גם המורה לפעמים עצובה
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 253 שם.
זה לא מכבר נפתחה שנת הלימודים. שלום כתה א' – איזו התרגשות לילדים ולהורים. אבל מי חשב באותו בוקר שגם המורה של כיתה א' שלחה את הילד שלה לגן בפעם הראשונה? שגם הוא בכה כשהיא נפרדה ממנו? הקשיבו לחוויה הבאה:
הילד שלי היה בן שלוש. יום ראשון שלו בגן עם שלושים ילדים. זוכרת איך לקחו אותו ממני.
אמרתי לעצמי חייבים לעשות לזה קאט. את חייבת להגיע לעבודה, ליום הראשון שלך בכיתה א' שקיבלת. הרי לימדו אותי – כשאת באה לעבודה תשאירי את הצרות בבית. את לא יכולה לתת למה שקורה איתך להשפיע על התלמידים. עבודה לחוד – חיים לחוד.עכשיו אני רוכבת על אופניים בדרך לבית הספר בקיבוץ. חולצה לבנה וג'ינס. הילדים עם ההורים מסדרים מגירות. אני כותבת על הלוח מה להשאיר במגירה ואיך לסדר. עוברת ביניהם. מרגישה רובוט. הילד הקרוע שלי עוד צועק לי בראש.
יוצאים לטקס בחצר. קבלת ילדי כיתות א'. כל כיתה נקראת לעבור בשער שהכינו התלמידים מחוטי ברזל מכוסים בעלי גפן ופרחים. ההורים מצלמים. ברקע השיר 'פיתחו את השער פיתחוהו רחב…' , ולי יש גוש בגרון וחיוך מאולץ.ההורים הולכים. חלק מהילדים עוד בוכים. שלושים ושבעה ילדי כיתה א' עם מורה, אמא לילד בן שלוש שעד היום היה במשפחתון עם חמישה ילדים וזהו.
ילדים… אני רוצה לשתף אתכם במשהו…' ככה אני מול הכיתה. כל העיניים התמימות עלי. 'היום עזבתי את הילד שלי, בן שלוש, ביום הראשון שלו בגן. והוא בכה. ועליתי על האופניים שלי וגם בכיתי. בבית הספר, בשירותים, התאפרתי שלא יראו. לא יודעת אם הרגשתם עלי, אבל כשהגעתם עם ההורים שלכם, היה לי קשה כי כל הזמן חשבתי איך הילד שלי בגן. עכשיו כשההורים שלכם הלכו ואני צריכה לדאוג לכם, קצת קשה לי.' ושתקתי. והם שתקו.
'אז אם תוכלו לעזור לי' כך יצא לי 'תכננתי לכם משחקים ושנעשה שלום כיתה אלף במחברת… אבל תסלחו לי שאני לא לגמרי שמחה.'ולא שאלתי אותם איך להם ביום הראשון שלהם בבית הספר שלנו. וגם לא שאלתי אם הם מתרגשים או פוחדים. ולא אמרתי שאני מתרגשת, כמו שצריכה לעשות מורה ביום הראשון.
ילדה אחת גבוהה אמרה שגם אח שלה נמצא בגן של הבן שלי, ושאני לא אדאג כי בסוף הוא יירגע. וילד אחר אמר שגם לו היה קשה היום כשאימא ואבא הלכו. וככה דיברנו. הם היו כל כך בוגרים וכל כך מתעניינים ומשתפים. וכל כך בשלום עם מה שאמרתי. וזה באמת היה שלום בכיתה אלף.צלצלו להפסקה. מורות נוהגות להישאר בכיתה ביום הראשון, אם ילד צריך משהו. אז נשארתי. היו ילדים שפחדו לצאת להפסקה, אז ביקשתי מהם כמה דקות להתקשר לגן. הם נעמדו סביבי. ילדים עם עיניים גדולות בדממה, מחכים לשמוע. וכשניתקתי הם שאלו: 'הוא נרגע?' ואמרתי שכן. אבל אז הכול התהפך שוב, כי נכנסה אימא לתאומים, שגם הם אתו בגן. לא שאלתי כלום והיא אמרה: 'תקשיבי, לקח לו המון זמן, כשעזבתי, שעה אחרייך, עוד נשאר לו החנק מהבכי.' ישבתי על הכיסא דוממת. היא אמרה: 'אני מצטערת, רציתי לשתף אותך'. והלכה.
ילדה עם לחם עם שוקולד שאלה אם אני רוצה מהלחם שלה. הילד ששיחק בלגו בפינה אמר שבטח אין לי תאבון בגלל מה שהיה, ואמרתי נכון. וילדה אחת נעמדה מאחורי ואמרה: 'את רוצה שאני אעשה לך קוקו בלוף?' והידיים הקטנות שלה סידרו לי את השיער. אמרתי לה שזה נעים ושנהייה לי בלב יותר קל. ובאמת נהיה לי.
שאר הילדים חזרו מההפסקה ושאלו מה היה. אז הילד מהלגו אמר שבאה אימא אחת ועשתה את המורה יותר עצובה. וילדה אחרת אמרה שלא נורא, תכף תיפגשו. ואמרתי להם שהם כל כך עוזרים לי להעביר את היום כי בבוקר פחדתי מהיום הזה ועכשיו אני מרגישה שהם קרובים אלי, ואני מצטערת שהיום הראשון שלהם זה עם מורה עצובה. פצפון אחד אמר: 'זה ממש לא נורא.'
בסוף היום כיביתי את האור בכיתה, הדלקתי נרות ושרתי להם 'לילה לילה מסתכלת הלבנה' של לאה גולדברג וסיפרתי שאני שרה את זה לבן שלי ואשיר לו גם הלילה, ועכשיו גם הם כמו ילדים שלי וחלק שהכירו הצטרפו.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לו שהילדים ממש עזרו לי ביום הראשון שלי השנה בכיתה א', אבל לא אמרתי לו שהגננת אמרה שהיה לו יום מאוד קשה בגן.
(כך חוותה וכתבה פזית דור)
לא אוסיף מילה…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 8 באוקטובר 2026
שוקה,
תודה על השיתוף בחוויה,
חושבת שהשיתוף הכנה של המורה ברגשותיה קקנה את לב התלמידים ויצר קשר חם בין המורה ותלמידיה.