לשוחח עם קבצנים

מעולם לא הייתי איש של טקסים נוצצים באירוסין ובחתונות. איני מתחבר לכל הרעש והצילצולים שבטקסים הללו, ותמיד חשבתי מדוע לא להפוך את היוצרות – להינשא בצינעה ואת ההתלהבות, המֶחֱווֹת והצילצולים להביא לחיים שלאחר מכן, שם אנחנו בדרך כלל כל-כך חסרים אותם.

כשנישא יוני, בן-דודי, הוא עמד מול המשפחה והחברים ביום חתונתו ואמר: "אני מאחל לעצמי שהיום לא יהיה היום המאושר בחיי." כשכולנו הרמנו גבה, הוא הוסיף ואמר: "אני מאחל לעצמי ימים מאושרים הרבה יותר בחיי נישואיי…"

אבינעם הרש, מחנך מהמיגזר הדתי, החל לאחרונה ללקט סיפורי חתונות וסיפורי רווקים/קות ולהפיץ אותם בפיד שלו. לדבריו נושא הרווקוּת הוא נושא כאוב ומורכב במיגזר הדתי לאומי.

ומאז שהחל לפרסם את הסיפורים הללו הוא מקבל לא מעט תגובות. לא מעט רווקות כתבו לו שהסיפורים הללו נותנים להן הרבה כוח.

הסיפור הבא הוא סיפור תגובה ששלח אליו בחור בשם אלישיב, איני יודע אם זה שמו האמיתי:

 

אני בן 38, בוגר ישיבה בירושלים והייתי מקפיד ללכת כל לילות חמישי לרובע היהודי לשמוע שיעורים.

מזה שנים, בפינה ליד ה'בונקרס בייגלס', מאפיית לחמניות, יושב קבצן. מידי פעם בפעם הוא מחליף מיקום ועובר למקום אחר ברובע.
בכל פעם שאני עובר אני מקפיד לתת לו צדקה. אבל מעבר לכך, מצאתי פתאום את עצמי מדבר איתו קצת, במעין ניסיון לארח לו חברה, להפיג את השעמום שלו, או אולי לדעת מעט עליו כאדם.

יום אחד הוא הפתיע אותי ואמר: "אני מוצא עצמי מחכה לשיחות איתך. זה מְחיֵה אותי, נותן לי מעט חמצן, שווה לי הרבה יותר מִשקל פה ומשקל שם."

זה היה בערך לפני שישה חודשים כשעצרתי שוב לידו ושוחחנו מעט. "תראה" הוא אומר לי בקול מהוסס, "יש כאן בחורה נחמדה, מעט צעירה ממך. גם היא עוצרת לידי ומדברת."

"יפה." אני משיב לו, "אני שמח שאיני היחיד."

"אתם שניכם נראים לי נשמות טובות," הוא מוסיף מהוסס, "אולי….?"

חייכתי לעצמי מהמחשבה שלו. למען האמת יצאתי עם אין ספור בחורות בשנים האחרונות. על כל הצעה שהסכמתי, דחיתי שלוש כי כבר לא היה לי כוח נפשי לכל הדייטים האלו.

כשחזרתי לדירת הרווקים שלי סיפרתי לשותפים שלי על ההצעה הזו. "משום מה בא לי להיענות…" אמרתי להם.
"תמצא דרכים יותר הגיוניות מאשר הצעה מקבצן." הם אמרו.

שבוע לאחר מכן, ביום חמישי, שוב הגעתי אליו. רשמתי על פתק את מספר הטלפון הנייד שלי ומסרתי לו.

"מסור אותו לבחורה שאמרת, או בקש ממנה לתת את הנייד שלה ואני אתקשר אליה".

 

אודה ואתוודה, משום מה הייתי לחוץ מהסיפור. לא התאפקתי ועברתי דרכו גם למוחרת בבקר, מתפלל שאמצא אותו בקלות.
לא רק שהוא היה שם, אלא שגם קידם את פניי עם חיוך גדול ועיניים נוצצות: "אל תשאל, היא השאירה את המספר שלה," אמר לי בהתלהבות "…והיא… מחכה שתתקשר!"

חיכיתי יומיים כשהפתק צורב את כיסי. נמנעתי מלעבור ליד הקבצן כדי שלא ישאל אותי וידחק בי. רציתי קצת זמן כדי לחצות את הקו הזה שנראה לי קצת הזוי.

לאחר כמה ימים התקשרתי אליה וקבענו לצאת. אין צורך לומר שהיה לנו נושא שיחה משותף, קראנו לו 'שיח קבצנים'.

אחרי שלושה חודשים התחלנו לסגור קצוות, ולפני חודש נישאנו.

אז אינני אומר שמעכשיו צריך לתת צדקה ולדבר אל אנשים כי אולי הם יהיו השדכנים שלכם, אבל שנינו חשנו את המידה כנגד מידה – שנינו רצינו לתת לקבצן הזה כמה רגעים של חברותא, שלא יהיה לבדו, והנה הוא גרם, כבמעשה קסם, שגם אנחנו לא נהיה לבד.

(כך כתב וסיפר כותב אלמוני בשם אלישיב)

 

אני מאותם האנשים שמאמינים שהחיים מורכבים מאין ספור צירופי מיקרים וכפי שדברים קורים הם יכולים גם לא לקרות. ומכיוון שכך, יש חשיבות גדולה 'להיות פתוחים להזדמנויות'.
פיטר מורגן קאש כתב פעם בספרו 'המנכ"ל והדלת המסתובבת':
"כל חיי אני קוצר פירות מרגעים שנחשבים כצירוף מקרים.
היכולת לגרום לחיים לפעול לטובתנו, תלויה בפתיחות ובערנות שלנו לרגעים כאלה."

אז כדאי שנהיה פתוחים להזדמנויות…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

שוקה, יום חמישי, 8 באוגוסט 2019   

"לשוחח עם קבצנים" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס.


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.

נושאים: דפוסי התנהגות, יחסים, מעורר השראה, קסם המקרה

תגובות

אהבתי!
שבת שלום.
ניצה

היי שוקה,
איך אהבתי. מתה על כאלה סיפורים מיוחדים חמים ואוהבים ובמיוחד שמסתיימים בהפי אנד.
תודה רבה על סיפור שמראה כמה אהבת חינם מועילה וכמה נתינה היא דו מסלולית.
תודה רבה על הסיפור שמביא את השבת יותר מתוקה ואופטימית.
שבת שלום ידידי היקר

ידיד טוב שלי כתב לי כך והעלה חיוך על פני:
שוקה
יום יום , כבר עשרות שנים אני משוחח עם קבצנים , ולא זכיתי לאיזה מספר טלפון, מה לעשות?

וידיד אחר שלח אלי משפט נבון של הפילוסוף הרומי סנקה, ושמתאים כל כך לסיפור:

מזל קורה כשהזדמנות פוגשת מוכנות….

יש לי חבר שמספר הדייטים שהיו לו הוא אין סופי . אני אספר לו את הסיפור המופלא הנ"ל אולי בעקבות כך תצלח דרכו . לו יהי .

שוקה,

כמו תמיד סיפור מרגש עם טוויסט (צפוי או לא צפוי) בסוף.

הרישא לסיפור מזכירה לי (להבדיל) את הבדיחה על האיש שנשאל מה היה היום המאושר בחייו? והשיב: " יום נישואי כמובן".
ומה היה היום הכי אומלל בחייך? : "כל יום שלאחר מכן…."

רוני צוובנר

שוקה, כרגיל סיפור מקסים ליום שישי..
אהבתי גם את הציטוט של פיטר מורגן קאש.. או כמו שאמר מישהוא ״צירוף מיקרים זה הדרך של אלוהים להתערב בחיי יום יום״.

שלום שוקה, סיפור חיים מרגש,

"מעשה טוב הוא כמו פרח, אתה יודע היכן אתה שותל אותו,

אבל לעולם לא תדע להיכן תישא אותו הרוח"

שבת טובה ומבורכת

אין ספק החיים הם מערכת של צירוף מקרים נדיר. או כמו שמלקולם גלדוול מיטיב בספרו ה"מצוין" "מצוינים" לסכם. העץ הגדול ביותר ביער, לא גדול רק מפני שהזרע שלו היה החזק ביותר. גם בגלל שאף אחד לא הסתיר לו את השמש, הקרקע היתה פוריה ועשירה, הגשם ירד בשפע, אף ארנב לא כירסם את נצריו, ואף חוטב עצים לא שם את עינו או גרזנו עליו. אכן צירוף מקרים נדיר.
אצלנו היהודים…. קוראים לזה "סייעתא דשמיא" יש מי שמצרף את כל הצירופים הללו.
תודה שוקה על הסיפורים המאלפים ומלאי התובנה. תמיד נהנה

תודה שוקה!
ממש סיפור נחמד עם סוף טוב.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


פוסטים נוספים

האביר במושב המעבר

כמה מאיתנו מתערבים ונוקטים עמדה כשאנו נחשפים למעשים לא הוגנים, שלא לומר רעי לב, שנעשים למישהו מול עינינו? הקשיבו לְסיפור המקרה הזה שליקטתי מירחון משפחה אמריקאי:   מיד לאחר שנכנסה למטוס, סָבֵנָה פיליפס (Savannah ) בת השלושים ושלוש, התרווחה במושב החלון בטיסת יונייטד מאוקלהומה לאילינוי. "אני בדרך כלל מנסה להשיג מושב כשהמושב לידי פנוי." היא […]

'אָן-דוּ'

לפני הזיקוק עדכון קטן: שמעון פרנס ידידי, הג'ינג'י, קיבל משבצת נוספת לשידור בגלי צה"ל. בשבת בין השעות 12:00 עד 14:00 הוא עולה לשידור עם תכנית חדשה – 'העונג השביעי'. תכנית בעיקר של מוסיקה בטעמו האישי ואולי מעט קיטעי אירוח, והוא מחזיר לחיים את נעימת הפתיחה של הכרכרה והסוסים שכל-כך מזוהה איתו מהעבר. הנה תזכורת לנעימת […]