגות אינה בהכרח נחלתם של יחידי סגולה. הוא טוען שבכל אחד מאיתנו יש הבזקים של מנהיגות, בהם אנחנו משפיעים על אחר או על אחרים. במקרים רבים אפילו איננו יודעים שהִשפענו, כי האחר לא טורח לומר. הנה סיפור על בני הבכור, שראה זה פלא, לא […]