חלום רע

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 192 שם.

למי מאיתנו לא חולפת לעיתים המחשבה על 'הדשא הירוק של השכן'?  האם זו הסתכלות טובה שממריצה אותנו לתחרות ולהגעה להישגים, או שמא זו הסתכלות מתסכלת שיש בה צרות עין ורק גורמת לך להרגיש לא בנוח אם מה שיש.
והרי זה ברור וידוע שאנחנו חיים בעולם של השוואות. במיקרים רבים אושרנו נגזר מכך. קראתי היכן שהוא שבתחרויות אולימפיות (שימו לב אנחנו לקראת אולימפיאדה) מקבלי מדליות הארד מרוצים יותר מההישג שלהם מאשר מקבלי מדליות הכסף. הכיצד? מכיוון שמקבלי הארד משווים עצמם למתחרים שלא קבלו מדליה, בעוד שמקבלי הכסף מאמינים שהם יכלו לקבל את הזהב.

בהקשר הזה הקשיבו לסיפורון המחויך הקצרצר הזה:

הוא עבד שעות עבודה ארוכות, פעמים רבות חזר הבייתה עייף, טרוד, חסר כוחות. לעיתים, בערב, מול הטלוויזיה, הוא היה מציץ ברעייתו ומחשבה הייתה חולפת בו 'איזה כיף לה שהיא בבית, לא תלויה בשיגיונות של בוס, זמנה בידיה, יכולה להניח רגליה למעלה מתי שתחפוץ, להקשיב לרדיו, לקרוא ספר.' כשהיה נרדם מול הטלוויזיה אשתו הייתה אז מנערת אותו בעדינות ואז גורר רגליו לחדר השינה ונרדם.

באחד הלילות, בחלומו, הוא פונה בתחינה לאלוהים שיחליף בינו לבין אשתו ולו לכמה ימים. ואלוהים, ראה זה פלא, נענה לו ברצון והם מחליפים תפקידים.
למחרת בבקר, עדיין בחלומו, הוא מתעורר כאישה. מיד נופלות עליו כל מטלות הבית. מאבקי הבקר עם הילדים, סנדוויצ'ים לבתי הספר, הסעות, ניקיון, קניות, כביסה, בישולים, הטכנאי שלא הגיע… אין צורך להכביר. בסוף היום בחלומו הוא ממוטט, פיזית ונפשית, מבין שטעה. בשעות הבקר המוקדמות, עדיין בחלומו, הוא פונה בתחינה לאלוהים: 'הבנתי את הפרינציפ, מיציתי את תפקידה של רעייתי, בטובך החזירני להיות הגבר/הבעל.'
ואלוהים מסיט כמה עננים, מציץ אליו בעדם ואומר לו בחיוך: 'איש יקר, הייתי נענה לבקשתך, אבל לצערי בליל אמש לא נזהרתְ/נזהרתַ ונכנסת להריון. איני יכול לעשות מאומה. חזור אלי עוד תשעה חודשים… אני עדיין אהיה כאן…'

האיש מתעורר מחלומו, שטוף זיעה, ממשש את ביטנו.  'מה קרה?' שואלת אשתו, הבטן מציקה לך?'
'הכל בסדר,' הוא עונה לה בחיבה ומלטף את שערה, 'סתם חלום רע… טוב שהתעוררתי ואת לצידי…'

(שלח אלי קובי שטויאר, עשיתי כמה שינויים, מקור הסיפור אינו ידוע)


ברור שהיום האישה כבר אינה עקרת בית והשיוויון במטלות הבית והפרנסה הולך וגדל, במיוחד אצל הדור הצעיר. ואני רק ניצלתי את הסיפור הזה כדי לקחת אותנו למחוזות ה'לקבל את מה שיש כשאינך יכול לשנות'.

ואם עדיין אתם מסתכלים בקנאה על הדשא של האחר תתנחמו אולי במשפט, שמקורו מיוחס ליותר מאדם אחד: "אם הדשא אצל השכן אכן ירוק יותר, אז אולי הוא דשא מלאכותי? או אולי הגיע הזמן שנָשְקֶה ונטפח יותר את הדשא שלנו…"

אז כדאי שנהיה מי שאנחנו… שנבין שאצל השכן זה אולי מלאכותי… ושכדאי אולי להתרחק מההשוואות הבלתי פוסקות.

 

זיקוקין די-נור
שוקה, 11 ביולי 24

תגובות בפייסבוק

תגובות

אהבתי את השינוי

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


לשוב ולראותו

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 191 שם.

כבר כתבתי כאן שאני אוהב את סגנון כתיבתו של אשכול נבו. אני מתחבר לרגישותו לאנשים וללב הקשוב שלו לליקוט אנקדוטות חיים קטנות. הנה סיפור שפירסם לאחרונה, ברוח ימי המלחמה של היום – סיפור מחיי העורף. הנה תקציר מהסיפור, קיבלתי את אישורו של אשכול. בפודקאסט הקלטתי את הסיפור במלואו. 

 

היא קונה מצרכים בסופר בטבריה ומשלמת במזומן. לא רוצה שהקנייה הזו תקפוץ לבעלה בטלפון שלו. מבחינתו, היא נוסעת לאמא שלה ביהוד.
כשהיא מצפינה, הכבישים הופכים לשוממים. במחסומים היא מצדיעה לחיילים, בביטחון, והם נותנים לה לעבור. במחסום האחרון, בכניסה לקיבוץ, שואל אותה חייל, לאן? והיא אומרת, הבייתה. מחובתי לעדכן אותָך, הוא אומר, שהכניסה באחריותך בלבד. ואז פותח את השער.

שלושה חודשים לא הייתה כאן. מאז שפינו אותם למלון הדפוק הזה בטבריה. הבתים דוממים, החנַיות ריקות, מצמיחות עשבים.
בחניה שלהם היא מוציאה חלק מהשקיות. על הדלת שלט 'כאן גרים באהבה'. היא נכנסת.
יש רעש של מים זורמים במקלחת. כנראה שבהיסטריה של הפינוי שכחו את המים זורמים, אבל אז היא שומעת מישהו שר.
זה קול של גבר, ששר אצלה באמבטיה. היא מתאמצת לשמוע מה הוא שר.
את הגשם תן רק בעיתו ובאביב פזר להם פרחים ותן לנו לשוב ולראותו…
חובב שלמה ארצי, היא חושבת. משועשעת ופחות מפוחדת. מתלבטת אם להעיף אותו משם, אבל חושבת שאנשים על הקצה עכשיו ואי-אפשר לדעת איך יגיב, והולכת להביא את שאר המצרכים מהבגאז'.

כשהוא יוצא מהאמבטיה, החובב-שלמה חובב גם מקלחות ארוכות מסתבר – היא כבר מספיקה להעמיד סירים.
הוא עומד בסלון, מגבת לגופו – השרירי, היא מבחינה – ובוהֶה בה.
מה אתה עומד ככה? היא נוזפת בו, תתלבש.
גברת, הוא אומר, אני ממש מצטער. אני מהפלוגה של המילואימניקים. ובְמקלחות השדה שלנו אין מים חמים –
חדל קשקשת, היא עוצרת אותו. שים על עצמך משהו, ואז תספר סיפורים.

במלון הלכה לפילאטיס, בשביל להרגיש טוב עם הגוף שלה. ועכשיו כשהגבר הזה מתבונן בה מאחורה, מבשלת, היא מודה על זה.
תוך כדי השיחה שלהם, היא מסתובבת מהכיריים אליו ורואה שהוא מסתכל עליה כמו שגבר מסתכל על אישה. היא שכחה כבר איך זה מרגיש.

יש לו קטע עם מקלחות, מסביר לה שי – ככה קוראים למילואימניק – אין לו בעיה לישון בשק שינה ואין לא בעיה שרוב החבר'ה בפלוגה צעירים – אבל לא להתקלח כמו בן אדם? זה גומר אותו. אז בקר אחד, הוא הלך מבית לבית עד שמצא את המפתח מתחת לבלטה, ומאז הוא מגיע לכאן להתקלח. רק הוא, ברור.  ואם זה בעייתי מבחינתה, זו תהיה הפעם האחרונה.

וואללה, היא אומרת, ומזליפה שמן זית על הפרוסות של תפוחי האדמה. ומכניסה לתנור.
הוא עוקב במבטו אחר ההתכופפות שלה, היא מבחינה בזה.
אבל מה… מה את עושָה פה? הוא מתעניין. אתם לא אמורים להיות בְּמלון?
והיא עונה, שיש לה קטע עם לבשל במטבח שלה, אין לה בעיה שכל הילדים עליהם במלון ושהמלון זה עולֵב, שקיצצו לה במשרה, ואין לה בעיה עם זה שאפילו בגד אחד לא קנתה לעצמה מתחילת המלחמה, והיא מסתובבת עם הטייטס הזה כל הזמן – אבל לא לבשל במטבח שלה? זה גומר אותה. אז הבוקר, היא החליטה שהיא חוזרת לבית שלה, לבשל.
וואלה, הוא משיב לה. ואומר גם, אחלה טייטס.
והיא מסמיקה מבפנים ואומרת, תודה.
והוא אומר, נראה לי ש… אזוז.
אבל לא זז. היא רואה אותו בזכוכית של התנור.
אז היא מסתובבת אליו ואומרת, נראה לך, חייל? האוכל עוד לא מוכן.
והוא מחייך ושואל, אני יכול לעזור במשהו, המפקדת?
והיא אומרת, תמשיך לבדר אותי. זה מספיק.

וכעבור שעה קלה היא מגישה לשולחן את כל המעדנים שבישלה ומוזגת יין אדום והם מסתכלים בעיניים ונועצים מזלגות וטורפים, בלי להחליף מילה. והיא מתענגת בעצמה ועל זה שהוא מתענג, והוא צוחק לעצמו, ואומר, בא לי פתאום משפט מתוכניות ריאליטי, שהאוכל שלך מנחם. והיא אומרת, תודה. זה אומר שאני עוברת לשלב הבא? והוא צוחק והיא חושבת, מתי לאחרונה הצלחתי להצחיק גבר, והוא שואל, סיגריה? ולמרות שהיא לא מעשנת כבר שנים היא אומרת כן, והם יוצאים לגינה לעשן.
והוא מדליק לה סיגריה ומאהיל בכפות ידיו על המצית, ופרק האצבע שלו נוגע בשלה. ונדמה לה, שהוא משתהה על המגע שנייה יותר משצריך.
היא שואפת מהסיגריה. ואז מבחינה שהגינה נראית מטופחת מדי בשביל גינה שלא טיפלו בה שלושה חודשים. השיחים גזומים. הערוגות חפורות. הדשא לא פראי. 

מקוֶוה שזה בסדר שסידרתי פה קצת, הוא אומר. אני… גנן באזרחות.
אחלה גנן, היא מתפעלת. וחושבת שזה מסביר את כפות הידיים הגדולות, הגסות האלה שלו.

.בסוף היא מועכת את הסיגריה במאפרה, ואומרת, אני צריכה לזוז עוד מעט, ובטח גם אתה. והוא מהנהן באיטיות, ושניהם נכנסים לבית, והוא הולך למקלחת לאסוף את חפציו, והיא פונה למטבח ומתחילה לארוז את האוכל. ופתאום הוא שואל, והקול שלו קרוב-קרוב מאחוריה, אז זה בסדר?
והיא מסתובבת והוא עומד כל-כך סמוך אליה, שלרגע היא חוששת שהוא מתכוון לשאול אם זה בסדר לנשק אותה. אבל הוא ממהר להבהיר, זה בסדר שאני אתקלח כאן?
והיא פולטת אוויר בהקלה ומהנהנת לחיוב.
תודה, הוא אומר, עיניו בעיניה, תודה על הכל, אין עליך, באמת.
והיא אומרת, בבקשה, וחושבת, שרק לא יחבק אותי.
והוא לא מחבק אותה, רק מצמיד כפותיו הגדולות זו לזו בהוקרה וסב על עַקֵביו. והולך.

ובדרך חזרה היא מאטה בסיבובים, כדי שהאוכל לא יתערבב בקופסאות, וגם כדי להאריך טיפה את הנסיעה. השקדיות פורחות בלבן משגע, והחרמון מושלג, ושיר מתחיל להתגלגל לה על הלשון, המילים על שפתיה בשקט, ולאט-לאט היא מתחילה לשיר בקול, בגאון –
בעלה מתקשר, שמו על הצג, אבל היא לא עונָה, היא רוצה לשיר עכשיו, זה מה שהיא רוצה – את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן לנו לשוב ולראותו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.

(אשכול נבו במוסף הפסח של ידיעות אחרונות, אפריל 24 )

 

לא אוסיף מילה משלי…

זיקוקין די-נור
שוקה, 27 ביוני 24

תגובות בפייסבוק

עדיין אין תגובות.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)