על כל שמש השוקע… יש תמיד אלפי זריחות.

בתי עלמין יוצרים הֵקשר של כאב ושכול, חוויה קשה להתמודדות. והנה הזדמנו לי שני סיפורים, שהקשרם שונה, ושעולה מהם דווקא המשך החיים. לא… לא חיים של העולם הבא, אלא חיים חדשים שבדרך מוזרה נוצקו מחוויות של בתי עלמין.

לחובבי השפה העברית רק נציין שצמד המילים 'בית עלמין' מקורו מארמית – בית עולמים', בדומה לביטוי המקראי בית עולם. ובבית העולמים נחים מנוחת עולמים…

 

אביבה, שאיני מכיר, שלחה אלי את החוויה הראשונה, קטנה ומעודנת, על אביה:

 

"אבי, סלומון פינטו," כך היא כותבת, "נולד בקזבלנקה וכתינוק התייתם מאביו. כשהגיע לגיל חמש החליטה אמו שהוא בוגר דיו כדי לפקוד את קבר אביו. היא הפקידה בידיו קומקום ושלחה אותו לשטוף את המצבה. וכך מגיל צעיר היה סלומון מגיע לבית הקברות אחת לשבוע, מתהלך בין הקברים, שוטף את המצבה של אביו כמצוות אמו, ומשך שעה ארוכה היה נותן לכפות ידיו להתמכר למגעו הקר, החלק והרטוב של השיש.

חלפו שלושים וחמש שנה… סלומון פינטו עובד מזה שנים בנמל אשדוד. יום אחד הוא נתקל בגוש שיש ענקי המונח בנמל כאבן שאין לה הופכין. כפות ידיו מלטפות את גוש השיש כמעט מאליהן, זיכרונות ילדות מהעבר אופפים אותו – מגע השיש, הקומקום הישן – והוא אומר לעצמו: 'מהו הסימן שאבא שולח אלי?'

הוא יוזם כמה שיחות טלפון ומקבל רשות מרשויות הנמל לעשות בגוש השיש כרצונו.

למחרת, לאחר שעות העבודה, סלומון מתייצב ליד גוש השיש, פטיש ואזמל צצים בין ידיו והוא חוצב ומפסל באבן. ומאז… סלומון פינטו מפסל ומפסל ואינו חדֵל. הוא מפסל מאז דמויות ונושאים, בעיקר מתוך השיש… אהבה ואומנות שכנראה נוצקו בו ממצבתו של אביו, שלא זכה כמעט להכיר.
וסולומון פינטו בהשפעת בית העלמין, ולאחר כל כך הרבה שנים, הפך למישהו שיוצק חיים חדשים לגושי שיש קרים…

(כך ספרה לי אביבה בתו)

 

וכמה ימים לאחר מכן מתקשר אלי נהג אגד ירושלמי, שביקש שלא אנקוב בשמו, ומשתף אותי בסיפור בית עלמין נוסף:

 

"יש לי נוסע קבוע בקו שלי שעובד מזה שנים בבית-קברות ירושלמי. איש נחמד, שומר מסורת כמובן, בשנות החמישים שלו. יום אחד אני מבחין שפניו נפולות.
'מה קרה?' אני מתעניין 'למה נפלו פניך?'

'אל תשאל' הוא עונה לי 'אשתי נטשה אותי… תקופה לא קלה.'

אני חושב כיצד לנחמו ובתחנה הסופית אני עוצר אותו בדרכו לרדת ואומר לו: 'יהיה בסדר… אל תדאג… קח עצה מבעל ניסיון. תראה… נהג אגד, אתה יודע… כמוני, נוסע באוטובוסים בחינם, נכון? עובד חברת חשמל מקבל חשמל בחינם, טייס אל-על טס בחינם, ואתה.. אתה עובד בבית קברות…"

"מה יש חינם בבית קברות?" הוא שואל, לא יורד לסוף דעתי.

"תראה," אני עונה לו בחיוך, "קהל רב מגיע לבית העלמין. מדי יום, רחמנא ליצלן, מגיעות אלמנות לימי זיכרון… הזדמנויות להיכרות… בחינם… זו הטבה של מקום העבודה…  השתמש בה… ואל תשכח זו גם מצווה…'

והאיש כופה על עצמו חיוך עצוב, מודה לי ויורד.

חודשיים לאחר מכן פניו מוארות: 'לא תאמין… ' הוא מבשר לי, 'יש לי בת זוג חדשה… מישהי שהכרתי כאן בבית הקברות… כבר כמה שנים שהיא פוקדת את קבר בעלה זיכרונו לברכה…'
והוא טופח לי על השכם ופוסע פנימה לתוך האוטובוס."

(כך סיפר לי נהג אגד ירושלמי)

 

אז תזכרו שאחרי שקיעה תמיד… אֵי שם… יש זריחה, כפי שאומר הפזמון בתרגום האופטימי והיפה לשיר הצרפתי הנפלא:

"על כל חרצית, על כל רקפת, הנובלת או נקטפת, 
יש תמיד ארבע, חמש או שש, או שבע-מאות פריחות 
ועל כל שמש השוקע, בלבי אני יודע 
שאֵי שמה יש תמיד… אלפי זריחות."

את השיר "זה חוזר" שר דני גרנות, תרגמה רימונה די-נור (כן… אחותי), והלחן צרפתי של ז'וליאן קלֶארק.

הנה השיר בביצוע דני גרנות… הקשיבו לפזמון… תאהבו בוודאי את המילים ואת המנגינה… וקחו מעט מהאופטימיות שעולה מהם.

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 8 בנובמבר 2018


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

סיפורים מרגשים ונוגעים ללב
תודה לתזכורת לשיר היפה!

נפלא תמיד להתחיל כל בוקר שישי בקריאת סיפוריך והגיגיך.הכנות לארוחת ליל שישי המשפחתית.עם חיוך ואופטימיות.

הסיפור של נהג אוטובוס אגד הירושלמי גרם לי לחיוך . המקרים האלה לא נדירים. אני כשלעצמי אוהבת "לערוך" ביקורים בבתי העלמין. לך תדע, אולי פעם אפגוש גם אני מישהו?

כ"כ מרגש! החיים מלאי הפתעות לרעה ולטובה.
גם בבית עלמין אפשר למצוא נחמה.
תודה שוקה.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

הפסקת אש בביקתה

בימים אלה של מתיחות בדרום, והבלגה, ודיבורים על הסכמות/הסדרות שבוששות להגיע, נזכרתי בסיפור הבא שחשפה אותי אליו עדה, שאיני מכיר. 'זה מתוך קבוצת פייסבוק של חובבי היסטוריה' היא כותבת לי. פשפשתי מעט בפרסומים זרים כדי לאמת:     דצמבר 1944, צבאות גרמניה וארה"ב מתכתשים על גבול בלגיה וגרמניה, ובתוֵוך… ניצוץ של אנושיות מאֵם גרמניה. שלושה […]

'אני קודם'

יוסי לוי, עורך דין ממצפה הושעיה, שלח אלי כבר לפני שנים חוויה קטנה משלו. 'אלה מסוג הדברים שיש לתת להם להתיישן… כמו יין…' חשבתי באותו הרגע, תייקתי באחת מתיקיות המחשב שלי, ולא שלחתי את הזיקוק. השבוע, בשכונת מגוריי, נתקלתי בזוג שכנים שגרים לידי. הם בוודאי בשנות השבעים שלהם ותמיד הולכים יד ביד. לא שלובי זרוע, […]