אבא שעושה בושות

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 134 שם.

לא מעט מכתיבתו של שלומי זילבר העליתי כאן. לאחרונה הוא נסע לבקר את בִּתו שעברה באופן זמני להתגורר בקוסומוי שבתאילנד. היא, בעלה ושני ילדיהם הקטנים. 'עם לפטופ וחיבור לאינטרנט אפשר לעבוד מכל מקום' טוענת הבת 'והרי בארץ קשה לצעירים.'
ושלומי, כשהתגברו געגועיו, נסע אליהם לתקופה, עד שיתגעגע חזרה ארצה.
הנה תקציר מחוויה שלו משם:

הייתי כבר בתאילנד כתייר אבל הפעם באתי לחיות פה קצת עם בִּתי ומשפחתה, מנסה להתערות בחיי היום-יום. אני אוסף את הילדים מבית-הספר ומטייל איתם קצת, לתת חופש לבתי. מבית הספר עוברים דרך מנזר וחלק מהנזירים בכתום כבר מזהים אותי ומחייכים אלי. אני מביט בחיבה בנזירים האלה כשהם גורפים עלים, מקנא בשלוותם, וכל סיפורי הזן על נזירים מקבלים כאן פתאום חיוּת. נזכרתי בסיפור זֵן ישן על נזיר צעיר שהחכם הזקן שלח אותו לראש ההר וביקש ממנו שלא לחשוב על פילים ירוקים.
"מה הבעיה, פילים ירוקים אף פעם לא העסיקו את מחשבותיי." אמר התלמיד.
אחרי שלושה ימים הוא חזר והתחנן לחכם הזקן שרק יוציא לו את הפילים הירוקים מהראש.

למה נזכרתי בזה? אתם מכירים את זה שחברים ששומעים שאתם בחו"ל מבקשים מכם רק משהו קטן להביא? אז זבולון, מכר מחדרה, ששמע שאני בתאילנד, שלח לי הודעה: "בבקשה תגיע למורן סוויסה….(נתן כתובת בפָּטָאיָה) ותגיד לה שגם אחרי עשר שנות פרידה אני לא מפסיק לחשוב עליה ומחפש דרך להשתחרר ממנה."  
אתם מבינים? אני בקוסומוי ושרק אקפוץ לפטאיה שזה כמה שעות מכאן, כדי לחפש מישהי ולמסור לה הודעה הזויה… אז התעלמתי…
סיפרתי את הקטע הזה למעין, בִּתִּי. התקשתה להאמין שיש אנשים כאלה, וסיננה בשקט אבל שמעתי: 'רק מאבא שלי אפשר לבקש דברים כאלה…'

אז אני מטייל עם נכדיי כדי שבתי תעבוד. יש לה פגישות עם ישראלים שגרים כאן, או עם חברות מישראל שמטיילות, אבל אותי היא ממדרת מהפגישות האלו וחבל, כי זו הזדמנות עבורי לשוחח עם מבוגר שזה לא היא. אני חושב שהיא לא סומכת על מה שאומַר, חושבת שאני עושה לה בושות.

יום אחד חזרתי עם הילדים הבייתה ומעין ישבה בגינה עם חברה שאני לא מכיר. אמרתי 'שלום' והלכתי אחרי הנכדים כדי לתת לה פרטיות. היא ענתה ב'שלום שלום' שפירושו: 'כל-כך קשה להיות עם הנכדים שלך עוד קצת בחוץ?'
"היי, אני אבא שלה." אמרתי לחברה, ולפני שהסתובבתי שמעתי אותה עונה: "נעים מאד… מורן סוויסה".

אתם זוכרים את השם כי סיפרתי את זה ממש עכשיו, אני עוד לא קישרתי וכנראה גם לא בתי. בתוך הבית, נקישות הכפית בספל הקפה שהכנתי, הפילו לי אסימון. 'לא יכול להיות שזו מישהי אחרת עם אותו השם,' חשבתי.

מיהרתי לשלוח הודעה לזבולון וביקשתי פרטים על מורן. תוך דקות הוא שלח לי המון פרטים עליה ועל יחסיהם.

יצאתי לחצר עם הקפה והמחשב. מורן, ישבה לבד. מעיין כנראה נכנסה לבית לרגע. התיישבתי קצת רחוק ואז שאלתי כבדרך אגב:
"את כבר שנים בתאילנד, נכון?"
"מעל עשר שנים, איך ניחשתָ?"
"רואים שאת לא נראית תיירת…" אמרתי.
"מה עוד אתה רואה?" חייכה אלי.
"את לדעתי מחדרה, את פחות מארבעים…" והמשכתי לשלוף נתונים מהדיווח של זבולון.
היא פתחה זוג עיניים. מעיין חזרה והעיפה בי מבט נוזף שאעוף משם.
"רגע," אמרה לה מורן, "יש לָך אבא מגניב…"
"לא מגניב ולא נעלייים…" אמרה מעיין.
אבל מורן הייתה מוקסמת. "רגע… מעיין…" ופנתה אלי: "מה עוד אתה רואה אצלי?"
ואני המשכתי, נהנה מהבמה שניתנה לי: "נראה לי שההורים שלך גרושים, שאביך נישא שנית, שאִימֵך לבד, ולך קשה עם גברים, גם כאלה שאת אוהבת."
"מורן, זה נכון מה שהוא אומר?" שאלה בִּתי.
ואני ממשיך להפליג: "אני לא יודע אם הרסת הרבה קשרים, אבל בטוח שהרסת קשר אחד לפחות, שהיית אהבת חייו…"  

הייתי מבסוט מעצמי, מהביטחון שדיברתי, ובעיקר ממבטי ההערצה של מעין בתי.  לא נראה לי שהיא עוד תתבייש בי. להפך, כשיגיעו אליהם חברים, הם יזמינו אותי כאורח כבוד. רכבתי על גל ההצלחה והמשכתי וסיפרתי את סיפור חכם הזן והפילים הירוקים. אמרתי לה שאם היא רוצה שישכחו אותה, שלא תגיד להם לשכוח, כי זה עושה את ההפך, ואולי כדאי שתתקשר לאותו האחד.
מורן הסתכלה עלי בעצבות ואני קמתי והצעתי לה חיבוק. מעיין הנרגשת צילמה אותנו. עשיתי לה סימן לשלוח לי את התמונה.
לקחתי את הטלפון והתרחקתי, כמו שחקן שיורד מהבמה. הרגשתי שמילאתי חובתי לזבולון ובבית שלחתי לו את התמונה. מיד הגיעה הודעה ממנו.
"וואו… מי זאת?"
"מורן סוויסה. אהובתך" סימסתי.
"זו לא מורן, אל תקשקש…" הגיעה התשובה.

מבולבל לגמרי  יצאתי לחצר. מורן, אם זה שְמה, נכנסה לשירותים או משהו. מעין עמדה לבדה עם חיוך ניצחון והסתכלה עלי.
"קוראים לה נורה." אמרה "למדה משחק בניסן נתיב. טובה, הא… ? אז אבא… אולי די להתערב כשאני משוחחת עם חברות שלי?"

(כך כתב שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק "שלומילים וסיפורים")

 

אז אנחנו מזדקנים ועושים בושות או זה פער הדורות שנפתח ומתרחב…?

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 26 בינואר 2023


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: אבהות, זוית ראייה, יחסים, כללי

תגובות

לא הוגן.. מה היה קורה בעם ההצגה הייתה נופלת על הבת????

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

רשת ביטחון

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 132 שם. כשיְלדַי בגרו ויצאו לדרכם העצמאית תהיתי לא מעט, ולא פעם הייתי חלוק עם אִמָם, עד כמה ראוי לעזור ולתמוך ומה גובהה או עומקה של רשת הביטחון שאנחנו פורשים להם. ואז, יום אחד, נתקלתי במשפט שהפך נר לרגלַי. זה ציטוט מפוליטיקאי אמריקאי בשם […]

להֵיעזֵר

להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 130 שם. ממרומי גילי תהיתי לא פעם מדוע קל לי לתת ולעזור, אבל קשה לי ואני מרגיש לא נוח בלהיעזר. האם זה ענין של כבוד, של אגו, או שמא החשש מהמחויבות שזה יוצר? השנים האחרונות, אלו השנים בהם התהפכו היוצרות והתחלתי ללמוד מילדיי. זה […]