זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 200 שם.

בימים אלה של חגי ראש השנה, וכדי לא לגזול זמנכם ממשפחתיות ועיסוקי החגים, הנה חוויה קצרצרה על משפחתיות ועל השפעות שאיננו ערים להם. לא מעט פעמים דברים שאנחנו אומרים/כותבים/עושים נופלים על אוזניים קשובות, על עיניים פקוחות, על נפש חפצה וכך משאירים חותם בדרך סמויה שאיננו יודעים עליה. ברוב המקרים כלל לא נדע שהשפענו.
לפני הרבה שנים פרסמתי כאן, כסיומת לסיפור אחר, את האנקדוטה הבאה:

אימו של דב מורן, איש ההי-טק הידוע וממציא הדיסק-און-קי, נפטרה בשיבה טובה לפני מספר שנים. דב העריך שרבים מעובדיו וחבריו ירגישו מחויבים ויגיעו לשבעה כדי לכבדו, לא בהכרח מתוך היכרות עם האֵם, אז כך בערך הוא כתב לכל עובדיו וחבריו:
"אני יודע שאתם מאד עסוקים ובוודאי תרגישו מחויבים להגיע לשבעה. עשו עימדי חסד וְוַתרו על ביקור הניחומים ובמקום זאת בּלו את השעה הזו עם ההורים שלכם."
דב מורן הוא ידיד טוב, אז גם אני קיבלתי את המייל הזה והתרגשתי מהמחשבה המיוחדת הזו וכתבתי עליה באחד הזיקוקים ששלחתי.

 

והרי דיברנו על השפעות סמויות שאיננו מודעים להם. אז הנה השבוע שוחחתי עם בת דודתי סיגל וכך היא הפתיעה אותי וסיפרה:

"מזמן רציתי לומר לך שאני עד היום זוכרת את הסיפור הקטן הזה של דב מורן. הוא נצרב בתודעתי. לפני כמה שנים אבי חלה ושהיתי לצידו שעות רבות ליד מיטת חוליו. לאבי הייתה חיבת יתר לציפורים. בבית החולים הוא שכב ליד החלון וכשהגשתי לו את מגש האוכל הוא תמיד דאג להשאיר על המגש פרוסת לחם. "פוררי את הלחם על אדן החלון." הוא היה לוחש לי. הייתי אז מגביהה לו את הכריות, ועיניו הכבויות הוארו כשהציפורים הגיעו לנקר את הפירורים שהנחתי להם. התמונה הזו נשארה איתי גם לאחר שהלך לעולמו. וכמו דב מורן ובהשפעת מה שסיפרת אז, לאחר מותו של אבי גם אני שלחתי הודעה לכל חברי בערך בזו הלשון: "במקום לבקר אותי בשבעה בלו את השעה הזו עם הוריכם. ועוד משהו קטן – אם תרצו להוקיר את אבי, מיצאו הזדמנות בימי השבעה הללו להאכיל ציפורים."

קיבלתי עשרות סירטוני וידאו של חברות וחברים כשהם מאכילים ציפורים בפירורי לחם.
כבר חלפו שנים ועדיין כשאני מספרת לך עולות דמעות בעיני."

(כך סיפרה לי סיגל בת דודתי)

אלו שתי אנקדוטות קטנות שיש בהן כל כך הרבה. אז כדאי שננצל את החגים הללו ונבלה זמן איכות עם ההורים שלנו. נשוחח, נתעניין, נשאל שאלות… ונקשיב. אני, שהוריי כבר אינם, חושב לא מעט כמה 'מסלולים הייתי מחשב מחדש' בַּקשר ובהתעניינות בהוריי לו הייתי יכול להחזיר את מחוגי הזמן. אבל מחוגי הזמן אינם שבים לאחור…
ותזכרו שכולנו משפיעים, כל אחד בדרכו. מרבית האנשים, בתום לב וכנראה ממבוכה ובישנות, גם אינם טורחים לומר לנו כיצד נגענו בהם. אז אולי כדאי שנמצא הזדמנות, ואולי תחילתה של שנה חדשה היא ההזדמנות, לומר לאלו שהשפיעו עלינו ושהשאירו חותם, מהו החותם שהשאירו. העולם אולי, רק אולי, יהיה טוב יותר עם תקשורת מהסוג הזה…

שתהיה השנה הזו טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, 2 באוקטובר 24

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 198 שם.

אהבות נעורים כולנו חווים. חלקם הופכים לזוגיות עתידית רבת שנים, ומרביתם נספגים באלבומי הזיכרונות, מזיזים מעת לעת פרפרים סמויים בנשמות.
הקשיבו לחוויה מפרי עטו של שלומי זילבר, הנוהג לספר על ילדותו בגבעתיים:

אלינור נשואה כבר למעלה משלושים שנה באושר ובעיקר בעושר.
היא נולדה לבית קשה-יום. אביה מחסנאי אמה קופאית בסופר. בילדותנו אלינור הייתה יפה במידה, חכמה במידה ונעימה במידה. השילוב היה מהמם. משהסתכלת עליה, קשה היה להוריד ממנה את העיניים, גם ליד יפות ממנה. ואולי בגלל המיוחדות הזו שלה אף אחד לא העז להציע לה חברות. אף אחד לא חשב שכל הטוֹב הזה מיועד רק לו.

אליעזר, בעלה, הרגיש מהיום הראשון שלו עם אלינור שהוא זכה בפָיס. הפיס שלה היה חשוב לו, לפיס כספי הוא לא היה זקוק, כי אליעזר, לעומתה, נולד עם כפית כסף בפה, כפית שלא משה מפיו עד היום. הם היו דורות של משפחה עשירה. מרגע שנולד, כל מה שרצה קיבל. גם מה שהיסס לבקש, קיבל.
ביסודי כשכולנו הגענו עם תיק אוכל מבד עם פרוסות לחם שחור עם ממרח שוקולד, אליעזר היה מגיע עם תיק פלסטיק מאמריקה ובתוכו ארוחות שלא היכרנו.  כששאלנו איך אמא שלו מספיקה להכין את זה לפני שיוצאת לעבודה, כי לא הכרנו מצב שאמא לא עובדת, הוא ענה שזו הנָנִּי שמכינה. לא הבנו מה זה נָנִּי עד שהתברר שמי שמגיעה איתו כל בוקר, זו לא האמא.
אליעזר היה שמנמן ונמוך, תמיד התנשף במדרגות. ביסודי היה לו פטור מהתעמלות, ובפעם היחידה שהצטרף לטיול השנתי, הנהג שלהם לקח אותו במכונית שנסעה אחרי האוטובוס.

תכירו את אבינעם – המשפחה של אבינעם גרה שתי קומות מתחת למשפחה של אלינור. אנחנו גרנו בקומת האמצע, ביניהם. לא ברור מתי וכיצד זה התחיל, פתאום הבחנו בקשר שנוצר ביניהם. ראו אותם ביחד בהפסקות ובסרט בנוגה.
ואז החלה חליפת הפתקים.
אבא של אלינור התקין במרפסת שלהם בקומה הרביעית מעין עגורן קטן, מוט עם גלגלת וחבל, כדי להעלות בְּסל מצרכים הבייתה – מעלית לא הייתה אז. אני הייתי צופה בסל העולה ויורד מהמרפסת שלנו שבקומה השלישית, הקומה שבאמצע.
לילה אחד, מאוחר, שמעתי חריקת גלגלת. הסל החל לנוע בלילות. אבינעם ואלינור מעבירים פתקים, לפעמים סתם פרח, בין הקומות באמצעות הסל. הסל היה הווטסאפ שלהם והפרח האימוג'י. הבנתי שאני צופה בסיפור אהבה.
נתתי לאבינעם להבין שאני יודע, ומאז היה משתף אותי בתוכן המסרים. 'לו הייתי זבוב על קיר ליבך' הוא כתב לה, והיא החזירה לו: 'זבוב? אתה דייר של קבע בליבי.' לימים השתמשתי במשפטים האלה לכבוש לבבות של אחרות. יום אחד הוא סיפר שאמש שלח לה בָּסל טבעת עם כנפי פרפר ופתק: 'לזו שמרעידה פרפרים בליבי."  התרגשתי בשבילה. למחרת ראיתי אותה בבית הספר והטבעת ענודה על אצבעה.
 
חוזרים לאליעזר – כולנו הופתענו כשנודע, כשנתיים אחרי התיכון, שאלינור ואליעזר מתחתנים. כן כן… אליעזר לא אבינעם. זה דלף מהנהג המשפחתי. הוא שמע ברכב את אימו של אליעזר שואלת אותו מדוע הוא תמיד עצוב כשיש לו את כל מה שצעיר מבקש?
"אין לי את אלינור." פלט בנה.
"מי זאת אלינור?" שאלה אימו.
למחרת אבא של אליעזר דיבר עם אבא של אלינור. הבטיח לו עולם ומלואו. לו, לאלינור ולשתי בנותיו האחרות. אביה דיבר על ליבה והפרטים הקטנים נסגרו. משפחתה של אלינור עברה דירה עוד באותה השנה. ועוד באותה השנה אליעזר ואלינור נישאו.

ואבינעם? הוא נעלם אחרי הצבא. אולי מְשִברון לב. היו שמועות שירד לאפריקה, אולי חזר בתשובה בצפת.

הוריי המשיכו לגור בבניין, ובפעמים שהגעתי, הייתי מדמיין מהמרפסת סל עולה ויורד. לפני כשנה הגיע בולדוזר להוריד את הבניין. פינוי בינוי. הדיירים פונו ואני עליתי למרפסת של אלינור. הסל לא היה שם אבל העגורן, חלוד לגמרי, עוד היה מחובר למעקה.
באחת מאסיפות הדיירים ויורשיהם ראיתי את אלינור. היא נשארה מדהימה. מסתבר שהוריה לא מכרו אז את הנכס. הלכנו לבית קפה להשלים פערים. היא נשואה לאליעזר ולדבריה מאושרת והחיים מאירים לה פנים. לא חסר לה דבר, לא לה ולא לילדיה. העזתי ושאלתי על אבינעם.
היא נרעדה קלות ושאלה: "מי?"
"זה שרצה להיות זבוב על קיר ליבך…" אמרתי.
היא לא הראתה סימן שמוזר לה שאני מצטט מהפתקאות. "אהה… הוא… אהבת ילדות… מה איתו באמת?"
לפני שהגבתי היא הוסיפה: "אהבה זה דבר נפלא, כמו פרפר, אבל פרפרים חיים יום אחד ומתים…"
כשנפרדנו חשבתי שאולי באמת החיים היפים והעשירים ממלאים את ליבה, ושהפרפר ההוא באמת מת אצלה, ואז… כשלחצה את ידי, רק אז הבחנתי שעל אצבעה, כמו גלגל הצלה, ענודה עדיין הטבעת עם כנפי הפרפר…

(תקציר מכתיבתו של שלומי זילבר, שיש לו אתר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')

ומעבר לנושא של התערבות הורים בחיי ילדיהם הבוגרים,  שעולה מתוך הסיפור, חשבתי על אהבות נעוריי, כי גם אני,  כמו כולם, מפשפש מידי פעם בזכרונות מעברי, אבל משתדל שלא להתרפק עליהם.
קראתי פעם משפט, ואיני זוכר מהו המקור, שאמר: "לפעמים צץ בי הרצון להחזיר את המחוגים אחורה לימים של פעם, ללחוץ אז על כפתור ה PAUSE ולו לזמן קצר בלבד… אבל תמיד לחזור…"

שתהיה שלכם שנה טובה מקודמתה
זיקוקין די-נור
שוקה, 19 ספטמבר 24