בואי אמא
הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 217 שם.
גם ממרומי שנותיי כל רסיס מחשבה על הוריי שאינם, או על הורות בכלל, כולל ההורות שלי והיום ההורות של ילדיי, מעלה מיד גוש לגרוני ולחלוחית לעיניי. אני מנסה אז לנער את המחשבות כדי לסלק את רגשנות היתר. שאלתי את הבינה המלאכותית מדוע אני כזה?
חיש קל הגיעה התשובה הממוחשבת: כי ההורים הם נקודת ההתחלה שלנו במובן הכי עמוק, כי יש לנו חרטות ודברים שלא נאמרו, כי כשהם אינם נעלמות הרבה מהמחיצות והמחלוקות ונשארת האהבה הבסיסית, העמוקה והמרגשת… ובעיקר… כי ההורים גם כשהלכו לעולמם בעצם נשארים… עד שאנחנו הולכים.
אז הנה זיכרון קטן מאימהותה של אימי שחוזר אלי שוב ושוב בכל פעם שאני מתרשל לרגע מהשליחות שלי כהורה, והיום גם כסבא.
כבר כתינוק, ממש מגיל שנתיים, סבלתי מבעיות נשימה – אסטמה. זו אולי לא מחלה מסכנת חיים, ברוב המקרים, אבל זו מחלה מטרידה, מציקה ומשפיעה מאד על איכות חייך. בעברית שמה – 'קצרת' (קוצר נשימה) אבל כילד פירשתי שקראו לה כך כי היא מקצרת את התקופות שאתה בריא, כמו כל חבריך. המחלה הזו בסופו של דבר עיצבה את אישיותי ואת מי שאני היום, לטוב ולרע, כמעט בכל היבט.בתקופה של אז לא היו את התרופות של היום. אני מתכוון לכל האינהלציות החשמליות הביתיות במחיר שווה לכל נפש, וכל משאפי הכיס שבלחיצה אחת, מעניקים עזרה ראשונה או טיפול מניעתי. הייתי מבלה אז עם הוריי חדשות לבקרים, במרפאות הקופה ובבתי חולים עם התקפי פתע. בין לבין הייתי משתמש כילד באינהלציה פשוטה שהייתה מיכל זכוכית קטן, לתוכו היית שופך את התרופה (אדרנלין כמדומני) וכדי לשאוף אותה כתרסיס היית מזרים אוויר עם לחיצות על 'פומפה' קטנה מגומי שהייתה מחוברת למיכלון הזכוכית בצינור גומי קטן. כמו… כמו שהיו מתיזים פעם בושם בבית או במיספרות ממיכל זכוכית קטן עם פומפה. בקופת החולים קראו לזה אינהלציה, כי זה היה חשמלי, בבית הוריי קראו לזה פומפה, כי זה היה ידני. פומפה הרי זו משאבה ובעברית חדשה פַּמְפֶּמֶת.
כילד בן שש, שבע, או שמונה התקשיתי מאד, כשהתעוררתי חצי רדום בלילה, לסחוט בכף ידי את פומפת הגומי הזו. ואז… כשהייתי מתעורר כמה פעמים בלילה בקוצר נשימה, הייתי צועק לאמי: 'אימא… פומפה…'. ואימי הייתה מתעוררת בחדרה, עוטה חלוק, לא משנה באיזו שעה בלילה, לא משנה אם זה חורף או קיץ, הייתה אז מתיישבת לידי במיטה מכניסה לפי את פיית הזכוכית, אוחזת בה בידה האחת ובידה השנייה מפמפמת… שוב ושוב ושוב. ואני זוכר, כאילו זה עכשיו, איך בהדרגה לחיצותיה היו נחלשות, ואז נפסקות כי… היא בעצמה הייתה נרדמת בישיבה מרוב עייפות. ואז כשהייתי שוב מתעורר מקוצר הנשימה, היא הייתה חוזרת שוב ומפמפמת ומלטפת את שיערי המיוזע. מעולם לא שמעתיה מתלוננת.
אף פעם לא עלה בדעתי שגם לאימא חצי רדומה באמצע הלילה קשה לסחוט את הפומפה שוב ושוב ושוב… כל לילה… כמה פעמים בלילה.
אימי הלכה לעולמה, ממחלה הרבה יותר קשה מאסטמה, כשהייתה רק בת 48 ואני אז בחור צעיר בן 24.
ורק היום, כשבנותיי, אימהות בעצמן, והן מתקשרות ומספרות שנכדי הקטן הצטנן בגן ו'מצפצף' בנשימתו, אני חש לְבֵיתן, חרד, עם מכשיר האינהלציה החשמלי שעדיין יש לי בבית למקרי חירום לשימושי. אני עומד לידן מודאג, מביט באימהוּתַן הטרייה וזיכרונות עולים וצפים בי על המחויבות האינסופית של אימי וצמד המילים 'אימא… פומפה' שב ועולה בי ומערפל את ראייתי…(זיכרון מבית אימי)
הייתי לאחרונה במופע של רוחמה רז. בקול הפעמונים שלה היא שרה את 'בואי אימא' שכתבה רחל נאור:
"לא איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל
בואי אימא, בואי אימא, שבי איתי עד שאגדל."
ומחשבה חולפת בי, לא בפעם הראשונה, כמה חבל שאימי לא נשארה לצפות בי כשגדלתי… שאוכל להעניק לה מעט נחת על הלילות הקשים ההם.
קראתי שלאה נאור, זו שכתבה את השיר ושהייתה ממייסדי קיבוץ נחל עוז, עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר תקופה קצרה בתל אביב. היא גרה בדירת גג קטנה בקומה ארבע, ובקומת הקרקע גר ילד קטן שהיא מאוד אהבה. כמעט מדי יום הוא היה עולה במדרגות עד לקומה הרביעית, כדי לדבר איתה.
יום אחד היא הודיעה לו שמחר לא כדאי שיטפס את כל המדרגות אליה, מכיוון שהיא עוברת דירה. הילד בתמימותו ענה לה: אבל לאה, את לא יכולה לעבור דירה, את צריכה לחכות עד שאגדל. נאור לא שכחה את המילים שאמר לה, ולאחר כעשור, הכניסה את המילים הללו כסיום השיר 'בואי אמא'.
מצרף את קטע השיר של רוחמה רז מהיו-טיוב, מוקדש בחום לכל האימהות…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום שלישי, 22 באפריל 2025
הסיפור הזה הזכיר לי בדיחה על ימי ברית המועתות העליזים. נכנס אדם לחנות חשמל ומזמין מקרר. שואל מתי תהיה האספקה עונים בעוד חמש שנים. שואל באיזה יום עונים לו ביום חמישי 24 למאי. מסתכל האיש ביומן לא מתאים לי באותו יום מגיע אינסטלטור להתקין לי אמבטיה.
הסיפור הזה הזכיר לי בדיחה על ימי ברית המועתות העליזים. נכנס אדם לחנות חשמל ומזמין מקרר. שואל מתי תהיה האספקה עונים בעוד חמש שנים. שואל באיזה יום? עונים לו ביום חמישי 24 למאי. מסתכל האיש ביומן לא מתאים לי, באותו יום מגיע אינסטלטור להתקין לי אמבטיה.