צה"ל וערכים

לפני הסיפור עדכון קטן: הוזמנתי שוב ע"י יוסי אלפי, זו הפעם השלישית, להופיע בפסטיבל מספרי הסיפורים בסוכות. וכך, ביום רביעי 26 בספטמבר בשעה 21:30 , באולם הקטן של תיאטרון גבעתיים ובמסגרת הפסטיבל, אני מעלה לראשונה מופע משותף עם עופר גביש, חוקר הזמר העברי. יהיו שם סיפורים, שירים, והחוכמה שביניהם, תחת השם "וקצת בינה בלב מכניס." אם מסקרן אתכם לראות את הדמות מאחורי הכתב או הקול אתם מוזמנים בשמחה, הנה לינק:
https://isracard.pashbar.co.il/show.php?id=6043

ולזיקוק של היום:

נושא צה"ל וערכיו עולים לא מעט על שולחן האקטואליה. ודווקא שלא במסגרת האקטואליה, יוסי לוי ממצפה הושעיה, שאיני מכיר, משתף אותי בחוויה קטנה שלו. "זה יחשוף אותך לנוהג צה"לי נוגע ללב שאולי אינך מכיר, ושאולי אינו נהוג בצבאות אחרים בעולם." הוא כותב לי. "אם יש בו מסר טוב לקוראיך, ותיבחר לְסַפְּרוֹ, בשמחה":

אני חוזר כעת מטקס הענקת כומתה אדומה לבני הצנחן, מיד לאחר ליל מסע הכומתה הארוך והמפרך. רבות סופר על כך בהוויה הישראלית שלנו, אז מה חדש? ובכל זאת, אלו אולי רגעים 'שמוֹֹתַר הצבא שלנו מצבאות אחרים'. הסכת ושמע:

מפקד המחלקה עומד ליד אחד החיילים, או טו טו יניח על ראש הלוחם הצעיר כומתה אדומה חדשה, עדיין לא מגוהצת כראוי, בלי קפלים, ללא סמל החי"ר, לעיתים טיפה גדולה על מימדי הראש של החייל. החייל נעמד בדום מתוח, מצדיע למפקדו … ממתין לרגע הנחת הכומתה על ראשו.

ומפקד המחלקה אז מתמהמה לרגע, מסיר מראשו את הכומתה האישית שלו, כומתה שכבר ידעה ימי אימונים ובטחון שוטף מייגעים, אך לצורך המסדר היא מגוהצת, 'מדוּגמת' – והוא מניח את כומתתו שלו על ראשו של החייל הצעיר, מצדיע בקומה מתוחה, ואז חובש במקומה את הכומתה הצעירה, החדשה, הלא מגוהצת.

זה אקט ידוע בצבא, שמסמל קירבה אישית בין מ"מ לבין חייל שלו, מעין הבעת הערכה אישית לחייל, על מאמציו ועל הישגיו. ואז פורצות מחיאות כפיים סוערות, שמתחילות בוודאי בהורים הנרגשים של החייל הזה, שזכה במֶחֱוָוה, וזה מדבק, ומי יודע כמה דמעות נימחות מעיני הורים בסתר.

ולא די היה בכך.

הנה לידי, בקהל ההורים, עומד הורה שאינו צעיר, מקריח, ממושקף, עטוי בחולצה של גדוד 890, שההורים הדפיסו לכבוד האירוע.

בסוף הטקס קרב אליו, כך הנחתי, בנו החייל הצעיר שקיבל גם הוא כומתה אדומה, כולו קורן וזורח. הם מתכרבלים בחיבוקי גאווה. והאב, כך הנחתי, שולף מתיקו כומתה אדומה וותיקה, גם היא 'מדוּגמת' עם סמל, שבוודאי עברה גם היא כמה אימונים ואולי קרבות. "אח שלך מוסר לך את הכומתה שלו שליוותה אותו בחייו בצבא, ומאחל לך שתצליח הלאה." כך אומר האיש, והבן החייל אינו יכול להסתיר את התרגשותו ומושך באפו.

"אני מרגיש משא כבד על כתפיי. וזה מחייב אותי. תודה רבה." אומר החייל ומתפנה לעוד חיבוק בין השניים.

התבוננתי בהם, וחציתי קווים אישיים. "מה הסיפור?" אני שואל, את מי שהֵנחתי, האב.

והאיש מצביע על איש מבוגר אחר שמצלם את האירוע, ומצלם אותם, אותו ואת החייל.
"זה שמצלם שם," הוא מסביר לי "הוא אביו של החייל. הוא הגיע מחו"ל במיוחד לטקס הסיום הזה של בנו. הבן התגייס לצבא לבדו, חייל בודד."

"אז מי אתה?"  אני חוצה עוד קו בִּפְרטיותו.

"אני… אנחנו… אימצנו אותו למשפחתנו כאן בארץ. בינו לבין בני, הגדול ממנו, נוצר קשר מיוחד, והפכנו להיות הבית שלו בארץ. מֶחֱוָוה קטנה לחייל בודד, לא מגיע לו?!"

 

זהו. בלי דרמות, בלי זיקוקים, בלי סיפורי גבורה מסמרי שיער. רק שיעור בערכים של הוקרה, אהבה, תשומת לב של מפקד מחלקה, של מסורת, של נתינה של משפחה ישראלית שאינני יודע את שמה, ואין צורך שאדע. יבורכו הגיבורים האלמונים האלה.

(כך כתב לי יוסי לוי ממיצפה הושעיה)


ויוסי לוי לא עושה מזה זיקוקים… ואני כן. אני קורא את הדברים האלה ולבי מתרחב וגם לעיני מתגנבת דמעה, כאילו ואני שם.

אני מאמין שכולנו אנשי ערכים, כל איש וערכיו החשובים, שמיוחדים אולי לו, כמו טביעת אצבעות (מילים שמיוחסות אגב לאלביס פרסלי). אז מותר וכדאי שידעו את ערכינו, שנאמר אותם בקול, שנעבירם לילדינו.
אלברט איינשטיין צוטט כמי שאמר: "נסה לא להיות אדם של הַצְלחות – עדיף שתהיה אדם של ערכים."
ואני… שגם חותר להצלחות הייתי… מאמין שניתן 'גם וגם'…  

שנה טובה וחתימה טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 13.09.18

 


אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה,
ושוב הצלחת לרגש בימים אלה של סחי ומיאוס.
שתהיה לכולנו שנה טובה, בריאות ונחת
גמר חתימה טובה.

הי שוקה
היינו שם…, עשינו בדיוק את אותו הדבר…, התרגשנו עד דמעות מהאירוע. את הצלחת בכישרונך הרב להחזיר אותי בדיוק לאותה הסיטואציה. שתהיה לך שנה מדהימה מלאת זיקוקים.

שלום שוקה,

סיפור נוגע ללב ומרגש על אנשים עם ערכים, מתחברת לדבריו של

אלברט איינשטיין וגם לדבריך, כן ירבו מעשים טובים כאלה

מאחלת לך שנה טובה וחתימה

כך כתבה לי אורית אלבלח ונתנה הסכמתה להעלות כאן:
לעינך התגנבה דמעה ובעיניי שלולית. איזה אצילים וצדיקים הזיקוקים הקטנים הצנועים שלא מתנפצים בגובה ומאירים בפנס הפרטי שלהם את החשיכה אצל האחר.
להעתיק ולהדביק.
הלוואי שנרבה במעשים כאלה בשנה הבאה. כ"א יקח על עצמו אימוץ קטן. עזרה קטנה חיוך גדול.
שנה טובה ומבורכת
אורית

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)


`

פוסטים נוספים

הַעֲצָמָה

"שמעתי את החוויה הזו מבת-דודתי הדס, ומיד חשבתי עליך." כך כותב לי גדי, שאיני מכיר. הסיפור קצר עם הרבה חומר למחשבה לפתיחת שנת הלימודים:   הדס בת-דודתי, מרצה ותיקה וד"ר לפסיכולוגיה, לקחה אותי שלושים שנה לאחור והיא אז מורה צעירה בשנתה הראשונה. זה עתה סיימה את לימודי הפסיכולוגיה והחלה ללמד שיעורי העשרה בתיכון בתל-אביב. כתוצאה […]

אגם טִיטִיקָאקָה

אגם טִיטִיקָאקָה בגבול פרו/בוליביה, נחשב לאגם, הניתן לְשֵיט סירות, הגבוה בעולם – 3,800 מטר. לפני כמה שבועות טיילתי בפרו ובוליביה ופקדתי את האגם. הרבה אגדות רצות על האגם, על אִייו הצפים, על קדושתו לאינדיאנים ועל קורבנות אדם המועלים לאגם לְרָצוֹתו מהצפותיו. שבוע לאחר מכן, בדרכי ארצה, עצרתי לביקור אצל ידיד טוב בקוסטה ריקה. בוקר אחד, […]