הבדלי תרבות

הקדמה קטנה – נתבקשתי להפיץ את הזיקוקין גם בווטסאפ, הנגיש לרבים וקל משם להעביר הלאה. המעוניינים – כנסו ללינק המצורף דרך הטלפון הנייד שלכם ואשרו הצטרפות לקבוצת הווטסאפ. זו קבוצה לקריאה ולא לדיון, וזה לא במקום המייל והפייסבוק. 
https://chat.whatsapp.com/Kh3RSVJUuot0wp3evKo5K9

ולסיפורנו:
העולם כבר מזמן הפך לכפר גלובלי ובכל זאת השוֹנוּת אינה מיטשטשת לחלוטין. ובְּמסעותינו בעולם, מעבר להתלהבות ועניין, אנחנו שופטים ומבקרים אורחות-חיים ומנהגים השונים מאד מאלו שלנו.

גרנו כמה שנים בארה"ב ושכרנו בית בשכונה פסטורלית, שבה לא נהוג היה לחצוץ בין הבתים בגדרות, וכך נוצרה תחושה של מרחב, בעיקר במשטחי הדשא שכמו התחברו. יום אחד נקישה בדלת. זו הייתה השכנה מהבית שליד.
"סליחה שאני מפריעה" היא אומרת "אבל האם תסכימו לעבוד עם הגנן שלנו?"
"יש לנו כבר גנן." אני משיב "אבל… למה?"
"תראה… הגנן שלכם מגיע בימי שני לכסח את הדשא והגנן שלנו בימי חמישי. כיוון שכך יש הבדלים בגובה הדשא."  לרגע חשבתי שאולי לא הבנתי את האנגלית שלה. לימים הבנתי שזה עניין של תרבות ונקודת מבט.

הקשיבו לחוויה הבאה, מקנדה, שחווה יואל אלפרט ממבשרת ציון:

 בתחילת שנות השמונים שהיתי עם משפחתי מספר שנים בטורונטו שבקנדה. זה היה מיד אחרי מלחמת לבנון הראשונה ואין פלא  שבתי בת השמונה שאלה אותי: "אבא… מי האויבים של קנדה?"
לקנדה לא היו אויבים, ומהדורות החדשות עסקו בעיקר בספורט, מזג אויר ומצב התנועה.

אלא ששבוע לאחר בואנו, אוגוסט 83', רעשה כל המדינה מאירוע מסעיר שהתרחש בטורונטו: באיצטדיון המקומי התקיים משחק בייסבול שבו ארחה הקבוצה המקומית  Blue Jays את קבוצת ה Yankees מניו-יורק. בזמן החימום בין ההפסקות חבט בכדור שחקן ניו-יורק – דייב ווינפילד – וכדור הבייסבול ניתז בחוזקה, פגע בְּשחף והרגו. עד סיום המשחק לא פסק הקהל לגנות את ווינפילד בקריאות בוז והושלכו לעברו חפצים רכים (זו קנדה…).
והארץ רעשה.
בתום המשחק נלקח ווינפילד לחקירה בתחנת המשטרה המקומית והואשם ב'גרימת סבל שלא לצורך לבעל חיים'. העונש המירבי – שישה חודשי מאסר או 500 דולר קנס. ווינפילד טען, וכנראה בצדק, שלא הייתה לו שום כוונה לפגוע בשחף.  כעבור שעה שוחרר השחקן בערבות של 500 דולר, שבאבירותו שילם המנהל של הקבוצה המארחת.
גופת הציפור נשלחה למעבדה של אוניברסיטה מכובדת לביצוע נתיחה שלאחר המוות ע"י מומחה לפתולוגיה של בעלי חיים. המומחה קבע שהמוות אמנם נגרם מִחבטה בראש, אבל… שהציפור הייתה חולה, ונותרו לה רק עשרה ימים לחיות בלאו הכי.

בפרקליטות הוחלט לבטל את האשמה. יחד עם זאת במשאל שנערך בעיתון מקומי נפוץ סברו 66% מן המשיבים שאין העיר טורונטו מחויבת להתנצל בפני ווינפילד על מעצרו. למרות זאת, כשנערך משחק הגומלין בניו-יורק, יו"ר מועצת העיר של טורונטו הביע את צערו בפני השחקן הניו-יורקי על האירועים בטורונטו.

בזה לא הסתיים הסיפור.
שישה חודשים לאחר מכן הגיע ווינפילד פעם נוספת לטורונטו, אך לא להשתתפות במשחק אלא כדי לנאום בערב התרמה מטעם 'האגודה להגנת השחף'. ווינפילד הביא איתו ציור שהזמין במיוחד בו נראים שלושה שחפים מעל אגם וכן עלֶה של עץ מייפל (סימלה הלאומי של קנדה). וזו לשון ההקדשה:
"לעם הקנדי שחרט על דגלו את השמירה על ערכיו ומשאביו. דייב מ. ווינפילד". הציור נמכר במכירה פומבית ב- 32,000 דולר שנתרמו לטובת ילדים נכים.

וגם בזה לא נסתיים הסיפור… ולא תאמינו –
בשלהי הקריירה הספורטיבית שלו והוא כבר בן ארבעים, 1992, הצטרף דייב ווינפילד לשנה אחת לקבוצה מטורונטו. הקבוצה הגיעה לגמר והוא היה זה שחבט את חבטת הניצחון שהביאה לקבוצה את האליפות בפעם הראשונה בתולדותיה. אני, שהייתי כבר בארץ, לא יכולתי לעצור את התרגשותי.

(חווה וכתב יואל אלפרט שמנהל בלוג 'החיים בקריצה'
https://joelalpert-engine.oa.r.appspot.com/)

 

אני מניח שלנו קשה יהיה להימנע מהמחשבה: 'בוודאי… משעמם להם, אז הם מתעסקים בשטויות.' אני מאד מציע לא לחשוב כך, ובכלל מי ייתן וספורטאינו ילמדו מדרך ההתנהגות של דייב.
הסופרת האמריקאית ממוצא הודי, סֶגָ'אל בָּאדָאני, אמרה: "דרך חיים של אחרים אינה עניין לשיפוטנו, אלא הזדמנות שלנו ללמוד…" והלוואי שנאמץ זאת. לפחות שנְמָתֵן את השיפוטיות האוטומטית שמיד קופצת לנו.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי 12.11.20

"הבדלי תרבות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: דפוסי התנהגות, זוית ראייה

תגובות

בגלל שאף אחד לא שומע, אספר לך שקראתי את הדוח הפתולוגי (קשרים קשרים) והשחף היה בעל תוחלת חיים של 20 יום, הפתולוג שיקר קצת) ומה שהרג אותו זה טיסה בגובה נמוך והתקלות במיקרוסקופ שבחן את ההבדלים בגובה הדשא.
כמו שאני אומר תמיד, מבחוץ נראה לנו שאצל אחרים הכל דבש, אין ביקורת על ראשי הציבור והם פשוט (ראשי הציבור) מלאכים אחד אחת. רק אצלנו….. או כמו שמתאים כאן, השחף של השכן ירוק יותר.
נהנה כתמיד, לומד כתמיד, איזה כיף לקחת אתנחתה קטנה בעבודה ובחיים.
בברכה, יהודה

צרות של עשירים….

וכך כתבה לי דרורה שלו וקיבלתי רשותה:
שלום שוקה,
אני חושבת שהסיפור נפלא, מרגש ומחנך. אין כאן עיסוק בשטויות, ההפך הוא הנכון. מי שמתייחס בכבוד לבעלי חיים, ברגש, וברחמים הראויים, יהייה אנושי ומוסרי יותר.
תודה, ושבת שלום.
דרורה.

וכך גם כתבה אלי דבורה וקיבלתי רשותה:
תודה לסופרת (סג'אל באדאני) הנותנת שעור חשוב כל כך ביחס לשיפוטיות.
ובמקורותינו: אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו.
שבת שלום
דבורה

הי שוקה.
כמו תמיד כל סיפור שלך הוא עולם ומלואו. אין כאן שטויות או צרות של עשירים. יש כאן הבנה עמוקה שלהיות בן
אדם זאת משימה יומיומית שלא שופטת אלא מקבלת כל אחד עם כל מערכת הערכים שלו.
תודה על הסיפורים המדהימים שלך

מי יתן וגובה הדשא ושחף חולה יהיו הדאגות שלנו ….
מקנא !

תודה שוקה על עוד סיפור מאלף, מחכים ומעלה חיוך.
הלוואי וחיי ו כאן היו מקבלים את הרוגע וההתעסקות ב״שטויות״
כמו גובה הדשא של השכן, והדאגה לבעלי חיים.
שבת שלום – גבי

מה שרואים מכן לא רואים משם והפוך.קראתי הסיפור גם נהניתי,אכן יש פעמים והדשא של השכן ירוק יותר.

וכך כתבה אלי נאוה גרוטמן מלוס אנג'לס וקיבלתי רשותה:
שוקה בוקר טוב, אצלנו ערב טוב
אלו מסוג הסיפורים שצריכים לעצור ולחשוב.אני בטוחה שמדינה שאיכפת לה משחפים תתייחס יותר בכבוד לבנות הצעירות שיושבות בקהל .
נאוה גרוטמן

וכך כתבה אלי חגית נורי וקיבלתי רשותה:
מקסים. גם בכך שלקח האחריות באופן אבירי וגם הקנדים נפלאים ומנומסים.
"איכותו של עם נמדדת ביחסו לבעלי החיים" אמר וינסטון צ'רצ'יל
שבת שלום

נהנית הנאה מרובה מסיפוריך. גם בהתיחסות לסיפורך האחרון וגם בכלל.תמשיך לכתוב יש לך כישרון לסחוף אנשים לקרוא אותם ותמיד הם מענינים עם מסר ומוסר השכל ומעשירים את הקורא.

וכך כתב אלי עפר גביש:
בשנת 91-93 שהיתי עם משפחתי בטורונטו.במחנה הקיץ המארחים המקומיים לא הרשו לנו, במסיבת הסיום, להפריח בלונים. לטענתם זה גורם לברווזים באגם להיחנק.הרי הבלונים בסוף מאבדים את ההליום ונופלים ליער או לאגם, הברווזים יאכלו בטעות ויחנקו. ומאז… כשאנחנו מפריחים בלונים, בקיבוץ או בכל מקום, אנו עושים זאת כשהם קשורים לחוט ארוך וכשהם מאבדים עילוי אוספים אותם וזורקים.
אההה, ועוד משהו. הייתי בטורונטו בזמן שהתקיים המשחק ההוא ב-1992…

וכך כתבה לי אורנה:
שלום שוקה,
סיפור נחמד עם מסר עמוק. אנחנו, כלומר עם ישראל, עם עתיק יומין, יותר מהקנדים, אבל חסרי מסורת בתחומים רבים, פרט לדת.
הסיפור הנ"ל ממחיש לא את העובדה כי לכאורה לקנדים "משעמם לכן הם עוסקים בזוטות. הסיפור ממחיש כיצד עם בונה מסורת, ולא משנה כרגע באיזה תחום.
אנחנו חיים לצערי מרגע לרגע, המנהיגות מאלתרת פתרונות גם לנושאים הרי גורל, ללא כול תחושה של המשכיות ומסורת. על כך יש לקנא בקנדים.

וכך כתבה לי ענת רוזן בפייסבוק:
מהרגע שקראתי את הכותרת "הבדלי תרבות" צפו בי זכרונות מהתקופה בה גרנו בארה"ב, ולמדנו הרבה עלהבדלי תרבות.
אחד הסיפורים המצחיקים ביותר לדעתי ומבהירים שתמיד צריך לבדוק: מהנדס אמריקאי שאל מהנדס ישראלי: אדוני, כשאתה עושה עם היד את הסימן אגודל על 4 אצבעות מה הכוונה? הכוונה אצלנו זה סבלנות, ומסתבר שאצלם זה שווה לאצבע האמה קדימה.
תמיד כדאי לבדוק

וכך הגיב יעקב קלמיצקס וקיבלתי רשותו:
בעזרת שני הסיפורים היום העלית חיוך על שפתי. אני בן 85 רוב הזמן בבית, וכמובן, קצת ממורמר.
שני הסיפורים העלו בי פעם הראשונה, נראה לי, הרגשה של קנאה. יחד עם זה החיוך מחק את המרירות וממשיכים…
תודה רבה לך.
תמשיך.
שבת שלום ומבורך

וכך כתב לי כתגובה ישראל מידן:
שוקה שלום
גם אצלנו אין גדרות בין הבתים, ואני מכסח גם את הדשא של השכן וכך יש אחידות בגובה הדשא . מוזמן לבקר ולראות במו עיניך
בברכה
ישראל

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

עדנה ושוקי

סיפורים על אהבות יש אין ספור. כך גם סיפורים עם פרשנויות שגויות. הנה סיפור מיוחד שכורך את השניים. כתב ושלח אלי שלמה זילבר, שנוהג לכתוב על ילדותו בגבעתיים:    תכנית טלוויזיה על מערכת היחסים בין נגה לשמש הזכירה לי את שוּקִי מבית-הספר. סיפור אהבה. שוקי אהב את עדנה. עדנה לא אהבה את שוקי. זה קורה […]

אוטובוס בקו 420

אני חסיד גדול של חשיבה יצירתית. לא רק בעולם העיסקי בהיבט של מחקר ופיתוח והמצאות פורצות דרך, אלא דווקא ובמיוחד בחיי היום-יום. אני מאמין שדרך פעולה יצירתית מוציאה אותנו פעמים רבות מהסבך, מדרכים ללא מוצא, מֵקֵלה על מציאת פיתרונות – מכיוון שהיא מאפשרת הסתכלות על דברים מזווית אחרת. אלברט איינשטיין  מצוטט כמי שאמר: "יצירתיות היא […]