איך קורה שהחיטה צומחת שוב?

ברשותכם אשאר עוד קמעא ביום הזיכרון.
אבי קורן הוא ממפקדיה הידועים של להקת הנח"ל המופרסמת, ומאז עשה עוד רבות בתחום המוזיקה, הכתיבה, העריכה וההפקה. לאבי קורן טור שבועי, שאני מאד אוהב לקרוא, במוסף השבת של מעריב, שם הוא מעלה סיפורים ואנקדוטות בעיקר מעולם התרבות, וביד מעודנת הוא משבץ בין הסיפורים מילים של שירים ופיזמונים המקבלים פתאום משמעות.
בנובמבר האחרון הוא פרסם את הסיפור הבא שנגע בי, ושכל כך מתאים לימים הללו של זיכרון ועצמאות. הנה תקציר מהדברים:

האלוף שלמה להט – צ'יץ, לימים ראש עיריית ת"א – החליט בשנת 1969, לאחר מלחמת ששת הימים, להביא את העורף אל הלוחמים. כמה ימים לפני ראש השנה הוא אסף את מיטב אומני ישראל, העלה אותם על מטוסי תובלה צבאיים ושלח אותם לפגוש את החיילים שהיו פזורים לאורך התעלה ושהמון זמן לא ראו את הבית.

בין האמנים היו יפה ירקוני, אילנית וגם שמואל שי, שמיל בפי חבריו. שמואל שי – גם הוא ממייסדי להקת הנח"ל ושדרן רדיו ותיק בקול ישראל.

והאומנים התפזרו בין המעוזים, עברו ממקום למקום ופגשו מאות חיילים עייפים שהתעוררו לחיים, חיבקו אותם, והריעו להם.

"לא היו אז פלאפונים." מספר שמואל שי. "החיילים נתנו לנו פתקים עם מספרי טלפון כדי שניצור קשר עם המשפחות שלהם כשנחזור הבייתה, למרכז."

כששמיל הגיע הבייתה, הוא התיישב ליד הטלפון והתחיל לחייג. "שיננתי לי טקסט ואמרתי בקול עליז ומתרונן: "שנה טובה. מדבר שמואל שי. אני חוזר מהתעלה והבאתי לכם דרישת שלום מהבן שלכם."

היו לו עשרות שיחות כאלה. כולן היו מרגשות עד דמעות. הוא לא קם עד שסיים לחייג את כל המספרים שבפתקים… כמעט.

"כשצלצלתי למשפחה אחת בחיפה, לא הייתה תשובה. למחרת התקשרתי שוב. הפעם הרימו את השפופרת ואני אמרתי בקול עליז ומתרונן: שנה טובה. מדבר שמואל שי. אני חוזר מהתעלה והבאתי לכם דרישת שלום מיוסי, הבן שלכם.
מעברו השני של הקו הייתה שתיקה… ואז שאלה האישה שהרימה את השפופרת: 'מתי ראית את יוסי?'
אמרתי לה שחזרתי אתמול מהתעלה ושהתקשרתי ושלא הייתה תשובה.
'לפני כמה דקות היו פה מקצין העיר והודיעו לנו שיוסי נהרג,' אמרה אמא של יוסי ושאלה: 'אבל תגיד… מה הוא אמר לך? איך הוא היה נראה?'
אספתי את עצמי ובקול חנוק מדמעות אמרתי: 'הוא נראה מצוין וסיפר כמה הוא אוהב אותך ומתגעגע אליך.'"

סגן יוסי שחם נפל על גדות התעלה במלחמת ההתשה לפני חמישים שנה (1969) והוא רק בן 21 שנים.

לאחרונה נערך בצוותא אירוע לזיכרו של יוסי. אחותו, מיכל, התקשרה לשמואל שי וביקשה שיבוא.
"אתה זוכר את זה?" שאלה.
"אני נושא את הסיפור הזה כל חיי." ענה לה שמיל.

(מטור של אבי קורן שפורסם במוסף סוף השבוע של מעריב 8.11.19)

 

כן, זו הישראליות העצובה של כולנו, שכולנו מכירים וכואבים, אצל חלקנו ממש בבית, ואם לא אצלנו אז קרוב לבית שלנו. ומהאירועים הללו דמותנו מעוצבת.

וכדרכו של אבי קורן אשבץ גם אני מילות שיר, את מילותיה של דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה שכתבה לאחר נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום הכיפור. והיא שזרה בשירה את השאלה הבלתי נתפסת, איך זה שהחיים בכל זאת נמשכים, ובמילותיה:

"הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת
אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב.
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן
שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב?"

ועולמנו הרי קטן ומלא צירופי מיקרים. ביום שישי האחרון העליתי את הסיפור הזה לשידור בפינתי אצל שמעון פרנס בגלי צה"ל. היה לי סיפור אחר באמתחתי ומשום מה, בהחלטה של רגע שלפתי את הסיפור הזה מתיקיית מחשב שכוּחה והחלטתי להעלות את הסיפור הזה לשידור. בעוד קולה של חווה אלברשטיין – 'שהחיטה צומחת שוב' – עדיין מתנגן כסיומה של פינתי, הטלפון הנייד שלי מתריע על קבלת הודעה. זהו מיסרון מניצה, ידידתי הטובה: "על איזה סגן יוסי סיפרת עכשיו ברדיו?"
"על סגן יוסי שחם…" אני כותב לה.
"אני לא מאמינה…" היא עונה לי, "בעוד שעה קבעתי לכוס קפה עם ידידתי אֶטה, חברתו של יוסי שחם (בת זוגו) בנעוריו…"

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 30 באפריל 2020

"איך קורה שהחיטה צומחת שוב?" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

סגן יוסי שחם ז"ל

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

וכך שלח אלי אחד הקוראים, מתוך מאמר של זוהר קיזלר (ניתן למצוא באינטרנט):
ובכן, נראה שתפקיד החיטה – תמצית החיים והקיום – להוות סמל לכך שהעולם מוסיף ומתקיים , ושההמשכיות חזקה מכל. העמק עצמו, הקיבוץ והבית הם עוגנים להמשך, ואיתם השדות, העיריות, השמש, העיט והחיטה , שהופיעו, מופיעים ויופיעו בחזרתיות אינסופית. בהם יש למזג את כאב האובדן של "אתם אינכם ולא תוכלו לשוב , " להפנים, להתמודד (רק איך…) ולהמשיך הלאה .
אבל נדמה לי שיש כאן משהו אחר, חשוב הרבה יותר. לדעתי בעיניה של המשוררת , החיטה היא- היא הגיבורה האמיתית של שירהּ. גיבורה אמרתי , ולא גיבור או גיבורים. דמותה הנשית הזקופה של החיטה, שאינה מרפה ואינה מוותרת, שמתייצבת בהדר גופה, מלאה, דשנה, איתנה ומפתה. תודו, זה מזכיר לא במעט את "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" על כל המשתמע מכך.
במחזוריות קבועה שנה אחרי שנה " , החיטה צומחת שוב ," יפה כתמיד, מודעת לתפקידה ונחושה בדעתה להנביט את זרע החיים, לצמוח מלב-לבה של אמא אדמה המבורכת והארורה . ,

כן החיטה תמיד תהיה שם, בדיוק במועד ובזמן הנכון שנקבע לה. לא, היא איננה יכולה להרשות לעצמה אחרת – בדרכה הצנועה, בחוזקה הפנימי ובמעשיה, היא מסבירה לכוווווווולם שבלעדיה אין המשך ואין חיים. דווקא היא, טיפוס אנטי גיבורי מובהק שכזה – אבל רק בכאילו, דווקא היא נבחרה להיקרא אל הדגל ולעמוד על המשמר בתפקידה – זו היא הזוכרת וזו היא שמזכירה!!!

שוקה יקר. עברתי בדיוק סיפור כזה במלחמת יום הכיפורים… פגשתי חייל ביקש שאתקשר. אחרי יום הגעתי לטלפון בשמחה והצלה ואמא שלו סיפרה לי שהוא פצוע. נסעתי לבית חולים לבקר אותו. עד היום הוא מזכיר לי את הקשר הזה.

וכך כתב גיורא שחם, אחיו של יוסי שחם ז"ל, שהסיפור הגיע לידו מחברים:
"אכן מרגש.
גם אני גיליתי את הסיפור הזה רק לפני מספר חודשים,כשנערכנו לכנס של 50 שנה לנפילתו של יוסי.
הבאנו את שמואל שי והוא סיפר את הסיפור העצוב הזה ולא נשארה עין אחת יבשה בקהל. אכן מרגש.
המעניין הוא שאמי זל לא סיפרה לנו את זה.ידענו על הטלפון ב 69
אבל לא ידעתי שצלצל אחרי שנציגי הצבא כבר היו להודיע על נפילתו.
יוסי נפל ביום השני של ראש השנה 69 "

שוקה יקר,
הסיפור על יוסי שחם נגע מאוד לליבי מאוד.
השיר, לא פחות.
זה מין כזה אי צדק שמצד אחד קוברים בן משפחה ובה בשעה החיטה ממשיכה לצמוח כאילו לא אירע דבר
תודה, חבר יקר.

שלום שוקה יקר. איך שסיימתי לקרוא את סיפורך מיד אמרתי לעצמי שאספר את סיפורי שלי . הייתי נשואה צעירה עם ילדה בת ארבע ותינוקת . בעלי אז היה בקבע ולא הגיע הביתה מספר חודשים. כשהגיע באחת הפעמים הביתה סיפר לי שהיו מגיעים אומנים למחנה ומופיעים בפני החיילים. לאות "אימות סיפוריו" הוציא מתרמילו פתקים, מפיות עם חתימות שחקני תיאטרון, זמרים, שדרנים. עד היום אני שומרת את הפתקים האלה על אף שהם דהויים וקשה לפענח אותם. רובם כתבו על הפתקים הקדשה עם שמותיהן של בנותיי . מדי פעם בנותיי ואני עוברות על הפתקים ונזכרות בשמות שהרבה מהם כבר לא בחיים

שלום שוקה,

סיפור חיים כואב ועצוב. החיטה היא סמל לקיומנו ולהתחדשות מידי שנה,

היא אחת משבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו הטובה והיפה.

שבת טובה המבשרת טוב

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)