השפעות קטנות של משפיענים גדולים

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 219 שם.

כולנו יודעים שלאנשים מפורסמים יש השפעה על החברה, לעיתים מרחיקת לכת. מניסיוני אני יודע שחברות ומפרסמים ערים לכך היטב ומשתמשים בכך. בהרבה חברות גדולות יש מחלקות שירות מיוחדות, שלא תמיד מדברים עליהן, שכל עיסוקן הוא טיפול בסלבס שמוגדרים כמשפיענים ומעצבי דעת קהל.
אני עצמי מתחבר יותר למעשים קטנים של משפיענים, שנעשים בדרך אנונימית ולא למטרות פרסום.
הקשיבו לסיפור הזה שהתגלגל בפייסבוק בארה"ב ותרגמה חמדה גלעד בעמוד הפייסבוק שלה:

 

פֵּייטון מֵאנינג הוא שחקן פוטבול מקצועי לשעבר בארה"ב. הוא היה 14 שנה הקווארטרבק (הרכז) של אידיאנאפוליס וארבע שנים של דנבר. הוא כונה 'השריף', ונחשב לאחד מהרכזים הגדולים ביותר בכל הזמנים. 
ויום אחד, בעיירה קטנה, בבית קפה שכונתי לא מפואר, משהו של מקומיים, הוא התיישב לכוס קפה. הוא עצר שם במהלך טיול שעשה, נסע לבד, אנונימי, עם קפוצ'ון ומשקפי שמש בשביל הפרטיות. לנקות את הראש. 
ישבה שם קבוצה של נערים וצחקה בקול רם. אחד מהם – התברר ששמו דניאל – לא היה שותף לצחוקים. הוא ישב קטן, כפוף, כתפיו שמוטות. פייטון שם לב שהילד סבל מגימגום. בכל פעם שניסה לדבר, אחד הנערים האחרים קטע אותו, חיקה אותו וליגלג.

"אז אזזז אז מה אתה חושב, ד-ד-דניאל?" ילד אחר קרא, "שוב נגמר לך הזיכרון הזמני של המחשב בראש! שמישהו יעשה לך אתחול מחדש!" עוד פרץ של צחוקים. 
עיניו של דניאל הושפלו. ידו נעה בעצבנות משחקת ותולשת קטעים מכוס הקרטון שלפניו. זה קרה שוב ושוב בכל פעם שהוא ניסה לפתוח את הפה. 
פייטון מאנינג צפה בהם, חוכך כיצד לנהוג. כשהילד הכי קולני רכן קדימה ואמר לדניאל: "אתה פשוט צריך לשתוק, דניאל! אם אתה לא יכול לסיים משפט, אל תנסה לדבר!"
ואז פייטון איבד סבלנות וקם.
הוא ניגש אל השולחן שלהם, הביט ישר אל הקבוצה ובטון רגוע אמר: "אני הייתי בוחר בדניאל לשחק בקבוצה שלי, בלי לחשוב פעמיים. ואתם? אף אחד מכם לא  היה מגיע אפילו לשבת על ספסל המחליפים."  
דממה נפלה. הבנים קפאו. אחד גמגם משהו. אחר הסיט את מבט. הם זיהו אותו, אבל ההלם לא היה רק ממי שהוא, אלא ממשקל הדברים שאמר. דניאל רק מצמץ… ואז… פתאום… חייך. פייטון פנה אליו, מושיט לו יד ללחיצה: "לך יש יותר אומץ ממה שהם מסוגלים להבין. ואגב… גם אני גמגמתי כשהייתי ילד."

ואז הוא הזמין את דניאל לשולחנו. שתה את הקפה שלו. דיבר איתו על כדורגל, על חברים,  על החיים בכלל. לפני שעזב, הוא שירבט משהו על מפית והושיט אותה לדניאל. "זה למקרה שתשכח מי אתה." הוא אמר. על המפית היה כתוב: "אתה לא צריך לדבר בצורה מושלמת. אתה רק צריך לדבר בכנות. אנשים שאתה חשוב להם תמיד יחכו לסוף המשפט שלך. תענוג להכיר אותך. פייטון מאנינג."

שנים לאחר מכן, דניאל עדיין שומר את המפית הזו, ממוסגרת, תלויה מעל שולחנו. עכשיו הוא יועץ נוער – עוזר לילדים למצוא את קולם. פייטון מאנינג לא רק השתיק קבוצת בריונים. הוא הרים ילד אחד, ונתן לו את סוג הקול שאף אחד לא יוכל לצחוק עליו שוב.

(מדף הפייסבוק של חמדה גלעד. שלחה אלי שולי ברק)

 

פישפשתי באינטרנט כדי להתחקות אחרי מקור הסיפור. התאכזבתי והופתעתי שבירורַי העלו שהסיפור כנראה אינו נכון וכנראה לא ארע. תהיתי מה המניע של מישהו לפרסם סיפור כזה המצוץ מהאצבע? מדוע מישהו רוצה להחמיא לפייטון מאנינג על משהו שהוא לא באמת עשה? האם זה תעלול פירסומי?
נטיתי לגנוז את הסיפור ולא להעלותו כזיקוק. האם אתם הייתם מעלים אותו?

ואחרי הרהור קצר… החלטתי לפרסם את זה, בכל זאת. חשבתי שגם סיפורים פיקטיביים שמציפים ערך חיובי יכולים ליצור אדוות באגם, ולעורר השראה. ואולי… אולי גם כדי לצלצל בפעמונים לכל המפורסמים – הטו את ההשפעה שלכם לִמקומות אנושיים, אנונימיים, של טוב לב, מעשים שעושים הבדל ולו לאדם אחד.

ולאלה מכם שעושים את זה, ואני יודע שרבים אכן נוהגים כך – תבורכו… המשיכו… כך יהיה לנו עולם טוב יותר…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 22 במאי 2025

תגובות בפייסבוק

תגובות

ומה זה באמת משנה אם זה נכון או לא ?
הרי יש אלפי אנקדוטות לא מדוייקות, במקרה הטוב, ופשוט לא נכונות במקרה הפחות טוב.
העיקר, באמת, האם הסיפור יכול לעשות משהו טוב למישהו.
ואני חושב, שהסיפור הזה יכול באמת לעשות טוב. ולו רק יקראו אותו לאותם ילדים או צעירים, שנסחפים, שלא בטובתם, "לרדת" על החלש שבחבורה. אולי זה יגרום להם לשנות את דרכם ולהיות טובים ונחמדים יותר.
יישר כח לחמדה גלעד, שאני קורא באדיקות את הסיפורים שהיא מפרסמת בדף הפייסבוק. וכמובן, לך, שאתה מביא אלינו את מיטב הסיפורים שאתה מוצא.

שוקה שלום.
יש סיפור ידוע באינטרנט (בנושא הגימגום) שנקרא ילד של שבת.
ועוד סיפור על רבקה המגמגמת. אז כשאוכל אשלך לך למייל
יום טוב.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


עטור מצחה

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 218 שם.

איני איש שמתרפק על נוסטלגיה אבל משום מה סיפורי אהבות נעורים והעיניים הנוצצות של זה שמספרן, תמיד ריתקו אותי.
אני עצמי מאמין שקשה לחזור לאהבות נעורים, כי אנשים משתנים, ובכל זאת יש לא מעט סיפורים שמוכיחים שזה אפשרי.
את הסיפור הענוג הבא, כתבה הסופרת מרסל מוסרי, ופורסם בגיליון חג הפסח האחרון במעריב, והוא התאים לי לימי הכמיהה הללו לשיבה של החטופים.
הנה תקציר מהסיפור:

 

איתן ביקש מהמוכרת בחנות התכשיטים בירמיהו משהו פשוט, שרשרת זהב דקה ועליה תליון עם שלושה יהלומים קטנים. המוכרת, צעירה מאיתן בכ־40 שנה, עשתה ככל יכולתה, והראתה לו בהתחלה שרשראות פשוטות. הניחה שאם ביקש שרשרת דקה, ואם המראה שלו כשל מושבניק, לא יצטרך יותר מזה. ואפילו יופתע שזה זול.

“זה לא זהב", אמר למראה השרשרת הראשונה.
“נכון, זה גולדפילד, לא משחיר, ואפילו ל־200 שקל לא תגיע".
אביה, בעל החנות בשנות השבעים שלו, הביט בה בפנים חמורות סבר, דווקא בת הזקונים שלו, שאמורה להיות הכי מפונקת והכי מופרעת ונחושה, בדיוק כמו שגידל אותה, מרחמת על כל לקוח, כאילו אבא שלה גונב או מקבל את הזהב והיהלומים בחינם.
“אני לא רוצה גולדפילד", אמר איתן, “ביקשתי שרשרת זהב ושלושה יהלומים, בבקשה". הוא לא הישיר מבט, ביישן… מעטות הנשים שפגשו את עיניו.
הנערה פתחה את מגירת שרשראות הזהב.
“בוא ותבחר, אשקול אותה ואחר כך נבחר תליון". איתן ניגב במכנסיו את אצבעו המיוזעת והחל למשש את השרשראות.

“לבנת צוואר", הוא לחש, “היא עדינה וצווארה גם הוא. מחפש שרשרת ממש עדינה, כמעט לא נראית, כמוה, נבלעת בהמון, אבל מי שמבחין, יודע".
.
המוכרת לא הבינה את שפתו הפיוטית, אביה לעומת זאת, חייך לעברו של איתן והנהן בראשו, כמו יודע על מי מדובר, או נזכר באחת שהייתה כזו.
רבע שעה חלפה, ואף שרשרת לא ריצתה את איתן. המוכרת הראתה סימני ייאוש.
“טוב", התייאש איתן, “לא בכוח, אולי אין".
“יש", התערב אביה, “בוא איתי".

הנערה לא הבינה מדוע אביה מכניס מישהו זר אל אחורי הקלעים, אבל פתחה את מנעול הדלפק. איתן נכנס בחשש. “כבר לא נעים לי", מלמל.

“הכול בסדר, אני לא חוטף אותך". שניהם גיחכו ואחר שתקו, כשהמילה "חוטף" הדליקה את האור הצורב.
בחדר האחורי פתח בעל החנות תיק שחור והוציא מתוכו מעמד ועליו שרשרות זהב שנראה שעברו צוואר או שניים, אבל היו עדינות בפשטותן.
“איך ידעת?", שאל איתן, “אפשר לגעת?"
“בכבוד", אמר והביט בעיניו הבורקות של איתן. האיש המגושם, שנכנס לחנות, במגפי בוץ, דגמ"ח וחולצה קטנה למידותיו, נראה לו פתאום כמו דוכס עשיר הבוחר מתנת אירוסים יקרה. לרגע קינא בו. הגחלת אצלו ואצל אשתו כבתה מזמן. כלום לא הרשים אותה, תכשיטים היו בשפע, פרחים לא אהבה, וכל גילוי חיבה פיזי נתקל בסירוב.

“מצאתי", חייך איתן, “אתה יכול לפתוח לי את הסוגר? האצבעות שלי סדוקות", והבעל הקיץ ממחשבותיו היוקדות. “זו בחירה יפה… מטורקיה". אמר.
“הטורקיות יפות, אה? גם היא טורקייה", התלהב איתן, “צוואר עדין עדין".

“היא חדשה?", שאל המוכר.
“אהבה ישנה,", ענה איתן, “האהבה הראשונה שלי, אבל עכשיו התאלמנה ואני מעולם לא נישאתי, והכוכבים הסתדרו".
“איזה יופי, אתה קונה לה לחג?"
“היא החג", התפייט איתן.
“משורר, אה? קלטתי אותך", צחק בעל החנות, “בוא נבחר יהלומים".

את היהלומים הקטנים בחר איתן בקלות ונתן לבעל החנות לבחור את התליון, וזה שלף תליון מוזהב של לב. “כן, לב, מה יש בחיים האלו חוץ מלב?"

איתן הסכים ובעל החנות ניגש למלאכת השיבוץ.
“תגיד", שאל את איתן, “למה שלושה יהלומים?"
“אחד לכל עשור שחיכיתי לה", השיב מיד.
“שתהיה בריא", הניד בעל החנות את ראשו, “תכף אני נכנס להיריון ממך".
שניהם צחקו, והנערה נכנסה כדי לראות על מה.
“איזה יפה יצא. לאשתך?", שאלה את איתן ולא חיכתה לתשובה. “אתה רואה, אבא? ככה אתה צריך להתנהג גם לאמא", ויצאה מהחדר.

“לשלי קראו תמר", הסגיר בעל החנות את סודו, “גם אהבה ראשונה. מכיר את השיר של ההוא? חלפי? עם הזהב השחור?"
“בטח, עטור מצחך", התלהב איתן, “גם אתה פיוטי אה?"
“אז ככה היה לה, שיער שחור כמו זהב, חבל שאין לי תמונה".
“יכול לדמיין. ואיפה היא היום?", שאל איתן.
“בעלה עדיין חי".
הם צחקו שוב בקול.

“תעשה לי עוד שרשרת כזו", ביקש איתן, “אקנה אותה ממך, ואשמור לך, וכשהיא, תמר אמרת? תבוא אליך, תקנה את השרשרת ממני חזרה".

“באמת?", שאל בעל החנות.
“באמת", ענה לו החבר החדש שלו, וכך אחרי שרקמו עסקה, החליפו שטרות, תעודות אחריות ומספרי טלפון, לחצו ידיים, חצי חיבוק ונפרדו.

אלו השעות האחרונות לפני כניסתו של חג החירות, ואין בית אחד במדינה הקטנה ההיא שלא מבקש שישובו אליו אהוביו. חג שמח.


(תקציר מסיפורה של מרסל מוסרי, שפורסם במוסף מעריב ערב חג הפסח, אפריל 25)

 

ולסיומת של מרסל מוסרי, הנוגעת ללב והכל-כך נכונה לימים הקשים הללו, לא אוסיף מילה.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום שישי,9 במאי 2025

תגובות בפייסבוק

תגובות

האזנתי לפני רגע לפינתך אצל שמעון פרנס והסיפור על דימא הסנדלר. ובכן בהיותי ילד בשכונת אגרובנק בחולון (שנות החמישים) היה בשכונה סנדלר תחמני בשם ציחי. הוא היה קובע אמנם תאריך, אבל כשהייתי מגיע הוא היה מושיב אותי על ידו, לוקח את הנעליים אותן יש לתקו, ומתחיל בתיקון (וגם מסיים אותו בעוד אני יושב ומחכה)

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)