המדברים לעצמם

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 235 שם.

בעבר אנשים שדיברו לעצמם בקול נתפסו כבריות מוזרות. כיום זה פחות מוזר כי התרגלנו לאנשים שמשוחחים דרך אוזניות הסלולר, או הדיבורית ברכב – כאילו לעצמם.
כיום נשמעת יותר ויותר הטענה שדיבור בקול לעצמך הוא כלי מנטלי חזק. אין בו שום מוזרות – יש בו אולי דווקא תבונה. אותה הטענה גם גורסת שמי שיודע לדבר היטב עם עצמו, בדרך כלל יודע להתבטא טוב בשיחות עם אחרים, ובכלל שדיבור לעצמך זו דרך יעילה להתכַּוְונן, ובעיקר להניע את עצמך.
לא מעט אנשים עושים זאת אינטואיטיבית אולי, אני עם השנים למדתי שיש לזה ערך מוסף, ואני נוהג כך לפני שיחות חשובות בכל מישור בחיי – כמו אימון של ספורטאי לקראת תחרות.
בהקשר הזה הקשיבו לסיפור הבא שמקורו כנראה לא מארצנו:

פטריק היה מאמין גדול בדיבור בְּקול עִם עצמו. הוא כינה את המנהג הזה 'חזרות מנטליות'. זוגתו הייתה מקניטה אותו על המנהג הזה שלו לדבר בזמן הגילוח או כשהיה מסתובב בבית כשידיו שלובות מאחורי גבו ומדבר. הוא לא נשאר לה חייב: 'הרי למדתי את זה ממך, אני רק העמקתי את זה לכלל אומנות.'
וזה היה נכון. ג'ויס, זוגתו, אהבה להתפנק בבקרים עוד כמה רגעים אחרונים מתחת לשמיכה ואז… לפתע הייתה מתנערת, מגיחה מהמצעים ואומרת בקול: 'קדימה, ג'ויס, תתחילי להתארגן.'
בתחילה צחק ממנה, ובהמשך הבין שיש לזה כוח ממריץ וככל שהשתמש בזה יותר גילה עוד ועוד יתרונות.

כשהתקשרו אליו באותו הבקר ממשרד כוח-אדם שלא הכיר ועניינו אותו בתפקיד מעניין בחברה גדולה, זה נפל אצלו על אזן קשובה. למען האמת הוא כבר היה די שחוק במקום העבודה הנוכחי, וגם תנאי השכר והאופציות המוצעים נשמעו מפתים.
פטריק לא היה טירון בְראיונות ובכל זאת ביום המיועד הוא הקדים לַּפגישה שנקבעה לו עם מנהל כוח-האדם באותה החברה, לא סומך על תוכנת הניווט. הוא החליט לא להיכנס לפני הזמן שנקבע לו שלא להיתפס כמישהו שרעב לג'וב. עמד לפני חלון ראווה, הביט בעצמו, יישר את העניבה, תקע אוזנייה באוזנו, שיחשבו שהוא משוחח בטלפון, והחל לדבר כמגיב לִשאלות בראיון מדומיין. בקול רם כמובן, מתהלך הלוך וחזור. כמו שחקן, הוא אהב את זה. זה נתן לו ביטחון וגם צרב בזיכרונו את התשובות הרצויות לוֹ, לוּ יישאל.
יש לכם לפעמים את התחושה שמישהו נועץ בכם עיניים? כך הוא חש פתאום.
בזווית עינו הבחין בבחורה צעירה, בחליפת מכנסיים, שישבה על ספסל רחוב קרוב אליו, לוגמת קפה מכוס חד-פעמית. ואכן, עיניה נעוצות בו וחיוך ממזרי בזווית פיה. היה לו ברור לחלוטין, בעיקר מחיוכה, שהיא שמעה כמעט כל מילה שבקעה מפיו.

פטריק קפא לרגע, מנסה לחלץ מעצמו חיוך. עשה לה סימן שהוא מצטער שהוא מדבר בקול רם, הצביע על האוזנייה, מעין רמיזה שהוא משוחח בטלפון.
היא עשתה לו סימנים בחזרה: 'אני לא מטומטמת. אני מבינה שאתה מדבר עם עצמך.'
פטריק היסס לרגע ואז ניגש אליה: 'אפשר?' הוא שאל, מצביע על הספסל.
היא זזה מעט, מפנה לו מקום. 'יש לי כמה דקות,' היא אמרה, 'ירדתי לשתות קפה שאני אוהבת. אני מניחה שאתה מתאמן בקול רם, יש לך בוודאי פגישה חשובה.'
'יש לי ראיון עבודה.' הוא ענה, 'זו דרכי להתייחס לַראיון הזה ברצינות. יש לך עין חדה,' הוא החמיא לה.
'אהבתי את הקונספט,' היא אמרה 'אולי אאמץ אותו.'
הם פטפטו קצת. היא הייתה קשובה ומתעניינת. הוא סיפר לה על עצמו ועל התפקיד המיועד. היא שאלה על החברה שמציעה לו את התפקיד, והתפעלה ממה שהוא כבר למד על החברה.

היא הציצה בשעונה וקמה ללכת. 'בהצלחה' היא נופפה לו והלכה. גם הוא הביט בשעונו נותרו לו עדיין עשרים דקות. הוא רצה לומר לה: 'השיחה איתך הייתה אימון לא רע לַראיון' אבל היא נעלמה מעבר לפינת הרחוב.
חמש דקות לפני המפגש הוא עלה לקומה ה- 17. היפנו אותו ללשכה של מנהל משאבי-האנוש. המזכירה הכניסה אותו לחדר ישיבות: 'מיד יקבלו אותך,' היא אמרה. כמה דקות חלפו, הוא שמע צעדים של מישהו שפסע לחדר. הוא קם והסתובב.  'אני לסלי מנהלת משאבי האנוש, אתה בוודאי פטריק.' היא הושיטה ידה וחייכה אליו. זה היה אותו החיוך הממזרי מלמטה… מהספסל בכניסה לבניין…'

פטריק נבוך, ניסה להחביא את ההפתעה, אבל לסלי נטלה מהר את המושכות: 'בוא… בוא… נכין לנו קפה ונאפשר לך לשאול אותי שאלות שחשובות לך. את הראיון איתך כבר עשינו למעשה למטה. אני אמליץ להנהלה לקבל אותך לתפקיד. מעבר לכישוריך והתאמתך לדרישות, אני מאמינה שמנהל שמאזין לקול שלו, כנראה יאזין גם לאחרים.  אולי צריך ללמד מנהלים אחרים אצלנו לחקות את המנהג הזה.'

 (מקור לא ידוע)

 

ואולי הפעם לא אוסיף מילה… מעבר לדבריי בפתיח, שאגב, אמרתי אותם לעצמי בקול רם לפני שהעליתי על הכתב.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 22 בינואר, 2026

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה,
המון תודות על הפוסט,
אנחנו מרבים לחשובולדבר עם עצמנו ללא קול,
אך טוב לשמוע את צליל המילים.
שמחה לדעת שזה מומלץ

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


שיר המעלות

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 234 שם.

אני אדם די שיפוטי. מהר מאד אני קובע דעה על אנשים ומסווג אותם כאיש טוב וראוי או כאיש לא טוב ולא ראוי. רבים מהאנשים שאני מכיר הם שיפוטיים. אולי זה טבע האדם. אבל כשאתה יושב עם אנשים לפגישה אחד-על-אחד ואתה מתעניין, מגלה אמפטיה ומקלף מעט את העטיפה, אתה רואה דברים שלא ראית קודם. ברור.
חבר שלי, שְעֵר לתכונת השיפוטיות שלי, סיפר לי לא מזמן על חוויה ששמע מבנו הבוגר, נועם, מנהל בחברת הי-טק:

 

נועם שלי הוא 'מומחה' בזיהוי חסרונות. זה בא לו כאוטומט. הוא נכנס לחדר ורואה קודם את המגרעות: זה מדבר בקול רם מדי, זו מתלבשת מוזר, ההוא לא מקשיב. במילים אחרות, נועם הוא חיישן לגילוי מוקדם.

כשממשאבי אנוש הודיעו לו שנקלט עובד חדש, תומר, נועם צמצם עיניים כבר בפגישה הראשונה. הוא מיד הבחין בתיק המיושן, בחולצה שיצאה בחלקה מהמכנסיים ובְאיטיות התגובה.
באחת הישיבות הראשונות תומר בלבל בין כפתורי הזום ושיתף במסך את רשימת הקניות שלו בסופרמרקט. גם הדו"ח הראשון שהוא הפיץ היה עמוס בניסוחים לא מהוקצעים.
נועם סיכם – לא טוב. איך קלטנו עובד כזה?
הימים חלפו, ותומר המשיך לספק חומר גלם לביקורות של נועם. יותר מדי שאלות, יותר מדי התנצלויות, טיפול מגושם בדברים שדרשו זריזות וטיקטוּק.
בחדר האוכל, נועם סיפר לזו ממשאבי אנוש: 'קשה איתו. הוא כמו מחשב ישן, איטי בתגובה והרבה באגים'.
זו משכה בכתפיה: 'אתה קופץ למסקנה מהר מידי.'
'אני?' נעלב נועם. 'אני פשוט קורא מציאות מהר.'
והיא אמרה לו בשקט: 'לפעמים צריך לראות קצת יותר עמוק. קח קצת אוויר.'

ואז קרה משהו קטן שקצת בילבל את נועם.

יום אחד הוא עבר ליד קובית המשרד הפתוח של תומר ושמע אותו מדבר עם לקוח בטלפון. הוא עצר, כאילו שורך נעליו, והקשיב. לא היה בשיחה שום דבר נוצץ, הדיבור עדיין איטי, אבל היה שם משהו אחר. הייתה שם סבלנות. הלקוח התלונן, התעצבן, אפילו צעק. תומר הקשיב, לא התגונן, נתן לו מקום. ואז… בשקט הציע פיתרון… והלקוח התרצה.
נועם היה מופתע שמישהו איטי וקצת מפוזר, יכול להיות ממוקד וחדור מטרה.

ואז קרה משהו קטן נוסף. כולם היו בהפסקת צהריים, ונועם הבחין  בתומר עוזר לאבירם מהמחסן להרים ארגז כבד. לא בקטע של  'להעלות לאינסטגרם' – פשוט עזר…. מבלי שאף אחד ראה… למעט נועם.

והיה עוד משהו, אולי יותר משמעותי – היה את היום הזה שהיה בלגן במחסן, חלק מהציוד נעלם והיה חשש לפספוס אספקה ללקוח גדול. כולם התרוצצו לחוצים, חוץ מתומר.
הוא נכנס למחסן, בחן את המדפים, בדק במחשב, התייעץ עם אבירם, כן… זה שהוא עזר לו עם הארגז, וחזר עם פִּתְרון – מסתבר שהספק שלח את הקרטונים בגודל שונה, ולכן הם לא נרשמו נכון. בקיצור, הציוד הנעלם נמצא והאספקה בוצעה באיחור מינורי.
'תומר, הצלת אותנו.' אמר מנהל המחסן.
ותומר הסמיק ושפשף את העורף. נועם שהיה שם היה המום. הוא לא ראה את זה מגיע. אפילו לא קרוב.

בערב, כשהמשרד התרוקן, נועם ניגש אליו. 'תומר, רציתי לומר… יפה מה שעשית היום.'
תומר חייך במבוכה: 'אה… תודה… אני פשוט אוהב להבין איך דברים בנויים. לפעמים זה החלק היחיד שאני טוב בו.'
נועם שתק לרגע ואז שאל: 'מותר לשאול… איך אתה לא נלחץ, גם כשקורה בלאגן?'
תומר משך בכתפיים. “לא יודע. תמיד הייתי איטי בלימודים ודי מגושם, אז התרגלתי לעבוד בקצב שלי. אבל כשאני מבין משהו – אני מבין כנראה עד הסוף..'
נועם פלט צחוק קצר. 'אני חושב שראיתי רק את הצד האיטי שלך.'
'זה בסדר,' השיב תומר 'רוב האנשים רואים קודם את החלקים החלשים. אבל אם יישארו עוד רגע – יראו אולי גם את השאר.'
נועם הרגיש כאילו מישהו הדליק פנס והאיר לפניו שביל שהיה חבוי.

בתקופה שלאחר מכן הוא גילה שלפעמים לוקח לתומר זמן – אבל כשהוא מבין, הוא קולט דברים שאחרים בהרבה מקרים מפספסים.

והיה זה המקרה עם תומר שגרם בהדרגה לנועם לשנות את הנטייה שלו להסיק מיד 'מה לא בסדר עם הבנאדם'  אלא להתחיל לשאול 'מה אני לא יודע עליו?' ואולי מאז הוא התחיל לראות אנשים ולא בהכרח לשפוט אותם.

(כך סיפר לי אבא של נועם – שם בדוי)

 

וממש לאחרונה שלחה אלי שולי ברק שיר קצרצר ושנון של אהרון בס שנקרא שיר המעלות ומתחבר היטב עם הסיפור:

אולי יהיה זה רעיון טוב
למדוד אנשים כמו מזג אוויר.
גם אם יש מינוס
עדיין מודדים במעלות.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 8 בינואר 26

תגובות בפייסבוק

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)