זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 240 שם.

כמעט עשרים שנה אני בעולמם של סיפורי חיים קטנים, וחוץ מפעם אחת ויחידה, לא התייחסתי לסיפורי התנ"ך. אולי כי הסיפורים כל כך מוכרים.
והנה, דווקא בימים אלה כשכולם מדברים על אקטואליה בסדר גודל תנכ"י, הכירו לי את ליאורה רביד. ליאורה, ד"ר לתנ"ך, מסתכלת על התנ"ך בהסתכלות היסטורית וחברתית, ללא כל מחויבות להשקפת עולם דתית.
במחקרה היא מנסה לקלף את השיכבה האגדית והמגזימה של סיפורי התנ"ך, ומנסה להסתכל עליהם בפשטות אך בעיניים המותאמות לתקופה של אלפי שנים לאחור.
את הסיפור הבא, שכולנו מכירים, דליתי מסיפרה ששמו נושא מסר – 'התנ"ך היה באמת'.
זה סיפורם של אחות ואח מניפולטיביים (בסלנג של היום – תחמנים) – אימנו רבקה ואחיה לָבָן. המניפולציה שלהם שינתה את ההיסטוריה. כדאי שניזכר ונדע זאת כשאנחנו שרים על האבות והאימהות בהגדת הפסח:

על פי ספר בראשית, יצחק נשא את רבקה, בת משפחתו מחרן, ולבני הזוג נולדו התאומים – עֵשָו ויעקב. עֵשָו הגיח ראשון, וכנהוג אז אמור לרשת את יצחק.  עוד נאמר שעֵשָו היה חביבו של יצחק, ואילו יעקב שנולד אחריו היה חביבה של רבקה.
חלפו שנים.
התאומים בגרו ומשחש יצחק שמותו קרב, הוא ביקש לברך את עֵשָו בכורו – מעין טקס שבו עֵשָו מוכרז כיורשו של יעקב וכראש המשפחה. רבקה, שזה היה למורת רוחה, גמרה אומר להפוך את סדר הירושה.
היא ניצלה את חולשתו ועיוורונו של יצחק הישיש, ופיתתה את יעקב, בנה החביב עליה, לחבור אליה במזימה, לפיה יעקב יתחזה לעֵשָו ויבוא לפני אביו כאילו הוא אחיו התאום.
יצחק הזקן נפל לרשת שנטמנה לו ובירך את יעקב וכך הבכורה עברה אליו. כשנודע לעֵשָו על מעשה המרמה הוא נשבע להרוג את אחיו. ליעקב לא נותרה ברירה אלא לנוס על חייו ולבקש מחסה בבית לבן, אחיה של אימו רבקה, שחי בחרן (היום בטורקיה).  

יעקב הנמלט מגיע לבית דודו לבן ופוגש את שתי בנותיו. לאה הבכורה, רכת עיניים ורחל אחותה הצעירה יפת המראה והתואר. עיני יעקב פוגשות בעיני רחל, הוא מתאהב בה עד כלות ומבקש מאביה לשאתה. אליה וקוץ בה – בתקופה ההיא מקובל היה תשלום מוהר, ויעקב הרי הגיע לחרן כפליט שכיסיו ריקים.
הוא מתחייב בפני לבן לעבוד שבע שנים תמימות במשק הצאן שלו, כתשלום המוהר עבור רחל. לבן מסכים לעיסקה. מקץ שבע שנים של עבודת המוהר הקשה, יעקב פונה ללבן ותובע ממנו לקיים את חלקו בהסכם: 'הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.'

אלא שללבן, כמו לאחותו רבקה, סדרי עדיפות שונים. למרות שזכה לקבל מוהר מכובד הוא נזכר עתה שעליו להשיא תחילה את הבכורה שהייתה כנראה פחות יפה. וכך, כפי שביום הענקת הברכה החליפה אחותו בין שני בניה, החליף הוא ברגע האמת בין שתי בנותיו.

 

כשהגיע ליל הנישואין המיוחל בין יעקב לרחל ערך לבן משתה. יעקב, שמח על נישואיו למלכת חלומותיו אך גם חושש מליל ההתייחדות הראשון, שותה לא מעט יין להפיג את ההתרגשות. כשהיה מוכן למלא את מצוות החתן, כבר לא היה ביכולתו להבחין בין כלתו היפה ובין אחותה רכת העיניים שהמתינה בשקט על יצועו. שכן בשעה שלגם מהיין טמן לבן במיטת כלולותיו את לאה.
עם בקר נעור החתן המאושר והנה על יצועו שכבה אישה שמעולם לא התכוון לשאת, ושאת מנעמי גופה טעם לראשונה בלילה.
כשהיקשה יעקב ושאל מדוע, לבן השיב לו בשוויון נפש שאין זה מקובל להשיא את הצעירה לפני אחותה הבכורה ואם הוא עדיין מבקש לשאת את רחל, עליו לשנס מותניו ולעבוד שבע שנים נוספות.
וכך היה.

(תקציר מסיפרה של ד"ר ליאורה רביד – 'התנ"ך היה באמת')

וחשבתי על ההיסטוריה, כי הרי ללא הטריקים של האחים רבקה ולבן, עֵשָו היה אבינו ולא יעקב, אימהות היו רק שלוש, והיו לנו רק ששה שבטים ולא תריסר כי ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון היו ילדי לאה. שיר ההגדה 'אחד מי יודע' היה בוודאי מושר אחרת.

הביטוי "ברחל בתך הקטנה", שמשמעו הסכמה חד-משמעית, שאינה משאירה מקום לטעויות או לרמאות, מקורה הרי בסיפור הזה, כשיעקב אומר ללבן "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְךָ הַקְּטַנָּה". ובכל זאת לבן רימה אותו…

ולסיום – סיקרן אותי מאד מדוע בעברית התנ"ך נקרא תנ"ך (תורה, נביאים, כתובים) ובאנגלית זה Bible.  מתברר שבפניציה שבלבנון הייתה עיר נמל בשם Byblos שהייתה מפורסמת ביצוא הפפירוס המצרי, הלא הוא סוג הנייר הקדום . היוונים החלו, אם כך, לכנות את הפפירוס (הנייר הקדום) בשם עיר הנמל הפניקית Byblos ולימים זה הפך להיות ביוונית השם שהוצמד למילה ספר – Biblion.  בלא מעט שפות, ביבליוטק זו ספרייה.
עם השנים, באנגלית, זה הפך להיות Bible – הספר הקדוש.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 9 באפריל 2026