זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 242 שם.

חבר קרוב שלי הפתיע אותי בשיתוף על אחיו. אני מכיר את האחים ויודע על הקשר הטוב ביניהם. הם באמצע שנות השישים שלהם, שניהם מבוססים כלכלית. 'רק לאחרונה נודע לי,' הוא מספר לי, 'שאחי סוחב שנים בביטנו תלונה על הורינו, שנתנו/תמכו יותר בי. משום מה תמיד היית מועדף – כך אחי זרק לי.'
בהקשר הזה הקשיבו לסיפור הבא:

אמא של רונן לא התחברה לצמד המילים 'אֵיפָה ואֵיפָה', היא העדיפה את המילה המכובסת 'נסיבות'.  'בחיים,' הייתה אומרת, 'לא כולם מתחילים מאותה נקודה, לא לכולם אותה היכולת, והתפקיד שלי כאימא להתחשב בנסיבות ולאזן.'

וכך, במשך שלושים שנה, היא הייתה מאזנת – אבל כמעט תמיד בצד של מיכל. אבא שלהם לא התערב בהחלטות של האם הדומיננטית. היה עסוק, סמך עליה, אולי חשש להביע עמדה שונה.

מיכל הייתה הילדה השברירית. לא חולה, אבל כזו שהעולם מורכב מידי עבורה. בבית הספר התקשתה, בצבא כמעט נשברה, מהזוגיות הראשונה יצאה מצולקת.

רונן לעומתה, היה החזק. לא מפני שלא נשבר לפעמים, אלא מפני שמהר איפשר לשברים להתאחות.
כשבגרו, ההורים עזרו להם במימון הלימודים ובהדרגה הם פרחו מהקן. רונן פרח ראשון. עבד בלילות כבר בזמן הלימודים, הרגיש לא לגמרי נוח במימון של ההורים. ניסה לממן לפחות את שכר הדירה. מיכל, לעומתו, לקחה את זמנה לאט, פרחה מהקן באיטיות, לא הייתה לה בעיה עם מימון השכירות מההורים.

כשהגיע הרכב הראשון, רונן קנה יד שניה, משומשת. 'לי זה בסדר' הוא אמר והודה להורים על המימון החלקי.  'מיכל זקוקה לרכב יותר רציני ובטוח' אמרה האם ועזרו לה בסכום כמעט כפול.

רונן הנמרץ והחרוץ יצא מהר לשוק העבודה, לפעמים עבד בשתי עבודות, והסתדר. מיכל, כבר אמרנו, לקחה את זמנה, נסעה עם חברות לחו"ל ואת הצרכים הכספיים שלה האם 'איזנה'.

וכך זה נמשך שנים.  הבעיה לא צצה ביום אחד. היא זחלה. כמו רטיבות בקיר – לא רואים אותה עד שהטיח מתנפח.

היא צצה ביום שישי חורפי, אצל אמא סביב השולחן, והיא אז מחלקת את החמין, מקפידה על כמות שווה ואומרת בגאווה: 'כך גם אני אוהבת אתכם, שווה, אותו הדבר.'

והם חייכו, כל אחד בדרכו. מיכל חייכה בחום. רונן במרירות. האב רק נד בראשו.
היא צצה בארוחה משפחתית, בה מיכל סיפרה בהיסח הדעת על זה שאימא כיסתה לה שוב את המינוס בבנק, ורונן חייך שוב חיוך מריר. אמא אמרה אז: 'אני נותנת כשצורך צץ. מינוס בבנק זה דבר יקר.'  ורונן שמע: 'אני מחלקת למי שלא מתאמץ, שלא אחראי למינוס שלו בבנק.'
והיא צצה כשפעם, ושוב בארוחה משפחתית, רונן ומיכל כבר נשואים אז, ורונן זרק בציניות: 'אמא, אם אני אתלונן על קשיים, גם אני אקבל כמו מיכל?'

היא הופתעה: 'זה לא קשור בלהתלונן. אני יודעת כאֵם לקרוא את הצרכים של ילדיי.'
'רגע, יש אולי משהו בדברים שלו.' התערב לפתע אביהם, שלא כהרגלו. 'לפחות בואי נקשיב ונבין מהי הטענה שלו.'
'תראי אמא' אמר רונן, ניזון מהתמיכה הבלתי צפויה מאביו 'אני עייף מלהיות הילד החזק של המשפחה, שתמיד מסתדר לבדו. זה תפקיד שלא ביקשתי. את יכולה לעשות את ה'איזונים' המפורסמים שלך ולהתחשב ב'נסיבות' שלך כמה שאת רוצה. אין לי בעלות על הכסף שלכם ועל כמה את נותנת לכל ילד, אבל יש לי בעלות על הרגשות שלי ועל המרמור שנובט אצלי בבטן כל השנים. זה הפרס שאני מקבל על החריצות ועל הדחף שלי לעצמאות? תודה אימא. ועוד משהו קטן – יש לי גם בעלות על הצורך שלי לתשומת לב מהוריי ועל הרצון להיות נאהב.'

מיכל הביטה בו המומה. 'לא ידעתי שאתה מרגיש ככה.'  אישתו של רונן מחתה דימעה נסתרת, והניחה את ידה על כף ידו, כמאשרת שהיא מכירה את התחושות הללו שלו.

השתררה דממה בחדר. נשמע רק הקול של הטיח שהחל לנשור מהרטיבות המשפחתית שזחלה לאיטה כל השנים הללו.

'וכיצד לדעתךָ היה עלינו לנהוג?' הפר אביו את הדממה. 'אתה בוודאי מבין שלהורים אין תמיד מספיק כסף כדי לעזור שווה לילדיהם. אתם רק שניים, מה עושים במשפחות של שלושה וארבעה ילדים כשיש מגבלות כספיות?'
'אין לי מושג, אין לי עדיין ילדים' ענה רונן, 'אבל אני חושב שבמשפחה הפרטית שלי, אקיים לפחות שני דברים – יהיו שם איזונים אמיתיים ולא האיזונים של אימא ובעיקר בעיקר תהיה שקיפות בנתינה כספית משמעותית. כל ילדיי ידעו מה כולם מקבלים.'

(סיפור תיאורטי)

לסיפור המדומיין הזה אין סוף, וכל אחד יכול לדמיין כרצונו איך הסאגה המשפחתית הזו התפתחה הלאה.
אני מניח שרבים לא יסכימו לביקורת הסמויה שעולה כאן על ההורים, אבל… אני גם מניח שזה קיים בלא מעט משפחות, וכמו בסיפור, זה חבוי ואולי צף לאחר שנים. ומי יודע על איזה מצע של רגישויות אחרות, לא בהכרח כספיות, זה נובט וצומח.  כדאי שנפקח עיניים להבחין ברטיבות שאולי מזדחלת בקירות המשפחה…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 7 במאי 2026