זיקוקין די-נור

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 204 שם.

לא יודע להסביר מדוע אבל ליבי מתרחב כשאני נתקל באנשים ידועי-שם, ששיכמם ומעלה אינו מוטל בספק, ובכל זאת הם נוהגים כאחד האדם. איני ידען גדול בתנ"ך אבל ניתקלתי פעם בשירתו של המלך דוד לאלוהים: "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי." (לא רָמוּ אני מניח מלשון רם – גבוה, כלומר לא התגאיתי ולא הסתכלתי על העולם מגבוה).
כבר סיפרתי בעבר על אנקדוטות אנושיות מחממות לב על קפקא, על אוסקר ווילד, ועל דויד גרוסמן שלנו, והנה התגלגלה לידי אנקדוטה דומה, אנושית, צנועה ומעלת חיוך על לב טולסטוי.
תירגמה מאנגלית ופירסמה בפייסבוק שלה, הסופרת והמתרגמת חמדה גלעד:

יום אחד לב טולסטוי עמד על הרציף באחת מתחנות הרכבת ברוסיה, כאשר רכבת משלוחים עשתה שם עצירה קצרה. כשהרכבת עצרה, ג'נטלמן ירד בחופזה מקרון המחלקה הראשונה ומיהר לעבר המזנון .כמה רגעים לאחר מכן, הגיחה גברת מאותו הקרון וקראה אחריו: "ג'ורג'! ג'ורג'!"
אבל ג'ורג', ממוקד במזנון, כנראה לא שמע אותה.

הגברת הלחוצה והממהרת הבחינה בטולסטוי העומד שם, לא זיהתה מיהו, ניגשה אליו ואמרה: "איש זקן, אתה יכול בבקשה לגשת ולהביא את האדון הזה מהמזנון? אני אשלם לך, אשלם לך מטבע רובְל."
טולסטוי, משועשע, נענה לה ודאג להחזיר את ג'ורג' אל הגברת, וזו אכן נתנה לו כמובטח את הרובל.

בעוד זה מתרחש צפו במחזה נוסעים אחרים הממתינים על הרציף, שהחלו ללחוש בהתרגשות: "תראו, זה טולסטוי!"
הגברת, עכשיו מסוקרנת, שאלה, "איפה טולסטוי? אֵיפֹה?"
כשהצביעו על הזקן שהחזיר לה את ג'ורג', היא הייתה כל-כך מתוסכלת. היא מיהרה לעברו וקראה: "הרוזן טולסטוי, בבקשה סלח לי! אני כל-כך נבוכה." ואז… היא ביקשה חזרה את הרובל.
טולסטוי, צחק מכל הלב, וענה לה: "לא, אני לא אוותר על המטבע… זה  אולי הרובל היחיד שאי-פעם הרווחתי ביושר מעבודה של ממש…"

הרכבת אז צפרה, מסמנת את יציאתה מהתחנה, והגברת המבולבלת נסוגה במהירות לקרון שלה.

(מהביוגרפיה של איבן נז'יבין "נשמתו של טולסטוי", כפי שליקטה, תרגמה ופרסמה בפייסבוק חמדה גלעד. שלחה אלי שולי ברק)

איני יודע באם הסיפור הזה קרה באמת, אבל מה זה משנה? כל מה שיש לקחת ממנו זה את הצניעות, הענווה, השנינות וההומור העצמי.
כן, יש ביננו אנשים טובים יותר, חכמים יותר, מוכשרים יותר מאיתנו, וזה בסדר להעריך ולהוקיר אותם ובמקרים מיוחדים אפילו להעריץ.
אבל להם אסור לשכוח שבסופו של דבר הם כאחד האדם. ואפרופו אחד האדם – אשר צבי גרינצברג, שכולנו מכירים אותו מתקופת הלימודים בשם העט שלו – 'אחד העם'. חשבתם פעם איזו ענווה גלומה בסופר הבוחר בשם עט כזה, שפירושו 'אדם ממוצע'?

הסופר וההיסטוריון האמריקאי דויד מקָאלָאף ((McCullough אמר: "טפס על הרים לא כדי שהעולם יראה אותך, אלא כדי שתראה את העולם…"
סַפרו זאת לכל המנהיגים, לכל הידוענים שטיפסו למעלה ושכחו זאת…

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 28 בנובמבר 24

הנה קישור לפודקאסט להקשבה לסיפור המוקלט – זיקוק 203 שם.

לפני כמה חודשים פרסמתי סיפור תחת הכותרת 'מה שמך?'. זו הייתה חוויה שסיפר לי חבר על נוהגו לשאול אנשים ששרתו אותו לשמם. הגיעו אלי לא מעט תגובות וביניהן תגובה של קובי שטויאר שכך כתב: 'גם אני ער ומצר על האנשים השקופים, אותם אלה שאנו חולפים על פניהם ומתעלמים מקיומם כאילו היו רק חלק מהנוף. אני מצרף לך לינק לכתבה קטנה שפורסמה בעיתון דה-מרקר, לפני 15 שנה.'
אז הנה הכתבה של מיכאל טור – 'מזיכרונותיו של מנהל בהי-טק", כל כך מהחיים…:

במטבחון שבקצה המסדרון אני פוגש בלודמילה. היא תמיד שם, לבושה במדים של חברת הניקיון. נמוכת קומה, חסרת גיל, אולי בין ארבעים לששים.  אני מאיר לה פנים, מודע לאנושיות שאני מפגין. אז מה אם היא המנקה, היא לא בן אדם?
בדרך כלל לודמילה רק אומרת, אבל היום היא גם שואלת: 'איך פרויקט?'
אני מופתע. חשבתי שעולם העניין שלה נע בין ריקון הפח לניגוב שאריות סוכר מהשיש. והנה, מתעניינת בפרויקט. אני מתכוון לתת לה תשובה סתמית, אבל יוצא לי דיווח מפורט: 'יש בעיות. אני לא בטוח שנעמוד בלוחות הזמנים. הגרסה צריכה להשתחרר בעוד חמישה שבועות ואני לא רואה אותנו עושים את זה.'
לודמילה ממשיכה להפתיע: 'אצלנו בַּרוסיה היו עושים גרסה חֵצי ואחר כך עוד פעם חֵצי'. 'היית מוציאה גרסאות ברוסיה?“ אני שואל.
'נו, אני הייתי אינג‘יניר שמה, אחרי אני לומדת בַּבּית ספר טכניקום גבוה'.
היא מתכוונת לגרסת ביניים, אני חושב לעצמי, רעיון לא רע.
'וצריך אתה אומר למנהל עם משקפיים,' היא ממשיכה 'שלא טוב כל הזמן צועק על עובדים שלו. ככה אין פרודוקציה טובה.'
אני מתחיל להבין שיש עם מי לדבר. 'תגידי, לודמילה, ומה את חושבת על זה שעברנו לגירסת וֶוב? רעיון טוב?'
לודמילה מחייכת, חושפת שיניים צחורות. בטח אין לה יותר מ–45 והיא די נאה. עם שמלה נורמלית במקום המדים האלה, היא בטח נראית פיצוץ.
'נו, היום כולם רוצים וֶוב. אבל פה לא מתאים. לקוח לחכות הרבה זמן במסך, אבל צריך תשובה מהר. יותר טוב היה קודם, יש קלאיינט, יש סֶרְבֶר, הכל בסדר.'
אני מבין שעליתי פה על משהו, רץ לחדר שלי, וחוזר עם תוכנית הארכיטקטורה של המערכת. לודמילה מעיפה מבט, עדיין המטלית שבו היא מנקה את השיש בידיה. 'מי בנה תוכנית זה? מנהל עם משקפיים? לא מבינה למה מכניס סרבר קטן בפרוקסי אם לא מקבלת מִשָמה דואר אלקטרונית. זה צריך לשים פה, וזה בכלל אף אחד לא צריך'.
אני מגיש לה עט ומבקש ממנה לסמן את ההערות שלה. אני שואל את לודמילה למה היא לא עובדת במקצוע. היא צוחקת. 'פה בארץ אמרו לא צריך אינג‘יניר. מקצוע שלי עכשיו זה מטבח שיהיה נקי. כולם שותים, אוכלים, אני לנקות, בוס שלי אומר יופי לודמילה, ואני גם כן מבסוטה. אם אני לעבוד במחשב, מנהל עם משקפיים צועק עלי למה ככה ולמה לא עשית זה, ולמה הולכת הביתה בתשע בלילה, ולא נשארת גם בשתים עשרה. ואחר כך בא אתה ואומר מצטער, חברה מקצצת, ולודמילה הולכת בַּלשכת אבטלה'.
ואני תוהה לרגע אולי היא צודקת. פרויקטים עוד יקומו וייפלו, אבל על המטבחון אף אחד לא יוותר. ג‘וב סקיוריטי.
אני מנסה לדלות ממנה עוד משהו ומבקש ממנה הערכה לגבי נפח האחסון הדרוש בהתאם לנתוני השימוש הצפויים.
'נו, זה אני לא מומחית, אבל אני יכולה לשאול סאשה בעלי. הוא מומחה גדול בשטחים של הדיסקים, היה מלמד בטכניקום גבוה'.  אני שואל אותה איפה הוא עובד היום.
'נו, פה למטה, במשק.' היא משיבה. 'אתה לא זוכר אותו מביא ארון גדול בחדר שלך?  דאוואי… מספיק… תן לעבוד…'
 

(פורסם בדה מרקר באוגוסט 2009 ע"י מיכאל טור)

יהיו מכם כאלה שהסיפור מוכר להם ממחוזותיהם ויהיו כאלה שיאמרו שלא בדיוק כך זה במציאות, אבל בוודאי איש לא חולק על זה שמאחורי כל אדם יש עולם ומלואו ולא לכולם נפרש שטיח למימוש יכולותיהם.

קראתי פעם על יורגן קלופ, המאמן המצליח של קבוצת הכדורגל ליברפול האנגלית. הוא טרח ודאג שהוא וצוותו, עד אחרון השחקנים, יכירו את כל העובדים במתקן האימונים של ליברפול בשמם המלא ובתפקידם. 'הם חלק מהמשפחה כאן ומהצוות,' הוא אמר 'וראוי שנדע את שמם.'

זיקוקין די-נור
שוקה, 14 בנובמבר 24