עטור מצחה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 218 שם.

איני איש שמתרפק על נוסטלגיה אבל משום מה סיפורי אהבות נעורים והעיניים הנוצצות של זה שמספרן, תמיד ריתקו אותי.
אני עצמי מאמין שקשה לחזור לאהבות נעורים, כי אנשים משתנים, ובכל זאת יש לא מעט סיפורים שמוכיחים שזה אפשרי.
את הסיפור הענוג הבא, כתבה הסופרת מרסל מוסרי, ופורסם בגיליון חג הפסח האחרון במעריב, והוא התאים לי לימי הכמיהה הללו לשיבה של החטופים.
הנה תקציר מהסיפור:

 

איתן ביקש מהמוכרת בחנות התכשיטים בירמיהו משהו פשוט, שרשרת זהב דקה ועליה תליון עם שלושה יהלומים קטנים. המוכרת, צעירה מאיתן בכ־40 שנה, עשתה ככל יכולתה, והראתה לו בהתחלה שרשראות פשוטות. הניחה שאם ביקש שרשרת דקה, ואם המראה שלו כשל מושבניק, לא יצטרך יותר מזה. ואפילו יופתע שזה זול.

“זה לא זהב", אמר למראה השרשרת הראשונה.
“נכון, זה גולדפילד, לא משחיר, ואפילו ל־200 שקל לא תגיע".
אביה, בעל החנות בשנות השבעים שלו, הביט בה בפנים חמורות סבר, דווקא בת הזקונים שלו, שאמורה להיות הכי מפונקת והכי מופרעת ונחושה, בדיוק כמו שגידל אותה, מרחמת על כל לקוח, כאילו אבא שלה גונב או מקבל את הזהב והיהלומים בחינם.
“אני לא רוצה גולדפילד", אמר איתן, “ביקשתי שרשרת זהב ושלושה יהלומים, בבקשה". הוא לא הישיר מבט, ביישן… מעטות הנשים שפגשו את עיניו.
הנערה פתחה את מגירת שרשראות הזהב.
“בוא ותבחר, אשקול אותה ואחר כך נבחר תליון". איתן ניגב במכנסיו את אצבעו המיוזעת והחל למשש את השרשראות.

“לבנת צוואר", הוא לחש, “היא עדינה וצווארה גם הוא. מחפש שרשרת ממש עדינה, כמעט לא נראית, כמוה, נבלעת בהמון, אבל מי שמבחין, יודע".
.
המוכרת לא הבינה את שפתו הפיוטית, אביה לעומת זאת, חייך לעברו של איתן והנהן בראשו, כמו יודע על מי מדובר, או נזכר באחת שהייתה כזו.
רבע שעה חלפה, ואף שרשרת לא ריצתה את איתן. המוכרת הראתה סימני ייאוש.
“טוב", התייאש איתן, “לא בכוח, אולי אין".
“יש", התערב אביה, “בוא איתי".

הנערה לא הבינה מדוע אביה מכניס מישהו זר אל אחורי הקלעים, אבל פתחה את מנעול הדלפק. איתן נכנס בחשש. “כבר לא נעים לי", מלמל.

“הכול בסדר, אני לא חוטף אותך". שניהם גיחכו ואחר שתקו, כשהמילה "חוטף" הדליקה את האור הצורב.
בחדר האחורי פתח בעל החנות תיק שחור והוציא מתוכו מעמד ועליו שרשרות זהב שנראה שעברו צוואר או שניים, אבל היו עדינות בפשטותן.
“איך ידעת?", שאל איתן, “אפשר לגעת?"
“בכבוד", אמר והביט בעיניו הבורקות של איתן. האיש המגושם, שנכנס לחנות, במגפי בוץ, דגמ"ח וחולצה קטנה למידותיו, נראה לו פתאום כמו דוכס עשיר הבוחר מתנת אירוסים יקרה. לרגע קינא בו. הגחלת אצלו ואצל אשתו כבתה מזמן. כלום לא הרשים אותה, תכשיטים היו בשפע, פרחים לא אהבה, וכל גילוי חיבה פיזי נתקל בסירוב.

“מצאתי", חייך איתן, “אתה יכול לפתוח לי את הסוגר? האצבעות שלי סדוקות", והבעל הקיץ ממחשבותיו היוקדות. “זו בחירה יפה… מטורקיה". אמר.
“הטורקיות יפות, אה? גם היא טורקייה", התלהב איתן, “צוואר עדין עדין".

“היא חדשה?", שאל המוכר.
“אהבה ישנה,", ענה איתן, “האהבה הראשונה שלי, אבל עכשיו התאלמנה ואני מעולם לא נישאתי, והכוכבים הסתדרו".
“איזה יופי, אתה קונה לה לחג?"
“היא החג", התפייט איתן.
“משורר, אה? קלטתי אותך", צחק בעל החנות, “בוא נבחר יהלומים".

את היהלומים הקטנים בחר איתן בקלות ונתן לבעל החנות לבחור את התליון, וזה שלף תליון מוזהב של לב. “כן, לב, מה יש בחיים האלו חוץ מלב?"

איתן הסכים ובעל החנות ניגש למלאכת השיבוץ.
“תגיד", שאל את איתן, “למה שלושה יהלומים?"
“אחד לכל עשור שחיכיתי לה", השיב מיד.
“שתהיה בריא", הניד בעל החנות את ראשו, “תכף אני נכנס להיריון ממך".
שניהם צחקו, והנערה נכנסה כדי לראות על מה.
“איזה יפה יצא. לאשתך?", שאלה את איתן ולא חיכתה לתשובה. “אתה רואה, אבא? ככה אתה צריך להתנהג גם לאמא", ויצאה מהחדר.

“לשלי קראו תמר", הסגיר בעל החנות את סודו, “גם אהבה ראשונה. מכיר את השיר של ההוא? חלפי? עם הזהב השחור?"
“בטח, עטור מצחך", התלהב איתן, “גם אתה פיוטי אה?"
“אז ככה היה לה, שיער שחור כמו זהב, חבל שאין לי תמונה".
“יכול לדמיין. ואיפה היא היום?", שאל איתן.
“בעלה עדיין חי".
הם צחקו שוב בקול.

“תעשה לי עוד שרשרת כזו", ביקש איתן, “אקנה אותה ממך, ואשמור לך, וכשהיא, תמר אמרת? תבוא אליך, תקנה את השרשרת ממני חזרה".

“באמת?", שאל בעל החנות.
“באמת", ענה לו החבר החדש שלו, וכך אחרי שרקמו עסקה, החליפו שטרות, תעודות אחריות ומספרי טלפון, לחצו ידיים, חצי חיבוק ונפרדו.

אלו השעות האחרונות לפני כניסתו של חג החירות, ואין בית אחד במדינה הקטנה ההיא שלא מבקש שישובו אליו אהוביו. חג שמח.


(תקציר מסיפורה של מרסל מוסרי, שפורסם במוסף מעריב ערב חג הפסח, אפריל 25)

 

ולסיומת של מרסל מוסרי, הנוגעת ללב והכל-כך נכונה לימים הקשים הללו, לא אוסיף מילה.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום שישי,9 במאי 2025

תגובות בפייסבוק

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


בואי אמא

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 217 שם.

גם ממרומי שנותיי כל רסיס מחשבה על הוריי שאינם, או על הורות בכלל, כולל ההורות שלי והיום ההורות של ילדיי, מעלה מיד גוש לגרוני ולחלוחית לעיניי. אני מנסה אז לנער את המחשבות כדי לסלק את רגשנות היתר.  שאלתי את הבינה המלאכותית מדוע אני כזה?
חיש קל הגיעה התשובה הממוחשבת: כי ההורים הם נקודת ההתחלה שלנו במובן הכי עמוק, כי יש לנו חרטות ודברים שלא נאמרו, כי כשהם אינם נעלמות הרבה מהמחיצות והמחלוקות ונשארת האהבה הבסיסית, העמוקה והמרגשת… ובעיקר… כי ההורים גם כשהלכו לעולמם בעצם נשארים… עד שאנחנו הולכים.
אז הנה זיכרון קטן מאימהותה של אימי שחוזר אלי שוב ושוב בכל פעם שאני מתרשל לרגע מהשליחות שלי כהורה, והיום גם כסבא.


כבר כתינוק, ממש מגיל שנתיים, סבלתי מבעיות נשימה – אסטמה. זו אולי לא מחלה מסכנת חיים, ברוב המקרים, אבל זו מחלה מטרידה, מציקה ומשפיעה מאד על איכות חייך.  בעברית שמה – 'קצרת' (קוצר נשימה) אבל כילד פירשתי שקראו לה כך כי היא מקצרת את התקופות שאתה בריא, כמו כל חבריך. המחלה הזו בסופו של דבר עיצבה את אישיותי ואת מי שאני היום, לטוב ולרע, כמעט בכל היבט.

בתקופה של אז לא היו את התרופות של היום. אני מתכוון לכל האינהלציות החשמליות הביתיות במחיר שווה לכל נפש, וכל משאפי הכיס שבלחיצה אחת, מעניקים עזרה ראשונה או טיפול מניעתי. הייתי מבלה אז עם הוריי חדשות לבקרים, במרפאות הקופה ובבתי חולים עם התקפי פתע. בין לבין הייתי משתמש כילד באינהלציה פשוטה שהייתה מיכל זכוכית קטן, לתוכו היית שופך את התרופה (אדרנלין כמדומני) וכדי לשאוף אותה כתרסיס היית מזרים אוויר עם לחיצות על 'פומפה' קטנה מגומי שהייתה מחוברת למיכלון הזכוכית בצינור גומי קטן. כמו… כמו שהיו מתיזים פעם בושם בבית או במיספרות ממיכל זכוכית קטן עם פומפה.  בקופת החולים קראו לזה אינהלציה, כי זה היה חשמלי, בבית הוריי קראו לזה פומפה, כי זה היה ידני. פומפה הרי זו משאבה ובעברית חדשה פַּמְפֶּמֶת.

כילד בן שש, שבע, או שמונה התקשיתי מאד, כשהתעוררתי חצי רדום בלילה, לסחוט בכף ידי את פומפת הגומי הזו. ואז… כשהייתי מתעורר כמה פעמים בלילה בקוצר נשימה, הייתי צועק לאמי: 'אימא… פומפה…'. ואימי הייתה מתעוררת בחדרה, עוטה חלוק, לא משנה באיזו שעה בלילה, לא משנה אם זה חורף או קיץ, הייתה אז מתיישבת לידי במיטה מכניסה לפי את פיית הזכוכית, אוחזת בה בידה האחת ובידה השנייה מפמפמת… שוב ושוב ושוב. ואני זוכר, כאילו זה עכשיו, איך בהדרגה לחיצותיה היו נחלשות, ואז נפסקות כי… היא בעצמה הייתה נרדמת בישיבה מרוב עייפות.  ואז כשהייתי שוב מתעורר מקוצר הנשימה, היא הייתה חוזרת שוב ומפמפמת ומלטפת את שיערי המיוזע. מעולם לא שמעתיה מתלוננת.
אף פעם לא עלה בדעתי שגם לאימא חצי רדומה באמצע הלילה קשה לסחוט את הפומפה שוב ושוב ושוב… כל לילה… כמה פעמים בלילה.
אימי הלכה לעולמה, ממחלה הרבה יותר קשה מאסטמה, כשהייתה רק בת 48 ואני אז בחור צעיר בן 24.
ורק היום, כשבנותיי, אימהות בעצמן, והן מתקשרות ומספרות שנכדי הקטן הצטנן בגן ו'מצפצף' בנשימתו, אני חש לְבֵיתן, חרד, עם מכשיר האינהלציה החשמלי שעדיין יש לי בבית למקרי חירום לשימושי. אני עומד לידן מודאג, מביט באימהוּתַן הטרייה וזיכרונות עולים וצפים בי על המחויבות האינסופית של אימי וצמד המילים 'אימא… פומפה' שב ועולה בי ומערפל את ראייתי…

(זיכרון מבית אימי)

 

הייתי לאחרונה במופע של רוחמה רז. בקול הפעמונים שלה היא שרה את 'בואי אימא' שכתבה רחל נאור:
"לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל
בואי אימא, בואי אימא, שבי איתי עד שאגדל."

ומחשבה חולפת בי, לא בפעם הראשונה, כמה חבל שאימי לא נשארה לצפות בי כשגדלתי… שאוכל להעניק לה מעט נחת על הלילות הקשים ההם.

קראתי שלאה נאור, זו שכתבה את השיר ושהייתה ממייסדי קיבוץ נחל עוז, עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר תקופה קצרה בתל אביב. היא גרה בדירת גג קטנה בקומה ארבע, ובקומת הקרקע גר ילד קטן שהיא מאוד אהבה. כמעט מדי יום הוא היה עולה במדרגות עד לקומה הרביעית, כדי לדבר איתה.
יום אחד היא הודיעה לו שמחר לא כדאי שיטפס את כל המדרגות אליה, מכיוון שהיא עוברת דירה. הילד בתמימותו ענה לה: אבל לאה, את לא יכולה לעבור דירה, את צריכה לחכות עד שאגדל. נאור לא שכחה את המילים שאמר לה, ולאחר כעשור, הכניסה את המילים הללו כסיום השיר 'בואי אמא'.

מצרף את קטע השיר של רוחמה רז מהיו-טיוב, מוקדש בחום לכל האימהות…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום שלישי, 22 באפריל 2025

תגובות בפייסבוק

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)