הדברנים

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 211 שם.

את בן פגשתי לראשונה בחתונה של רחוקֵי משפחה. הוא ישב לידי בשולחן 27 , באחת הפינות המרוחקות שבאולם. אני נוהג לכנות שולחן כזה בחתונות – 'שולחן שונוֹת' miscellaneous. זה שולחן שמוקצה לכאלה שאינם קרובי משפחה או חברים קרובים, ונותן תמיד את התחושה שבכלל התלבטו אם להזמין אותך. בשולחן כזה בדרך כלל אינך מכיר איש.
בן הציג עצמו כמוזמן מצד הכלה, אני הוזמנתי מטעם הורי החתן והתברר ששנינו לא יודעים הרבה על הזוג הצעיר שנישא. אז השיח ביננו עבר מהר לפסים של התעניינות אישית. בן התברר כאיש שיח נעים, סקרן ומתעניין. כשהתחילו להקרין סירטוני ילדוּת התחמקתי בשקט מהאולם, וסיכמנו שנשוב וניפגש.
אני עצמי פתוח מאד להיכרויות חדשות. מרבית האנשים אוהבים לגלות עולמות חדשים, ראה ערך נסיעות לחו"ל, אני אוהב, בנוסף, לגלות אנשים חדשים.
ומאז אותו המפגש האקראי בשולחן ה'שונות', בן ואני נפגשים אחת לכמה זמן לשיחות אחד על אחד. מצאתי עצמי מתפעם שוב ושוב מההקשבה שלו, המלווה מידי פעם בשאלות קטנות, פותחות וחכמות. ופעם… לא התאפקתי והחמאתי לו: "מרבית האנשים בעיקר מדברים, והנה אתה מביא איתך שקט, שאלות מתעניינות והקשבה, שאינם כל כך במחוזותינו."
"זו מתנה מאמא שלי." הוא אמר.
"גֶנים…?" שאלתי
"ממש לא. ת'שמע סיפור." הוא אמר:

גדלתי כבן יחיד לאם יחידנית. זה היה די חריג אז. היה לי קשר חם מאד וקרוב איתה. היא חינכה אותי קצת אחרת, תמיד קיבלה אותי כפי שאני, חוזרת ומזכירה לי שאנשים אינם מקולקלים ולכן לא צריך לתקנם. היא השפיעה עלי, כמעט תמיד, לא בהוראות, אלא במסרים מרומזים, בסיפורים עתירי תובנות.
כבחור צעיר הייתי די דומיננטי עם בנות ובנים וכתוצאה השארתי להם פחות מקום להתבטא ולהשפיע. אמא הרגישה בכך בחושיה הטובים.  ברגישותה היא לא הטיפה לי מוסר, אבל… יום אחד כשישבנו לארוחת ערב, היא אמרה שהיא רוצה לשתף אותי באגדה. זו הייתה אגדה שהיא שמעה לפני הרבה שנים מהמחנך שלה בתיכון באחד משיעורי החברה.

הנסיך אדריאן, בנו של המלך בממלכה נידחת, היה צעיר פיקח אך חסר סבלנות. תמיד נוטל את מושכות הדיבור וכמעט לא מעבירם לאחרים. כדי לחנך את בנו החליט המלך להכריז על תחרות בממלכה – "אני אתן את הפרדס הגדול והמטופח שלי, במלואו, לאיש שיביא לי את הצליל בעל הערך הגבוה ביותר."
אנשים הגיעו מכל רחבי הממלכה וניצבו בשערי הארמון כדי להציג את צלילם, ולזכות בפרס.
מוזיקאי אחד ניגן מנגינה כל כך יפה עד שדמעות עלו בעיני המלך. משורר אחד ציטט פסוקי שירה שהדהדו בחלל הארמון כמו משב של רוח. סוחר עשיר הטיל לריצפה מטבעות זהב, מאפשר לצלילן למלא את חלל האולם. הנסיך עצמו, בניסיון להרשים את אביו, הזמין אישה שסילסלה מזמורים בקול פעמונים והמלך אכן הצטרף בקול שקט לשירתה.
ואז… כמו תמיד באגדות… לפני שהמלך הכריז על הזוכה, הוא ביקש מכפרי זקן שעמד בצניעות בירכתי התור להציג את צלילו. לא היה עליו כל כלי, הוא גם לא השמיע קול.
"ובכן…," אמר המלך "מהו הצליל שהבאת איתך להציגו בפנינו?"
הזקן חייך, עבר למרכז האולם… ואז עמד בשקט חופן את אוזניו בכפותיו. דממה מוחלטת השתררה באולם לדקות ארוכות. הבעה של לעג התפשטה על פני הנסיך ואביו, אבל אז… משהו קרה.

לפתע… בדממה שנוצרה… הם החלו לשמוע את רישרוש עלי העצים שבחוץ. את צחוקם של ילדים משחקים ממרחק. את פעיית הכבשים, את נביחות הכלבים, אפילו את נשימתם הרכה של הנוכחים באולם. הנסיך באותם הרגעים שם לב לדברים שמעולם לא שם לב אליהם – לאיוושה ולקצב של החיים עצמם.

והמלך אז חייך לבנו, פְזיז הדיבור, ואמר לכפרי הזקן: "תודה על השיעור. הפרדס שלך…"
 
ואימי, כך אמר לי בן, הביטה בי בעיניה הטובות והוסיפה: "לא אשכח שהמחנך אז בתיכון סיים את הסיפור בְּציטוט שאהב ש'ההקשבה ברמתה הגבוהה ביותר היא לפעמים ההקשבה למה שלא נאמר…' 

והאגדה הפשוטה הזו של אימי… רק אגדת ילדים תמימה… נצרבה בי וכנראה השפיעה על מי שאני בשיחות עם אחרים, על מי שאתה רואה היום.

(כך סיפר לי בן)

ואכן, רבות אני תוהה מדוע מרביתנו מכורים לדיבור ולא מכורים להקשבה? מדוע בכלל אין בתי ספר להקשבה?
מספרים על אימו של צ'רצ'יל, ג'ני ג'רום, שהישוותה את חווית ארוחות הערב שהיו לה עם שני פוליטיקאים בריטיים מפורסמים, כל אחד בנפרד – גלדסטון וד'יזראלי.
וכך היא סיכמה: "אחרי ארוחת הערב ליד גלדסטון חשבתי שהוא האיש הכי חכם באנגליה. אחרי ארוחת הערב ליד ד'יזראלי יצאתי בהרגשה שאני האישה החכמה ביותר…"

 זיקוקין די-נור
שוקה, 6 בפברואר 25

תגובות בפייסבוק

תגובות

יש בסיפור הרבה תובנה. שאני מקווה ליישם. להקשיב יותר.
למרות שאין קשר נזכרתי שהייתי לפני שנים באמסטרדם ביום השנה לשואת הולנד. ואז ללא צפירה או אזעקה. בשעה 12 החלו 3 דקות דומייה. הכול נעצר. ושמתי לב לכוח והעוצמה של השקט.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


ריגעי מבוכה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 210 שם.

מידי פעם אני נשאל האם אפשר לקבל את הזיקוקים הללו באנגלית – אשמח להיענות לבקשה במידה ויש כמות סבירה של מתעניינים. למי שמעוניין, נא אשרו לי למייל shuka@dinur.name . למי שמעדיף לקבל את הוורסיה באנגלית לווטסאפ, ציינו במייל את הטלפון שלכם.

ולסיפורנו:
בויקיפדיה מבוכה מוגדרת כמצב רגשי של מוטרדות ואי־נוחות, שאדם עשוי לחוות כאשר נראה לו שאחרים שופטים או עלולים לשפוט אותו על גופו, אישיותו או על פעולה לא מקובלת שלו.

מי מאיתנו לא חווה אירוע של מבוכה באיזה שהוא שלב בחייו?  לעיתים רגע כזה של מבוכה נעלם, נשכח ולא משאיר חותם, אולי הופך לאנקדוטה מעלת חיוך במפגש של חברים, ובמקרים רבים הוא נצרב ונישאר, ואולי גם משפיע על מי שאנחנו בהמשך החיים.
לא מעט רמת המבוכה תלויה בתגובה של הסביבה. אנשים רעים ולא מתחשבים יגחכו ויעמיקו אצלך את הבושה וההשפלה, ואנשים טובים ומתחשבים ינסו למצוא מחווה כלשהיא לחלץ אותך מהרגע המביך, ואולי פשוט יתעלמו.

ראו את האירוע הבא:

אנחנו בהופעה של להקה בהרכב של ארבעה צעירים. בתום כל הופעה, כך הם נוהגים מזה זמן, הם מעלים לבמה, כל אחד בתורו, חמישה ממעריציהם בקהל שעלו בהגרלה מוקדמת. הם מאפשרים למעריץ/ה להצטלם איתם על הבמה מול כל הקהל, ולקבל תמונה של הלהקה בחתימת ידם.
ובאותה ההופעה הוזמנה לבמה אחת מהמעריצות שעלתה בגורל. היא עולה לבמה, הליכתה מגושמת, היא כבדת משקל, חוסר הביטחון שלה בולט לעין מכל פסיעה שלה. היא נרגשת מאד. היא ניגשת לאחד מחברי הלהקה, אותו היא מעריצה, ומגישה לו מתנה קטנה ממנה. הוא מודה לה, לוחץ את ידה בחום, והיא, נבוכה, סבה על עיקבותיה בכוונה לרדת מהבמה. בהתרגשותה, היא כלל לא מבחינה שהוא פורש את ידיו לחבקה. 
הוא קורא בשמה לשוב, היא פונה אליו חזרה ואז מבחינה בזרועותיו הפרושות לחיבוק. עיניה בורקות והיא פוסעת אליו חזרה בהליכתה המגושמת ואז… אולי מרוב התרגשות, היא אינה מבחינה בחפץ המונח שם, נתקלת בו ומשתטחת על רצפת הבמה, מלוא קומתה. היא לא נפצעת אמנם, אבל המחזה הזה מעלה פרץ בלתי נשלט של גיחוכים וצחוק מחלקים של הקהל. והיא שכובה כך על הבמה, מתקשה לקום ודמעות בלתי נשלטות של מבוכה ועלבון זולגות מעיניה. הזכייה בַּפרס לעלות לבמה הפכה בשנייה אחת לפארסה.
ואז קורה משהו שאיש לא ציפה לו.
חבר הלהקה שפרש אליה את ידיו לחיבוק, אותו האחד שהיא כל כך מעריצה, חושב לרגע ואז… באחת… הוא רץ וגולש/מחליק אליה, כמו שחקני כדורגל על הדשא אחרי הבקעת גול, ונשכב לידה על הרצפה. כמה שניות חולפות ושאר חברי הלהקה עושים בדיוק כמוהו, רצים, גולשים לרצפה ומקיפים אותה בחיבה, בשכיבה מכל צדדיה, כאילו היא הבקיעה שער וכולם חוגגים איתה. וכך בהדרגה היא מתיישבת, והם אחריה, דמעותיה מתחלפות לחיוך של תודה על המחווה, והקהל נעמד כולו בפרץ של מחיאות כפיים.

וכך שוב, היוצרות מתהפכות, והפארסה הופכת לאירוע נוגע ללב.

(כך כתבה ושלחה אלי שולי ברק מתוך  סרטון מהיו-טיוב שנתקלה בו באקראי. היא לא הצליחה לחזור ולמצוא את הקטע)

אינני פסיכולוג אבל קראתי פעם שהחשש מתחושות המבוכה גורם לרבים מאיתנו להימנע מעשיית דברים מסוימים מתוך הפחד שנוּבך, מתוך הפחד של מה יגידו עלינו. לדבריהם כדאי לזכור שמרבית ריגעי המבוכה נוצרים כשאתה מתייחס למשהו ברצינות הרבה יותר תהומית ממה שאחרים מתייחסים בדיוק לאותו המשהו.

זה הזכיר לי ספר של ריצ'רד קרלסון שהתייחס לדרמות שאנחנו עושים מהרבה דברים קטנים בחיינו.  הספר ליווה אותי שנים רבות והזכיר לי לא אחת, שלא להתרגש משטויות.  כותרתו של הספר הייתה בערך כך: "אל תזיע מדברים קטנים, כי בסופו של דבר המירב זה דברים קטנים…"

אז אולי כדאי באמת שלא נתרגש מדברים קטנים ואם אנחנו נתקלים במבוכות של אחרים, כדאי שנעזור לחלץ אותם ממבוכות מעיקות, כפי שבאופן ספונטני וכל כך יפה עשו חברי הלהקה שבאירוע.
 
זיקוקין די-נור
שוקה, 23 בינואר 25

תגובות בפייסבוק

תגובות

כמו תמיד, רגעים קטנים וסיפורים קטנים יכולים להפוך למשהו גדול שאפשר ללמוד ממנו. ומי מאיתנו לא חווה מבוכה או רגע מביך.
וזה מזכיר לי מקרה בו בעת שהלכתי על המדרכה, נפל ממש מולי , על אותה מדרכה, אדם מבוגר יחסית. רצתי לעזור לו והוא, במבוכתו אמר "הכל בסדר, הכל בסדר". אבל, הכל לא היה בסדר.
הזעקתי את מ.ד.א וחיכיתי עד אשר הגיע האמבולנס ופינה אותו לבית החולים.
לא הכרתי את האיש. האנשים שהתאספו סביבי סיפרו לי שמדובר ברופא מאוד מוכר באותה עיר.
כמה הבנתי את המבוכה שאחזה בו.
לכאורה, התגלה בחולשתו.
זה שכולם נעזרים בו, פתאום היה זקוק לעזרת הזולת.

היי שוקה, תודה שסיפרת בדרכך הנהדרת את הסרטון שאני ניסיתי להעביר לכולם במכתבי. אין עליך. תודה. החמיא לי ביותר.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)