לא היו לי חמישה שקלים לעגלה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 231 שם.

לפעמים איננו זקוקים למשהו גרנדיוזי, מספיק חוויות קטנות, פשוטות, של היום-יום, לפקוח לנו את העיניים. את החוויה האישית הבאה שלחה אלי פזית דור, שלא היכרתי.

'אין לי חמישה שקלים לעגלה אבל יש לי כרטיס קופת-חולים, להשאיר כפיקדון. תוכלי לתת לי חמישה שקלים?' כך אמרתי לזו שבקופה הראשית.
'לא.' היא אומרת מבלי להסתכל עלי.
'מה לא? אני הולכת לעשות קניה גדולה עכשיו. אפשר בבקשה להוציא לי עגלה?'
'אני פה לבד ולא, אני לא יכולה לעזור לך.'
זה מכעיס, אני ממלמלת ביני לביני.
היא מרימה אלי עיניים חומות ומורידה לְחֵצי את המשקפיים על האף. 'גם אנחנו כאן כועסים, וגם מאד עייפים.' היא מסננת, 'אנשים יודעים שצריך חמישה שקלים. את יודעת כמה כמוך עם כל מיני כרטיסים יש פה ביום? זה מעייף…'
פתאום נחתה עלי בושה.
'סליחה,' אמרתי 'אני מבינה, הייתי צריכה לזכור, מתנצלת, חשבתי שזה רק אני. אלך לחפש באוטו.'

קול אישה נשמע מאחוריי: 'קחי, קחי חמישה שקלים.' אישה גדולה עם קרטוני בירה בעגלה.
'לא, לא, תודה, אולי יש לי באוטו.' עניתי.
'מה תלכי עכשיו עד לאוטו, חמישה שקלים…' היא מרוקנת את העגלה. 'קחי, קחי אותה'.
יואו איך לא נעים לי, אני חושבת, אבל יודעת שלא מסרבים ללב שנפתח לתת. 'אני כל-כך מודה לך.' אני אומרת ולוקחת את העגלה. 'תזהרי שהבירות לא יקרעו את השקית' אמרתי, 'האוטו שלי קרוב, אל תדאגי.' אמרה ויצאה.

בתור לאוכל המוכן עומדות לשמאלי שתי נשים. האחת מבקשת: 'שים לי אורז, קציצות, ואת הירקות של הקוסקוס.' לידה אישה מבוגרת אומרת: 'הייתי לפנייך.'
'לא, לא, את לא היית. הייתי רואה אותך. וחוצמזה, הבת שלי פה מיניקה ואני לא יכולה להתעכב.' המבוגרת שותקת, לא עונה.
מולי מגיע עוד מחלק מזון: 'מה לשים לך?'
'לא לי, היא לפני' הצבעתי על המבוגרת, מסמנת לה שתבוא. 'תודה לך.' היא אומרת, ואני: 'אין צורך בתודה, היית לפני.'
הולכים לשלם בקופת האוכל. ראשונה בתור זו עם הבת המיניקה, אחריה המבוגרת ואז אני. הראשונה מסתובבת: 'בואי' היא אומרת למבוגרת ופונה לקופאית: 'היא הייתה לפני.' אני מחייכת אליה, היא מחזירה חיוך והמבוגרת עוברת ראשונה.

בדוכן הדגים עומד עובד ומפלט אותם. עובד נקי ולאט. 'תודה שאתה עובד כל-כך בסבלנות ומשקיע.' אני אומרת לו. 'קחי קרח,' הוא מחייך, 'אני שם לך הרבה.'
יואו, זה לא מובן מאליו יחס כזה. אני חושבת. 'הוא תמיד ככה,' אומרת זו שלצידי, 'אני כל שבוע קונה.'
'בלעדיכם לא הייתי פה.' הוא אומר.

בקופה הראשית התחלתי להעמיס על המסוע. מאחורי בחורה עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים ואימא שלה עם עגלה עמוסה.
'יש לנו פטור מתור.' אומרת הצעירה.
'פטור מתור זה בקופת נכים,' אומרת הקופאית.
'לא, לא.' אני מתערבת, 'פטור מתור זה בכל קופה'.
'זה עניין שלך,' אומרת הקופאית, 'את רוצה לתת לה לעבור?' 'אני אשמח' אני עונה ומחזירה את המצרכים שלי לעגלה.
הבת פונה אלי, 'באמת תודה לך.' והאמא מוציאה כרטיס ומראה לי. 'את לא צריכה להראות לי, מה פתאום, רק שתהיי בריאה' אני אומרת.
'אמן, אמן.' אומרת הצעירה, מתכופפת ולוחשת: 'לא רואים על אמא אבל היא חולה, לאו דווקא בגוף…'
'אני חולה שלושים ושש שנה,' אומרת האמא, 'אין חשק לחיות, אני לא יודעת כל יום איך אני קמה.'
'אני מבינה, שתהיי בריאה.' אני אומרת.
'אמן, אמן,' אומרת הבת, 'את אישה טובה. הלוואי שהיו עוד אנשים עם סבלנות. אימא בכתה עכשיו. בתור לבשר דיברו אליה לא יפה.'
'בואו נארוז ביחד' אני אומרת. 'אני מודה לך.' אומרת האמא.
'זו זכות שלי'. אני לוחשת, נזכרת בבחור מדלפק הדגים.
'זה בעיה ככה.' אומרת הקופאית, 'להרבה יש פטור ואנשים כועסים'.
'שיהיה לך כוח לעבוד מול אנשים שקשה להם,' אני אומרת לה.

ליד הפתח זקן עם קופסת צדקה.
העיניים נפגשות. 'אפשר כמה שקלים?' אומר.
'אין לי כסף בכלל, מצטערת.'
'אולי רק בקבוק בירה לשבת?'
'בטח, קח, בשמחה.'

ירדתי לחניון, פרקתי לאוטו, החזרתי את העגלה ולקחתי את המטבע.
רצתי לזקן למעלה ושמתי בקופסא.
'זה לא ממני,' אמרתי, 'זה ממישהי שעזרה לי'.
משהו מרחף בי עכשיו, תיכף נכנסת השבת.

(כך שלחה אלי פזית דור, שמתברר שהיא זוגתו של יובל דור… 'הכל עובר חביבי')

 

והסיפור האנושי הקטן והיומיומי הזה נגע בי – ונזכרתי שאומרים שאלוהים הוא בפרטים הקטנים. מפגשים קטנים בסופרמרקט, רגעיים, שמייצגים ויתור, הושטת יד ובעיקר הקשבה. כן… הקשבה. הקשבה לקשיים, לעייפות ולזווית הראייה של האחר. גם אלה שמשרתים, כדאי שניזכור, לפעמים עייפים וקשה להם.
וכך אירוע שהתחיל במלמול של כעס, הפך, אולי בזכות זו שנתנה לפזית חמישה שקלים לעגלה, לשרשרת של טוב-לב ורגישות לקשיי האחר.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 27 בנובמבר 25

תגובות בפייסבוק

תגובות

תודה שוקה

התיאורים של הסופר מרקט נעלו את דמותה של כוכבה מקופה ראשית.
אדיבות והתחשבות עושות את היום נעים יותר.
תודה על הסיפור

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


זיקוקין 448 – פינג-פונג כמשל

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 230 שם.

תופעה מוזרה גיליתי אצל נכד הזקונים שלי בן השנה ורבע. בִּתי הסיעה אותו בעגלתו ליד בית ספר שנערים שיחקו שם פינג-פונג על שולחנות מתכת שמוצבים בחצר. נעץ בהם עיניים מהופנטות וכמו שרואים אצל צופים בתחרויות טניס, ראשו זז מצד לצד עוקב אחר הכדור הקטן. הוא היה מרותק לחוויה. הזאטוט עוד לא מדבר, אבל מאז, כשאומרים לו 'פינג פונג' הוא מיד נוקש בלשונו, מחקה את קול הכדור המוטח בשולחן, ובידו עושה תנועת ניפנוף כמחקה את התנועות במחבט. לא התאפקתי והבאתי לו זוג מחבטי פינג-פונג וכדור. הוא לא יודע להקפיץ כדור על המחבט, אבל הוא מסתובב בבית, משחק במשחקיו, נוהג באוטו צעצוע – והמחבט לא מש מידיו. לפעמים הוא ניגש לדלת היציאה, נוקש בלשונו, מנפנף בידו, מרמז בדרכו המתוקה, הלא-מילולית, שאקח אותו לראות ילדים משחקים פינג-פונג. תופעה.
ונזכרתי בסיפור קטן שקראתי פעם במגזין במטוס.

 

פיטר היה שחקן פינג-פונג מצטיין של מועדון הנוער השכונתי. הוא לא היה ילד מרשים במיוחד – לא גבוה, לא שרירי – אבל ליד השולחן הירוק, עם המחבט ביד, השתלט עליו קסם. תגובות בזק, ריכוז, חיוך של ביטחון בכל נקודה.

שלושים שנה חלפו, והמחבט ממנו והלאה. זה התחיל בפציעה קלה בכתף שניטרלה אותו, וכשהחלים, החיים שיחקו בו יותר משהוא שיחק בהם. הקריירה השתלטה עליו, נישואיו קרסו ולבנו המתבגר הוא לא מוצא דרך להתקרב.
ערב אחד כשביקר את הוריו, עדיין באותו בֵּית ילדותו, הוא עבר ליד המועדון מאז, ומהחלון הוא שמע את קולות הנקישה של כדורי הפינג-פונג המוטחים אל שולחנות העץ. הזכיר בו נשכחות, ורגליו מאליהן נשאוהו פנימה. בחור ובחורה צעירים משחקים. הוא התבונן בהם, מחשבותיו עפות לִשנות נערותו.

'אפשר לשחק עם אחד מכם?' הוא שמע את קולו.
הצעירים הביטו בו במבט ספקני. “שיחקת פעם?'
'קצת, לפני הרבה שנים.' אמר, תוהה אם התנועות לא נשכחות.

הוא אחז במחבט, סובב אותו בזריזות בתוך כף ידו, ריפה את שריריו ונכנס למשחק. כבר מהחבטה הראשונה הם הבינו שהזקן (בן החמישים) הוא לא פיסת נוסטלגיה. הכדור ריחף מהמחבט שלו למקומות לא צפויים ליריב, והוא ידע לענות במהירות לכל מהלך של השחקן שמולו. 'וואללה' חשב 'כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים… רק צריך לעבוד על הכושר.'

בתקופה שלאחר מכן הוא היה מגיע מידי פעם. המשחק החזיר לו משהו שנשכח – קצב, חדות, תחושת שליטה. ואז… הופיעה היא.
לֶזְלי.
באמצע שנות הארבעים שלה, המדריכה של המועדון. 'סיפרו שהגיע חייזר שמשחק לא רע בכלל.' היא אמרה מחייכת. 'התשחק איתי?' היה לה חיוך משוחרר כזה של מישהי שלא מפחדת להסתכן.
'רק אם את מבטיחה שלא לרחם עלי.' השיב.

המשחק ביניהם היה מוזר, משהו שלא היה רגיל אליו. היא שיחקה כאילו זו לא תחרות אלא דו-שיח. כאילו לא מתאמצת לנצח, אלא בעיקר להגיב למשחק שלו. כאילו והקשיבה לכדור. ולמרות הסגנון הזה שלה היא ניצחה אותו בשלוש מערכות.
'אתה משחק טוב' אמרה, 'אתה מוזמן להצטרף אלינו.'

והייתה זו היא כנראה, או אולי המשחק שדגר בעצמותיו, ופיטר חזר לשחק. לזלי (אֵם גרושה לשתי בנות) ופיטר החלו גם לצאת יחדיו. כשלמדה על מצוקותיו ועל הקשיים עם הבן, באחת מהיציאות שלהם היא אמרה: 'אתה מודע לרזי המשחק היטב. מדוע אינך לוקח את תובנות הפינג-פונג גם לחיים?'
'למה את מתכוונת? שאל.
'יש שני דברים שלקחתי מהמשחק,' השיבה. 'החיים באים מולך בבום, כמו הכדור הלבן שטס אליך מהיריב דרך השולחן. בזה אתה לא שולט – אישתך מבקשת להיפרד, הבוס לא מקדם אותך, הבן מתעקש לשמור ריחוק. זה לא בשליטתך. בדבר אחד אתה שולט – כיצד אתה מגיב לאירועים הללו, כיצד אתה מגיב לכדור הפלסטיק הקטן שנורה אליך מהשולחן.'  
פיטר הנהן, מנסה לעכל, מנסה להקביל לחייו.
'והדבר השני,' המשיכה 'זה להיות ער להזדמנויות. בפינג-פונג היריב טועה – שולח כדור איטי מידי, למרכז מידי, גבוה מידי – ואתה הרי יודע שבדיוק אז אתה צריך להיות שם כדי 'לעוט על ההזדמנות' ולהנחית נכון ומהר. כך גם בחיים – תהיה ער להזדמנויות שניקרות בדרכך, כי הן צצות כל הזמן ונקטפות ע"י אלה שְערים להן.'
ואז חייכה והוסיפה: 'וכי לא הייתי ערה להזדמנות להכיר אותך?'

עוד באותו הערב פיטר שלח הודעה לבנו: 'חזרתי לשחק פינג-פונג במועדון הישן שליד הבית של סבתא וסבא, רוצה לבוא לנסות לנצח את אביך? ו… חשוב לי גם להכיר לך מישהי חדשה שנכנסת לחיי. דעתך חשובה לי.'
התגובה המיידית מהבן העלתה לחלוחית לעיניו: 'נראה לי שקשה יהיה לנצח אותך, אבל לגבי החלק השני, יש מצב. תן לישון על זה… ובחר מסעדה טובה.'

(ממגזין במטוס, מקור לא ידוע)

 

אהבתי את מְשל הפינג-פונג לחיים שעשתה לֶזְלי. ואולי גם נכדי בן השנה וקצת גילה בחושו התינוקי שיש מה ללמוד מהפינג-פונג – שמה שחשוב זה איך שאתה מגיב למה שהחיים 'מטיסים' מולך, כי במה שמטיסים מולך אינך שולט, אתה שולט רק בתגובה שלך. ואולי… רק אולי… המחבט בידו הוא תזכורת עבורו שכדאי להיות ער להזדמנויות…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 13 בנובמבר 25

דנדן והמחבט שלא מש מידו

 

 

 

תגובות בפייסבוק

תגובות

שוקה,
הסיפור על הנכד מעניין ומשמח, התמונות שובות לב
הסיפור שהעלית מעניין מעורר תקווה – מכל סיפור אפשר ללמוד ולאמץ משהו

תודה
דבורה

וואו, שוקה איזה נכד חמוד יש לך…הרבה נחת ממנו ובקשר לזיקוק זה כל כך נכון. אין לך שליטה על החיים, אבל יש לך שליטה על יכולת התגובה אליהם בכול מקום ובכול מצב…תודה על הסיפור היפה הזה, משולי.
אגלגל הלאה…

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)