השפעות קטנות של משפיענים גדולים
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 219 שם.
כולנו יודעים שלאנשים מפורסמים יש השפעה על החברה, לעיתים מרחיקת לכת. מניסיוני אני יודע שחברות ומפרסמים ערים לכך היטב ומשתמשים בכך. בהרבה חברות גדולות יש מחלקות שירות מיוחדות, שלא תמיד מדברים עליהן, שכל עיסוקן הוא טיפול בסלבס שמוגדרים כמשפיענים ומעצבי דעת קהל.
אני עצמי מתחבר יותר למעשים קטנים של משפיענים, שנעשים בדרך אנונימית ולא למטרות פרסום.
הקשיבו לסיפור הזה שהתגלגל בפייסבוק בארה"ב ותרגמה חמדה גלעד בעמוד הפייסבוק שלה:
פֵּייטון מֵאנינג הוא שחקן פוטבול מקצועי לשעבר בארה"ב. הוא היה 14 שנה הקווארטרבק (הרכז) של אידיאנאפוליס וארבע שנים של דנבר. הוא כונה 'השריף', ונחשב לאחד מהרכזים הגדולים ביותר בכל הזמנים.
ויום אחד, בעיירה קטנה, בבית קפה שכונתי לא מפואר, משהו של מקומיים, הוא התיישב לכוס קפה. הוא עצר שם במהלך טיול שעשה, נסע לבד, אנונימי, עם קפוצ'ון ומשקפי שמש בשביל הפרטיות. לנקות את הראש.
ישבה שם קבוצה של נערים וצחקה בקול רם. אחד מהם – התברר ששמו דניאל – לא היה שותף לצחוקים. הוא ישב קטן, כפוף, כתפיו שמוטות. פייטון שם לב שהילד סבל מגימגום. בכל פעם שניסה לדבר, אחד הנערים האחרים קטע אותו, חיקה אותו וליגלג."אז אזזז אז מה אתה חושב, ד-ד-דניאל?" ילד אחר קרא, "שוב נגמר לך הזיכרון הזמני של המחשב בראש! שמישהו יעשה לך אתחול מחדש!" עוד פרץ של צחוקים.
עיניו של דניאל הושפלו. ידו נעה בעצבנות משחקת ותולשת קטעים מכוס הקרטון שלפניו. זה קרה שוב ושוב בכל פעם שהוא ניסה לפתוח את הפה.
פייטון מאנינג צפה בהם, חוכך כיצד לנהוג. כשהילד הכי קולני רכן קדימה ואמר לדניאל: "אתה פשוט צריך לשתוק, דניאל! אם אתה לא יכול לסיים משפט, אל תנסה לדבר!"
ואז פייטון איבד סבלנות וקם.
הוא ניגש אל השולחן שלהם, הביט ישר אל הקבוצה ובטון רגוע אמר: "אני הייתי בוחר בדניאל לשחק בקבוצה שלי, בלי לחשוב פעמיים. ואתם? אף אחד מכם לא היה מגיע אפילו לשבת על ספסל המחליפים."
דממה נפלה. הבנים קפאו. אחד גמגם משהו. אחר הסיט את מבט. הם זיהו אותו, אבל ההלם לא היה רק ממי שהוא, אלא ממשקל הדברים שאמר. דניאל רק מצמץ… ואז… פתאום… חייך. פייטון פנה אליו, מושיט לו יד ללחיצה: "לך יש יותר אומץ ממה שהם מסוגלים להבין. ואגב… גם אני גמגמתי כשהייתי ילד."ואז הוא הזמין את דניאל לשולחנו. שתה את הקפה שלו. דיבר איתו על כדורגל, על חברים, על החיים בכלל. לפני שעזב, הוא שירבט משהו על מפית והושיט אותה לדניאל. "זה למקרה שתשכח מי אתה." הוא אמר. על המפית היה כתוב: "אתה לא צריך לדבר בצורה מושלמת. אתה רק צריך לדבר בכנות. אנשים שאתה חשוב להם תמיד יחכו לסוף המשפט שלך. תענוג להכיר אותך. פייטון מאנינג."
שנים לאחר מכן, דניאל עדיין שומר את המפית הזו, ממוסגרת, תלויה מעל שולחנו. עכשיו הוא יועץ נוער – עוזר לילדים למצוא את קולם. פייטון מאנינג לא רק השתיק קבוצת בריונים. הוא הרים ילד אחד, ונתן לו את סוג הקול שאף אחד לא יוכל לצחוק עליו שוב.
(מדף הפייסבוק של חמדה גלעד. שלחה אלי שולי ברק)
פישפשתי באינטרנט כדי להתחקות אחרי מקור הסיפור. התאכזבתי והופתעתי שבירורַי העלו שהסיפור כנראה אינו נכון וכנראה לא ארע. תהיתי מה המניע של מישהו לפרסם סיפור כזה המצוץ מהאצבע? מדוע מישהו רוצה להחמיא לפייטון מאנינג על משהו שהוא לא באמת עשה? האם זה תעלול פירסומי?
נטיתי לגנוז את הסיפור ולא להעלותו כזיקוק. האם אתם הייתם מעלים אותו?
ואחרי הרהור קצר… החלטתי לפרסם את זה, בכל זאת. חשבתי שגם סיפורים פיקטיביים שמציפים ערך חיובי יכולים ליצור אדוות באגם, ולעורר השראה. ואולי… אולי גם כדי לצלצל בפעמונים לכל המפורסמים – הטו את ההשפעה שלכם לִמקומות אנושיים, אנונימיים, של טוב לב, מעשים שעושים הבדל ולו לאדם אחד.
ולאלה מכם שעושים את זה, ואני יודע שרבים אכן נוהגים כך – תבורכו… המשיכו… כך יהיה לנו עולם טוב יותר…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 22 במאי 2025
ומה זה באמת משנה אם זה נכון או לא ?
הרי יש אלפי אנקדוטות לא מדוייקות, במקרה הטוב, ופשוט לא נכונות במקרה הפחות טוב.
העיקר, באמת, האם הסיפור יכול לעשות משהו טוב למישהו.
ואני חושב, שהסיפור הזה יכול באמת לעשות טוב. ולו רק יקראו אותו לאותם ילדים או צעירים, שנסחפים, שלא בטובתם, "לרדת" על החלש שבחבורה. אולי זה יגרום להם לשנות את דרכם ולהיות טובים ונחמדים יותר.
יישר כח לחמדה גלעד, שאני קורא באדיקות את הסיפורים שהיא מפרסמת בדף הפייסבוק. וכמובן, לך, שאתה מביא אלינו את מיטב הסיפורים שאתה מוצא.
שוקה שלום.
יש סיפור ידוע באינטרנט (בנושא הגימגום) שנקרא ילד של שבת.
ועוד סיפור על רבקה המגמגמת. אז כשאוכל אשלך לך למייל
יום טוב.