נימוסים והליכות
להקשיב לסיפור בקולי, הנה קישור להֵסְכֵּת/פודקאסט – הזיקוק שכאן הוא זיקוק 167 שם.
תזכורת אחרונה שבשבוע הבא במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים, אילנה יהב, האמנית הבינלאומית בציור בחול, ועבדכם הנאמן מעלים שוב מופע משותף. וכך, ביום רביעי 27 בספטמבר בשעה 18:00 , נעלה בתיאטרון גבעתיים מופע של סיפורים וציורים בחול (חדשים, שלא היו במופע הקודם) תחת הכותרת – "סיפורים בקול ובחול". נשמח לראותכם בקהל. הנה קישור להזמנות למופע, והנה קוד הנחה שקיבלתי לחברים – חבריהפסטיבל99 . הקישו את הקוד בהזמנת הכרטיסים, זו הנחה משמעותית.
ולסיפורנו:
לאחרונה התחלתי לנסוע מידי פעם באוטובוסים. זה די מוצא חן בעיני. הזדמנות לקרוא במקום לנהוג, או לשבת בניחותא, להתבונן ולהרהר כשמישהו אחר טורח בנבכי התנועה. נהניתי לשמוע שחלק לא קטן מהנוסעים (להפתעתי לא מעט צעירים), מברכים את הנהג בבקר טוב כשעולים ובתודה כשיורדים. הסתקרנתי ושאלתי כמה מהנהגים אם זה טוב להם או זה מציק להם, כי הרי הם חייבים להשיב לכל אחד שמודה או מברך. כולם אמרו לי שזה מאד מוסיף להם, נותן להם תחושה טובה של הוקרת השירות והלוואי שכולם היו נוהגים כך ולא רק מתייחסים אליהם כאילו והם עציץ שנוהג.
אז הסיפור של היום מתייחס לנושא הזה של נימוסים והליכות, כי הרי מדינתנו הקטנה, לצערי הרב, אינה נושאת על דיגלה נימוסים והליכות, למרות שיש שיפור רב עם השנים. גדלנו על המיתוס של הצבר החצוף, אפילו אהבנו את הדימוי הזה. הצדקנו עצמנו בכך שיש בנימוסים אולי חוסר ישירות והעמדת פנים. ה – have a nice day האמריקאי נתפס אצלנו כמשהו מזויף ולא אותנטי.
הקשיבו לסיפור הקטן הזה, שהופץ ע"י חנה מורג, ומקור הסיפור לא צוין.
פלוגת חיילים ישובה קשובה בקורס מסוים בַּאודיטוריום של הבסיס. לפתע נכנס פנימה אדם מבוגר, כפוף שכם, בולש בעיניו אחרי הקצין הבכיר ביותר שבאולם, מאתר אותו בשורה הראשונה ופונה אליו. הוא לוחש באוזנו כמה משפטים והמפקד אז מְפָנֵה לו מקום לידו.
כשהמרצה מסיים, מבקש המפקד מהחיילים להישאר לעוד כמה דקות ואז הוא מזמין את האיש המבוגר, שנכנס קודם, אל הפודיום.
"יש לו כמה מילים לומר לכם." הוא אומר.
האיש עולה באיטיות אל הפודיום, מתאים את המיקרופון לקומתו הנמוכה ופונה אל החיילים. ניכר מיד שהוא אינו איש של במה.“אשמח שמי מכם שנסע היום בבקר באוטובוס מירושלים לבאר שבע, שירים את ידו.”
החיילים לא מבינים במה המדובר, מנסים לנחש אם זה דבר טוב או רע, ובהיסוס ובהדרגה רבים מהם מרימים יד.“תודה," הוא אומר. "אתם צעירים ומשרתים את המדינה ואני מוקיר זאת מאד, ובכל זאת… סיפור קטן… לא יֵאָמֵן… ממש מהבקר. עומד לו אדם מבוגר בתחנת אוטובוס בירושלים בכוונה לעלות על האוטובוס לבאר שבע, מחכה בניחותא כמו כולם. כמו שאתם חיכיתם שם בבקר. הוא היה שם ראשון. ואז כשמגיע האוטובוס כל החיילים מתחילים לדחוף, כולם מנסים לעלות על האוטובוס על חשבון חבריהם… מממשים את רעיון ‘ואהבת לרעך כמוך’. לאדם המבוגר אין שום סיכוי להיאבק בגוש הצובא על האוטובוס. הוא מנסה אבל איש לא שם אליו לב. זה נראה הגיוני שהוא לא יצליח לעלות ויצטרך לחכות לאוטובוס הבא, למרות שהיה בין הראשונים בתור?"
האיש עוצר לכמה שניות, מכחכח בגרונו וממשיך. "וכשהוא כבר סוף סוף עולה לאוטובוס, כל החיילים תופסים מקום ישיבה וצוללים לְשינה, לַטלפונים הניידים ולְשיחות ביניהם. איך לדעתכם אמור אדם מבוגר לעמוד כל הדרך מירושלים לבאר שבע? ואין איש צעיר שמושיט לו יד, שמפנה לו מקום ישיבה. תחשבו שזה היה סבא שלכם. באמת תחשבו על זה… ולו רגע…"
החיילים משתופפים במושביהם, נבוכים, והאיש מעביר עליהם מבט עצוב ואז יורד ויוצא מהאולם.
המפקד קם ממקומו ויוצא עם האיש החוצה. "תודה שטרחת ובאת." הוא אומר לאיש. "החיילים שלי זקוקים מידי פעם לשטיפה הגונה על התנהגות לא אנושית ולא הולמת. אני מניח שדבריך ישמשו להם כלקח."
האיש מחה אגל זיעה ממצחו ואמר למפקד: "תודה שנתת לי את הבמה. הרגשתי שאיני יכול לשתוק."
"אני מתנצל בשמם של פיקודיי וסליחה על עוגמת הנפש שנגרמה לך." אמר המפקד.
מביט בו האיש ואומר: "את הסליחה צריך לבקש מאותו האיש המבוגר שלא פינו לו מקום. אני הוא רק הנהג של אותו האוטובוס… לא יכולתי להבליג…”(הפיצה חנה מורג, לא ידוע מה המקור)
כולנו יודעים שנימוס הוא דבר חשוב ותרבותי. מקורותינו מלאים מקידמת דנא בביטויים – 'והדרת פני זקן', 'בפני שיבה תקום' ובכלל הרי 'דרך ארץ קדמה לתורה'. אבל כדי להתנהג בנימוס אנחנו נדרשים לוותר על נוחות – לוותר על מקום ישיבה לאנשים מבוגרים, לוותר על אכילה בידיים שלעיתים קורצת מול אכילה עם סכין ומזלג, לתת זכות קדימה גם כשאתה ממהר. אבל איננו חיים מבודדים ועלינו לכבד את הזולת ואת הסביבה. זו עיקרה של תרבות.
אז אכן הנימוס הוא לא עניין של התרפסות, כך אמר תיאודור רוזוולט, נשיאה ה 26 של ארה"ב, אלא עניין של התחשבות ומתן כבוד לאחר. ההיפך הגדול מ'אני ואפסי עוד…'
חתימה טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 21 בספטמבר 2023
בחיים ישנם מצבים בו נסגרת דלת ולעולם לא תפתח. זה אחד מהם.
שיר מרגש!