אהובת הטייס וטבעת החמות
ויקי אייל עלה בסוף שנות הארבעים עם הוריו מצ'כוסלובקיה לרעננה שבשרון. בן יחיד, שעבור הוריו ובמיוחד עבור אמו, מרים הרשקוביץ, הוא כל העולם כולו. למרות קשיים בלימודיו בבית הספר היסודי, הפך העולה החדש לטייס חיל האוויר הראשון של רעננה. מעט לפני גיוסו לצבא הוא פגש את רונית, מלאת חיים וחיננית ואהבתם מהר פרחה לה וחיש הם הפכו לזוג של קבע. קבע או לא קבע, את מרים, אמו של ויקי, זה לא כל כך עניין. חושיה אותתו לה שהיא מאבדת את בנה לטובת אישה אחרת, שתשומת לבו מוסטת אט-אט מהוריו אל אהובתו הצעירה ומרים לא השכילה, ואולי לא היו לה את הכלים, לאמץ אל ליבה את אהובת הטייס.
לימים רונית וויקי נישאו, נולדו להם ילדים, גם קריירת העסקים שלהם צלחה אבל הקשר בין האם והכלה לא צלח כלל ועיקר. ככל שניסתה רונית, ככל שויקי דיבר על לב אמו – זו רק הקשתה עורפה ומאנה לחלוק אהבה עם כלתה.
"לימים נפטר אבי וכמה שנים לאחר מכן הלכה גם אמי לעולמה." מספר לי ויקי באחד הימים. "כמה ימים לאחר השבעה החלטנו לנסוע לביתם הישן של הורי כדי לעשות קצת סדר, לשמר כמה דברים וחלק מהדברים לחלק לנזקקים. במיוחד חשוב היה לי למצוא את תמונתם של הורי מיום נישואיהם בבגדי 'חתן כלה', תמונה שזכרתי כל כך בבירור מימי ילדותי. נברנו, רונית ואני, במגירות נשכחות, מְרכזים ניירת ישנה שאינה דרושה יותר לשקיות אשפה, ואכן מצאנו בסופו של דבר את התמונה של הורי ביום נישואיהם והיא מקשטת עד היום את חדר עבודתי. סידרנו את מירב הדברים בדירה לאחר המיון ואת שקיות האשפה לקחנו אתנו להשליך במכלי האשפה שלמטה.
כשהיינו במעלית נוצר לפתע קרע קטן בתחתית שקית האשפה, למרות שזו הייתה שקית עבה במיוחד, ומעט פסולת נשרה לה לרצפה ליד דלת המעלית, וזו מיאנה להחליק ולהיסגר. ברגלי ניסיתי להשטיח את שאריות הפסולת כדי לאפשר לדלת להיסגר אבל משהו עקשני נתקע שם במסילה. התכופפתי, מנער בידי את שאריות האבק, ואז הבחנתי בחפץ קטנטן ומבריק שנתקע במסילה של דלת המעלית. זו הייתה טבעת הנישואין של אימא שלי, הטבעת בה התקדשה בתמונת הנישואין שמצאתי! מכל החפצים בעולם, כך מתוך שקית האשפה שעוד רגע קט הייתה מושלכת לפח האשפה ואובדת לעולמי עד, נשרה לה טבעת הנישואין של אמי, 'תוקעת' את דלת המעלית כמתריסה בפני: 'ויקי… מצאת את תמונת הנישואין… הנה גם הטבעת עצמה… שמור אותה למזכרת.'
מציית לקולה הסמוי של אמי הרמתי את הטבעת, הבטתי בה וחייכתי. 'אמי לא מוותרת על ההשגחה עלי, על בנה היחיד, גם לאחר לכתה…' חשבתי ללא אומר.
ורונית, אֵם ילדי, סבתם של נכדי, רעייתי שאמי מעולם לא קיבלה, הציצה בי ואמרה בשקט בעוד דלת המעלית מחליקה וסוף סוף נסגרת: 'אכפת לך, בעלי היקר, שאענוד את הטבעת הזו של אמך, מעתה ואילך?' הבטתי ברונית, מסרתי לה את הטבעת, ובעוד היא מניחה אותה על אצבעה רק חיבקתי אותה בחום, חיבוק הוקרה על גדלות רוחה."
בעוד ויקטור מסיים בהתרגשות את הסיפור, אני מציץ ברונית שלידו וזו זוקרת את אצבעה עם הטבעת, הטבעת של מרים הרשקוביץ חמותה, ומהנהנת בראשה כמאשרת את הסיפור.
"למה?" אני שואל אותה. "למה ראית לנכון לענוד את הטבעת של חמותך שעד יומה האחרון לא שלחה אליך ולו ניצוץ אחד של קבלה?"
"איני בטוחה שאני יכולה להסביר." היא עונה לי בשלווה. "זה היה מין דחף, מין רצון לנטרל ולשחרר את יצר הנקמה או הניצחון. הקבלה של חמותי היא קבלה מחודשת של בעלי. והטבעת הזו הענודה על אצבעי נותנת לי יום-יום הרגשה נהדרת ומשמשת לי תזכורת לא לנטור…רק להמשיך ולאהוב…
סופרת אמריקאית בשם שנון אדלר מצוטטת כמי שאמרה: "כעס, דחייה וקנאה לא משנה את לבם של אחרים – היא רק משנה את לבך שלך…"
שתהיה שנת 2015 טובה (אני מצרף בבלוג את התמונה שויקי חפש ומצא, את תמונת הנישואין של הוריו)
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 25 בדצמבר 2014
תמונת הנישואין של מרים ומנשה הרשקוביץ התלויה בחדר העבודה של ויקי אייל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
כמו תמיד יש כל כך הרבה "מעבר" לסיפור עצמו, מה שמאוד נגע לי זאת החמלה !! בעיני זאת מילת המפתח ביהדות.
ובעזרתך שוקה, הכל נהיה כל כך ברור פתאום…
תודה שאתה מרגש אותי.
היי שוקה,
תודה על סיפור יפה ומרגש שהבאת כהרגלך.
שבת שלום ושנה טובה שנת 2015 המתקרבת…
כל טוב לכולנו,
מדהים
שוקה למרות שאני כבר לא צעיר ועברתי הרבה בחיי ,הספור מאוד ריגש אותי ורונית נראית לי מאוד מאוזנת , משאת נפש של כל בחור , כל הכבוד על ספורים שכאלו ,
ושוב בלחיצת יד חמה ממני עומר !!
אכן גדלות הנפש של רונית היא להרים את הכפפה ולהציע לענוד את הטבעת. מאד מעריכה זאת זה לחלוטין לא קל לקבל תזכורת יומית לפצע מתמשך. אך במשמעות אחרת זה גם סוג של קבלה של החמות בכל זאת. קבלה שלאחר המוות. אסור לשכוח שיד ה׳ בדבר. המופלא שהטבעת נמצאה כך כמעט בהיסגר הדלת. הרי יכלה להימצא בכל החיפוש אבל רק כך היה נאה לה להימצא. זה רצון האל שיש צורך בהקשבה גדולה ועדינה כדי לנסות להבין. יישר כוח וימים טובים בכל ימות השנה.
כמובן שהסיפור עצמו מרגש ונוגע ללב .
הדובדבן כאן בכל המלל והמסר החשוב לנו כפרטים ולנו כחברה הוא המשפט המצוטט מפי שנון אדלר .
לקרוא את הסיפור , להתרגש ולהתפעל זה בסדר וזה חשוב אבל מה שלי חשוב תמיד הוא המסר או המסרים המובאים ממנו .
הציטוט הנ"ל הוא המסר החשוב מהסיפור כאן .
איזה יופי של סיפור והציטוט המדויק המתאים לו כל כך שבחרת. תודה על ההנאה שבקריאת לקט הסיפורים שאתה משתף בכיף.
נהניתי מאוד לקרוא את הסיפור המרגש ורק עכשו נודע לי שמדובר על ויקי שכן/חבר ילדות מרעננה משנות ה-50 וזה מרגש שבעתיים
הכרתי את משפחת הרשקוביץ מרעננה של פעם,את ההורים וכמובן את ויקי.ויקי שיחק עם סולי מורד שהיה בן חבריהם הטובים של הורי.מאוד התרגשתי לקרוא דברים שידעתי אך הצטערתי לקרוא שמרים נפטרה. יש באפשרותך לקשר אותי עם ויקי ויקטור?
שלום ,
הכרתי את מרים קצת יותר מעשרים שנה, הסיפור מוצג כאן בצורה מאוד שונה מהמציאות שהכרתי,כואב לי בכל רמח איברי שאישה כה מדהימה ויוצאת דופן מוצגת כדמות שטוחה ונקמנית. האישה ששרדה את אאושביץ
הקימה משפחה, התנדבה בבית לוינשטיין כל עוד רוחה אפשרה ועשתה כל כך הרבה למען האנושות, את עולמה נתנה לויקי את כל כולה הייתה נותנת למשפחתה אם רק יכלה. במשך עשרות שנים שחיה בבדידות בישראל ללא משפחתה הגנטית, עשתה כל שביכולתה לשמור על קשר עמם ולצערי זה לא היה הדדי.
לצערי כל מה שהצלחתי לראות בסיפור הוא כיצד ויקי ומשפחתו עדיין לא מעריכים ולא מנציחים את המורשת של מרים, אישה מדהימה אשר כל מי שזכה להכירה ידע לספר רק על אהבה,חכמה, אופטימיות חוסן, ושמחת חיים. הלוואי שהיו עוד אנשים כמוה יהי זכרה ברוך.
שלום
מצטרפת לתגובה היפה של אחי אלעד. מרים היתה אישה אוהבת ויוצאת דופן. היא גידלה אותי ואת אחיי בחוכמה ואהבה וקבלה אינסופית. מרים סיפרה הרבה סיפורים על ויקי ותמיד בצורה יפה ומכובדת. למרות שהכתבה מציגה את מרים כמי שלא קיבלה את משפחתה רצוי לאמר שהמשפחה עזבה את בארץ והשאירה אישה מבוגרת ובודדה ברעננה. למרות כל זאת מרים סיפקה את כל נפשה ואהבתה לעזור לזולת ללא כל תמורה . היא היתה אישה מדהימה והיא חיה ומונצחות במשפחתנו כאישה מופלאה ואוהבת. מרים שלנו את סבתא שלנו ותמיד נאהב אותך. משפחת אלדור
מרים הייתה עוזרת גננת שלי בגן נרקיס
אישה מיוחדת במינה לעולם לא אשכח אותה
הייתה תמיד מחייכת שומרת עלינו עוטפת בהמון חום ואהבה וגם מציירת אותנו.
לימים כשביקרתי אותה בביתה שמעתי גם סיפורים מסמרי שיער על תקופת השואה.