מדף הנעליים השכוחות

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 71 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט

למי מאיתנו אין חלומות גנוזים, שמשום מה תמיד נמצא תירוץ לדחות את מימושם. למי מאיתנו לא חולפת לעיתים המחשבה – מאין לעזאזל אמצא את האומץ לממשם?
הקשיבו לסיפור הנוגע ללב הבא, מפרי עטו וחוויותיו של שלומי זילבר:

 

השבוע התחילה אצלנו בעבודה סדרת הרצאות בנושא פרישה מהעבודה. ידעתי שאשתעמם.

והנה במפגש הראשון אמרה המרצה שפרישה זה הזמן להגשים חלומות גנוזים או חדשים. שמוליק, בחור שעובד איתי כבר שנים, רוכן אלי ולוחש שאין לו חלומות. הוא לוחש ואני חושב על עצמי. כמישהו שכותב, יש לי תמיד כעשרים סיפורים באמצעיתם. עשרים חלומות שממתינים להתגשם.

למשל, יש לי התחלה של סיפור על סנדלר זקן מראשון-לציון, שעל המדף העליון בסנדלרייה שלו, הוא מניח את כל הנעליים שלא באו לקחת אותם, ויש לו חלום: למצוא את בעליהם ולשאול אותם מדוע הנעליים לא חסרות להם. הכי מסקרנים אותו אלו שהשאירו אצלו נעל אחת. הרי יש להם בבית תזכורת – הנעל השניה. למה הם לא באים לקחת את בן הזוג?
בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא ניקה אבק מהמדף העליון – 'מדף הנעליים השכוחות'. הוא עמד על סולם, החזיק ביד סנדל של ילד וניגב ממנו אבק. עיניו בהו באוויר, ומחשבותיו נַשאו אותו אל הסנדל השני בְּאֵי-שם.

יש לי גם התחלה של סיפור על שוטר שחולם לתפוס את זה שגנב לו את הג'ולות בכיתה ג', ועוד כל מיני.  חשבתי שאולי יש לי יותר מידי חלומות וחסרה לי אולי מציאות, וניחמתי עצמי שמציאות זה ללוזרים. חלומות זה לשאפתניים.

בהפסקה סיפרתי לשמוליק על החלומות הללו ועל הסנדלר הזקן ועל השוטר. הוא הקשיב, חשב קצת ואמר: "אז אולי… אז אולי יש לי חלומות, אבל כאלה שאינם ברי מימוש."
"אז יש לך חלומות." ניחמתי אותו. "תחשוב רגע – מה הכיף בחלומות שמתגשמים? ברגע שהתגשמו זה כבר לא חלום. תראה את הסנדלר למשל, שאינו מגשים את החלומות שלו למציאת בעלי הנעליים… ועדיין חולם."

"אבל חלומות שלא מתגשמים כרוכים באכזבות." הוא עונה.

חשבתי לתומי מה יש מאחורי הסיפור שלו? ואז… כאילו קרא מחשבותיי, הוא לפתע אמר:

"אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן חמש. היה לי חלום עיקש שהוא ישוב. כשיצא מהבית עם שתי שקיות, שמתי לו בשקית משהו שלי כדי שיראה בבית החדש שלו ויחזור בשביל להחזיר. והוא מעולם לא חזר. אתה חולם בלילה שאבא חזר, אתה מאושר. אתה קם בבוקר ורואה שלא חזר. וכך, אבי עזב אותי כל בקר מחדש… בגלל החלומות".

כשיצאנו מההרצאה שמוליק פסע לידי ואמר: "בבר המצווה שלי, חלמתי שאבא יגיע לבית הכנסת לומר 'ברוך שפטרני', אפילו לזה הוא לא בא. כשבני הגיע למצוות, כבר היה אינטרנט. איתרתי אותו אבל… בסוף לא הלכתי אפילו. פחדתי שיאכזב אותי שוב."

וואו…. אני עובד עם בן אדם שלושים שנה ולא יודע עליו כלום. הנחתי יד על כתפו ואמרתי: "אינני פסיכולוג, אבל בוודאי לילדיך אתה מגשים חלומות. הַמשך לדבוק בחלומות… לפעמים… כשאתה דָבֵק בהם… הם מתממשים."

השיחה עם שמוליק הצמיחה לי חשק לעבור בראשון לציון אצל הסנדלר, כדי לדובב אותו על החלומות שלו.  אז לקראת הערב, סיימתי סידורים ועברתי דרך הסנדלר.
אני נכנס לחנות הקטנה שלו והוא על הסולם הקטן בגובה 'מדף הנעליים השכוחות', מחזיק בידו שוב סנדל קטן של ילד. ואז אני מבחין בדמות אחרת בחנות. אני משפשף את עיני… זה שמוליק. כן שמוליק מהעבודה. הוא למרגלות  הסולם, בידו גם סנדל בודד, זהה לסנדל שבידו של הסנדלר שעל הסולם. הם מביטים אחד בשני, מנסים לא לבכות.
אני קולט את התמונה ואני איני יכול לעצור את הדמעות.
שמוליק מבחין בי ואומר: "תודה שהחזרת לי את האומץ להגשים חלום… כן… הסנדלר הוא אבי…"

(תקציר מסיפור שכתב שלומי זילבר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים'
הנה לינק לאתר שלו למי שמעוניין https://www.facebook.com/groups/507906793315776/?ref=share)

מעולם לא הבנתי הורים שמתנתקים מילדיהם. אני מניח שיש בוודאי סיבות, ולעיתים מצוקות החיים לוקחות אותם לשם, ועדיין נשגב מבינתי.
ולעניין החלומות חשבתי, מדוע להתמהמה במימוש חלומות? ראו את השנים שהחמיץ שמוליק בקשר עם אביו. וולט דיסני מצוטט כמי שאמר:
"כל החלומות שלנו יכולים להתגשם, אם רק יהיה לנו את האומץ להוציאם אל הפועל."
ושלא תעזו לשאול אותי מאין מביאים את האומץ…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 13  בינואר 2022

"מדף הנעליים השכוחות" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס.


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: אבהות, דפוסי התנהגות, יחסים, כללי

תגובות

כך כתבה לי הרבה נאווה תהילה מהולנד וקיבלתי רשותה להעלות כאן:
שלום שוקה,
אני במקרה בעלת חלומות גם בשינה וגם בהקיץ וגם מממשת אותם.
חלומות מכל הסוגים מהוים חלק חשוב מחיי, רק רציתי להזכיר
את דברי רבי נחמן מברצלב שהעולם קיים בזכות החלומות……
ברכות מאליפות נאוה-תהילה מאוטרכט הולנד

שוקה שלום, כל פעם מחדש אני נפעם מהסיפורים שאתה מעלה. הם מרגשים ותמיד ניתן ללמוד עוד משהו. תודה רבה ושבת שלום.

אתה באמת יודע לספר סיפור!!!
אפילו הכותב הזיל דמעה!
תודה

ותודה שהזכרת את "שלומילים וסיפורים" בכלל ואת headstart בפרט

כךכתב לי אלי ניר וקיבלתי רשותו להעלות כאן:
תודה לך,
כן – האומץ הוא משאב רציני והלוואי ולכולנו הוא היה קיים תמיד, לאורך כל חיינו: –
להעיז לומר לילדה הכי יפה בכיתה שאתה אוהב אותה; לתת נשיקה ראשונה לחברה שלך; להציע נישואין לחברה הכי טובה שלך; לבקש מהבוס העלאה בשכר, להציע הצעות ייעול בבית או בעבודה; וגם לבקש מהשכנים להנמיך את העוצמה של הרדיו בצהרי יום שבת בזמן השנ"צ, כו' וכו'.
לו יהי
שבת שלום
אלי

תודה על סיפור נפלא. אני עוקבת אחרי שלומי משלומילים וסיפורים כבר זמן רב ונהנית כל יום שישי מסיפור חדש. כשאתה מפרסם סיפור שלו, זה נראה לי כמו הופעת איחוד של שני כוכבי רוק.
תמכתי בפרוייקט שלו לספר עם אוסף מהסיפורים שלו ומחכה שיגיע. תודה שוקה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

לשבור את הבדידות

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 68 שם): זיקוקין די-נור – פודקאסט את הסיפור הבא העבירה אלי נירה כרמלי ממדינת אילינוי בארה"ב. זהו סיפור שנכתב בישראל, לא ברור מי כתב את זה, וחשבתי שבימים האחרונים של שנת 2021 כדאי שנציץ אל השנה שחלפה, עם כל בעיותיה, בכל זאת במבט מחויך. וכך […]

ללכת את החיים

הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט לשמיעת הסיפור בקולי. (הזיקוק שכאן הוא זיקוק 66 שם): זיקוקין די-נור – פודקאסט מיכאל גַרטנר היה עורכם של כמה עיתונים בארה"ב, זוכה פרס פּוּליצֶר על מאמרי מערכת שכתב, ונשיאה של רשת החדשות NBC . הנה סיפור קצר נפלא שלו על הוריו, מְלֵא נועם וחוכמת חיים.  שלחתי אותו לפני 13 שנה לעובדַי דאז, […]