זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 230 שם.

תופעה מוזרה גיליתי אצל נכד הזקונים שלי בן השנה ורבע. בִּתי הסיעה אותו בעגלתו ליד בית ספר שנערים שיחקו שם פינג-פונג על שולחנות מתכת שמוצבים בחצר. נעץ בהם עיניים מהופנטות וכמו שרואים אצל צופים בתחרויות טניס, ראשו זז מצד לצד עוקב אחר הכדור הקטן. הוא היה מרותק לחוויה. הזאטוט עוד לא מדבר, אבל מאז, כשאומרים לו 'פינג פונג' הוא מיד נוקש בלשונו, מחקה את קול הכדור המוטח בשולחן, ובידו עושה תנועת ניפנוף כמחקה את התנועות במחבט. לא התאפקתי והבאתי לו זוג מחבטי פינג-פונג וכדור. הוא לא יודע להקפיץ כדור על המחבט, אבל הוא מסתובב בבית, משחק במשחקיו, נוהג באוטו צעצוע – והמחבט לא מש מידיו. לפעמים הוא ניגש לדלת היציאה, נוקש בלשונו, מנפנף בידו, מרמז בדרכו המתוקה, הלא-מילולית, שאקח אותו לראות ילדים משחקים פינג-פונג. תופעה.
ונזכרתי בסיפור קטן שקראתי פעם במגזין במטוס.

פיטר היה שחקן פינג-פונג מצטיין של מועדון הנוער השכונתי. הוא לא היה ילד מרשים במיוחד – לא גבוה, לא שרירי – אבל ליד השולחן הירוק, עם המחבט ביד, השתלט עליו קסם. תגובות בזק, ריכוז, חיוך של ביטחון בכל נקודה.

שלושים שנה חלפו, והמחבט ממנו והלאה. זה התחיל בפציעה קלה בכתף שניטרלה אותו, וכשהחלים, החיים שיחקו בו יותר משהוא שיחק בהם. הקריירה השתלטה עליו, נישואיו קרסו ולבנו המתבגר הוא לא מוצא דרך להתקרב.
ערב אחד כשביקר את הוריו, עדיין באותו בֵּית ילדותו, הוא עבר ליד המועדון מאז, ומהחלון הוא שמע את קולות הנקישה של כדורי הפינג-פונג המוטחים אל שולחנות העץ. הזכיר בו נשכחות, ורגליו מאליהן נשאוהו פנימה. בחור ובחורה צעירים משחקים. הוא התבונן בהם, מחשבותיו עפות לִשנות נערותו.

'אפשר לשחק עם אחד מכם?' הוא שמע את קולו.
הצעירים הביטו בו במבט ספקני. “שיחקת פעם?'
'קצת, לפני הרבה שנים.' אמר, תוהה אם התנועות לא נשכחות.

הוא אחז במחבט, סובב אותו בזריזות בתוך כף ידו, ריפה את שריריו ונכנס למשחק. כבר מהחבטה הראשונה הם הבינו שהזקן (בן החמישים) הוא לא פיסת נוסטלגיה. הכדור ריחף מהמחבט שלו למקומות לא צפויים ליריב, והוא ידע לענות במהירות לכל מהלך של השחקן שמולו. 'וואללה' חשב 'כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים… רק צריך לעבוד על הכושר.'

בתקופה שלאחר מכן הוא היה מגיע מידי פעם. המשחק החזיר לו משהו שנשכח – קצב, חדות, תחושת שליטה. ואז… הופיעה היא.
לֶזְלי.
באמצע שנות הארבעים שלה, המדריכה של המועדון. 'סיפרו שהגיע חייזר שמשחק לא רע בכלל.' היא אמרה מחייכת. 'התשחק איתי?' היה לה חיוך משוחרר כזה של מישהי שלא מפחדת להסתכן.
'רק אם את מבטיחה שלא לרחם עלי.' השיב.

המשחק ביניהם היה מוזר, משהו שלא היה רגיל אליו. היא שיחקה כאילו זו לא תחרות אלא דו-שיח. כאילו לא מתאמצת לנצח, אלא בעיקר להגיב למשחק שלו. כאילו והקשיבה לכדור. ולמרות הסגנון הזה שלה היא ניצחה אותו בשלוש מערכות.
'אתה משחק טוב' אמרה, 'אתה מוזמן להצטרף אלינו.'

והייתה זו היא כנראה, או אולי המשחק שדגר בעצמותיו, ופיטר חזר לשחק. לזלי (אֵם גרושה לשתי בנות) ופיטר החלו גם לצאת יחדיו. כשלמדה על מצוקותיו ועל הקשיים עם הבן, באחת מהיציאות שלהם היא אמרה: 'אתה מודע לרזי המשחק היטב. מדוע אינך לוקח את תובנות הפינג-פונג גם לחיים?'
'למה את מתכוונת? שאל.
'יש שני דברים שלקחתי מהמשחק,' השיבה. 'החיים באים מולך בבום, כמו הכדור הלבן שטס אליך מהיריב דרך השולחן. בזה אתה לא שולט – אישתך מבקשת להיפרד, הבוס לא מקדם אותך, הבן מתעקש לשמור ריחוק. זה לא בשליטתך. בדבר אחד אתה שולט – כיצד אתה מגיב לאירועים הללו, כיצד אתה מגיב לכדור הפלסטיק הקטן שנורה אליך מהשולחן.'  
פיטר הנהן, מנסה לעכל, מנסה להקביל לחייו.
'והדבר השני,' המשיכה 'זה להיות ער להזדמנויות. בפינג-פונג היריב טועה – שולח כדור איטי מידי, למרכז מידי, גבוה מידי – ואתה הרי יודע שבדיוק אז אתה צריך להיות שם כדי 'לעוט על ההזדמנות' ולהנחית נכון ומהר. כך גם בחיים – תהיה ער להזדמנויות שניקרות בדרכך, כי הן צצות כל הזמן ונקטפות ע"י אלה שְערים להן.'
ואז חייכה והוסיפה: 'וכי לא הייתי ערה להזדמנות להכיר אותך?'

עוד באותו הערב פיטר שלח הודעה לבנו: 'חזרתי לשחק פינג-פונג במועדון הישן שליד הבית של סבתא וסבא, רוצה לבוא לנסות לנצח את אביך? ו… חשוב לי גם להכיר לך מישהי חדשה שנכנסת לחיי. דעתך חשובה לי.'
התגובה המיידית מהבן העלתה לחלוחית לעיניו: 'נראה לי שקשה יהיה לנצח אותך, אבל לגבי החלק השני, יש מצב. תן לישון על זה… ובחר מסעדה טובה.'

(ממגזין במטוס, מקור לא ידוע)

 

אהבתי את מְשל הפינג-פונג לחיים שעשתה לֶזְלי. ואולי גם נכדי בן השנה וקצת גילה בחושו התינוקי שיש מה ללמוד מהפינג-פונג – שמה שחשוב זה איך שאתה מגיב למה שהחיים 'מטיסים' מולך, כי במה שמטיסים מולך אינך שולט, אתה שולט רק בתגובה שלך. ואולי… רק אולי… המחבט בידו הוא תזכורת עבורו שכדאי להיות ער להזדמנויות…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 13 בנובמבר 25

דנדן והמחבט שלא מש מידו