זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 247 שם.

שולי ברק, ידידה חיפאית, הפנתה תשומת לבי לסיפור הבא שסיפר טל ברמן באחת מתוכניותיו ברדיו.
זו לא פעם ראשונה שאני מעלה כאן חוויות מהסוג הזה ובכל זאת אני בוחר להעלות זאת שוב, לעזור למסר, החשוב בעיני, לחלחל.  וכך סיפר לטל ברמן חבר שלו:

הלכתי לבריכה עם הילדים. לילדה שלי יש משקפת מים, שהיא מאד אוהבת, למרות שכבר חלק מהפלסטיקים שבצדדים נפלו או נשברו. כשיצאנו מהבריכה אמרה לי בתי שהיא כנראה שכחה את המשקפת במים. חזרנו, מנסים לאתר את המשקפת ופתאום אני מבחין בילד מתרוצץ עם המשקפת שלנו. זו לא משקפת נפוצה גם בצבעים שלה ובעיקר בגלל הקשרים שעשיתי במקום הפלסטיקים הללו שנפלו. אין מובהק מזה!

ניגשתי למשפחה של הילד ואמרתי בנימוס: 'היי, יכול להיות שהתבלבלתם, כי נראה לי שזאת משקפת המים של הבת שלי.'
'רגע, בוא נראה.' אמר אב המשפחה בניסיון לעזור, ופנה לבנו: 'תגיד מאיפה הבאת את המשקפת הזאת?'
הבן, מיד הכחיש. 'זה שלה.' הוא אמר והצביע על אחותו. זו מיד אישרה את דבריו, ואז במין שיתוף פעולה מוזר מצטרפת גם האימא לחגיגת המגננה: 'מה פתאום, זה שלנו!'
'את בטוחה?' שאלתי את האֵם, 'אני מכיר את הקשירות הללו במשקפת, אני בעצמי עשיתי אותם.' ניסיתי לתת לה סולם לרדת מהעץ.
והיא בעזות מצח משיבה לי: 'אלו קשירות שאני עשיתי.'

עמדתי שם, מבחין בעיניה העצובות שלי בתי, רוצה לעזור, אבל גם חושש ממריבה. מי שחצוף כל כך, שמשקר לך בפרצוף ללא ניד עפעף, מי יודע למה הוא עוד מסוגל.

טל ברמן התערב בסיפור ואמר:  'אני כל כך מבין את התחושה הזו. השקר החצוף משאיר אותך בתחושה של גועל ותסכול. ועוד שכל המשפחה, לדבריך, נתנו מיד גב אחד לשני, בקטע כל כך שלילי. ממש עצובה הישראליות הזו שאנחנו כל כך הרבה שומעים עליה.'

והחבר אז נאנח ואמר: 'הגענו הביתה, רוקנו את התיקים, ואז… מצאנו את המשקפת של בתי באחד התיקים…'

'אז אתה הוא הישראלי המכוער!' אומר לו טל 'למה נתת לי ללכלך על המשפחה ההיא?'

והחבר ענה לו אז בשקט: 'לא יודע, אולי רציתי שתרגיש מה שאני חשתי כשגיליתי את המשקפת בתיק…'

(מתוכנית רדיו של טל ברמן, כפי ששלחה אלי שולי ברק)

סיפורים מהסוג הזה אינם רק מלמדים שלפעמים קיימת אמת אחרת, הם מלמדים אולי עד כמה קל לנו להיות משוכנעים שאנחנו יודעים בדיוק מה קרה. אנחנו משלימים את החסר, בונים סיפור, כועסים, שופטים – ואז מתברר שחסר לנו פרט אחד קטן, שמונח בכלל מתחת לאף… בתיק שלנו.
וחישבו… כמה פעמים איננו מגלים לְעולם את האמת האחרת, ואנחנו נשארים עם האמת ש'הישראלי הוא אכן מכוער', ולא אנחנו…'
ואולי… רק אולי… מִשְקפת המים הזו שנשכחה בתיק תשמש לנו כעדשה, לראות גם זוויות אחרות שאינן נקלטות בעדשת העין.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 23 ביולי 2026

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 246 שם.

לכולנו יש רגעים קטנים של מבוכה. פלטנו מילה לא במקומה, התבדחנו על חשבון מישהו שנפגע, פישלנו במשהו. אנחנו חווים אי-נוחות, מרגישים מטופשים, מתייחסים לזה כאילו זה אסון. אנחנו מאמינים שזה כתם שידבק בנו לנצח.
אלא שמבוכות מטִבען לדעוך ולדהות עם השנים, חלקן אולי יהפכו מעז למתוק, ומרביתן יהפכו לאנקדוטה שמסופרת בחיוך סביב שולחן השבת או במפגש חברים. 
שאלו פעם חברים על רגעי המבוכה שלהם בעברם, ותיווכחו שרובם יספרו זאת עם חיוך.
הנה שתי אנקדוטות קטנות מהסוג הזה, שקרו במשפחתי ממש לאחרונה:

בובת הפיל

לפני שנתיים ילדה בתי הצעירה נכד זקונים. שלושה חדשים לאחר מכן כשחל יום הולדתה, ולאחר שחדלה מהנקה, ניר, אחיה, נתן לה כמתנה את עצמו. הכיצד?
הוא הצהיר שמידי יום שישי הוא יגיע לפנות ערב, ייקח את הפעוט לישון אצלו, כדי לשחרר את אחותו, האֵם הטרייה, לשנת לילה רציפה ללא הפרעות. הצהיר וקיים, וכך הוא נוהג כבר כמעט שנתיים תמימות, לא מחמיץ ולו שישי אחד. אין פלא שלבבותיהם של בני ניר והזאטוט, נכדי, נקשרו בעבותות של קסם. לְבִתי ימי השישי בערב הפכו לפתע למחוזות של שקט ושלווה. מעין פסק זמן מעייפות כרונית שבגידולו של תינוק.
 
כשמלאו לאחיינו שנתיים החליט ניר לפנק אותו בבובת ענק של החיה שהזאטוט הכי אוהב – פיל.
הוא הזמין באמזון, במחיר של כמעט מאה דולר, בובת פרווה ענקית של פּילָה שבחיקה פילון קטן. מכיוון שרוב זמנו הוא בעבודה הוא השאיר את כתובת המשרד ככתובת המשלוח, ובובת הענק אכן הגיעה למשרדי החברה. ניר שלף את הפילה הענקית מאריזתה ומחוסר מקום הניח אותה בינתיים בכיסאו של איש צוות אחר שהיה בחופשת הורות כאב טרי.
ביום המחרת ניר לא היה במשרד, ודווקא באותו היום חזר מהחופשה איש הצוות השכן. על כסאו מונחת פילה ענקית מפרווה. הוא פער פיו בהפתעה, משוכנע שהצוות הפתיע אותו במתנת לידה. הוא לקח את הבובה לביתו, הראה בגאווה לאשתו ובנו הבכור התאהב בבובה ולקח עליה בעלות.
למחרת ניר חוזר למשרד ומגלה שהבובה נעלמה. בֵּרור קצר ואי ההבנה מתבררת.
מה עושים?
אחת העובדות, ששולחן עבודתה היה סמוך לשולחנם של השניים, והייתה ערה למה שקרה – החליטה להפוך מר למתוק. שוחחה עם ראשת הצוות של העובד בחופשת ההורות ויזמה מהלך – המתנה, שלא כוונה אליו, תישאר אצל העובד, ובְכסף שהן אספו מעובדי הצוות הן הזמינו מאמזון בדיוק את אותה הפילה עם הפילון, ונתנו אותה לאחר כבוד לניר, בני.  (ראו תמונה מצורפת).

 

מכה לפגוש של הרכב

שי, נכדתי בת השמונה עשרה, יצאה לבילוי תל אביבי עם חברה, ולקחה את הרכב של הוריה.
בחניה בתל אביב היא עלתה בטעות על המדרכה, שמעה בום קטן, וכשיצאה מהרכב גילתה לחרדתה כיפוף מכוער בפגוש של הרכב. בתחושת אי נוחות רבה מהנזק שנגרם לרכב של הוריה, היא והחברה מטכסות עצה, מפשפשות ביוטיוב ומוצאות סרטון 'תקן זאת בעצמך', שמסביר איך ניתן לתקן בבית התעקמות של פגוש מהסוג הזה.
הן חוזרות לְבֵית החברה, מרתיחות קערת מים גדולה ובעזרת סמרטוטים מחוממים ופומפה של סתימות בכיורים, הן מצליחות ליישר את הכיפוף. המכה כמעט ונעלמת. הן מחככות ידיהן בהנאה – אחלה יוזמה, אחלה ביצוע.  בלילה שי מחזירה את הרכב לחניית בית הוריה, עדיין לא מספיקה לספר להם על המכה לרכב, שלמעשה תוקנה.
למחרת בבקר, שי עדיין ישנה, אחותה הבכורה לוקחת את הרכב מהוריה. היא מבחינה במשהו מוזר בפגוש. היא נכנסת שוב הביתה ושואלת את ההורים: 'מה קרה עם המכה בפגוש מהתאונה שעשיתי בשבוע שעבר? לקחתם את הרכב למוסך? התיקון נראה נפלא…'

(כך סיפרו לי ניר, בני, ושי נכדתי)

וחשבתי שבשתי האנקדוטות הללו, בנוסף לעניין המבוכה שאליה אתייחס מיד, יש אולי מעבר לכך – יש בהן את מתנת הזמן והשינה רבת השנים של אח לאחותו, יש בהן עובדת וראשת צוות שהפכו טעות מקרית למעשה של נדיבות, ויש בהן שתי נערות צעירות שלוקחות אחריות (כמה חסר במחוזותינו) ומאלתרות פתרון לתקלה שבטעות חשבו שהן גרמו לה.

החיים רצופים ברגעי מבוכה, בתקלות ובאי נעימויות. כדאי שלא נתייסר ושלא נעשה מזה ביג-דיל. במקרים רבים בחלוף השנים זה יהפוך כנראה לאנקדוטה מעלת חיוך.
ויש גם את אותם הרגעים שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה קרה. ואז מגיע רגע קטן שמזכיר לנו שהחיים יודעים לכתוב סיפור אחר…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 9 ביולי 2026