בְּרֶאד כהן – המחנך שעושה הבדל

בְּרֵאד כהן הוא ילד שסובל מתסמונת טוֹרֶט. זו הפרעה נוירו- פסיכיאטרית אשר באה לידי ביטוי בעוויתות (טיקים) ובהשמעת קולות לא ברורים, הכול בלתי רצוני.  במקרים קיצוניים של המחלה נפלטות קללות ללא שליטה. רק לפני כמה עשרות שנים החברה לא ידעה כיצד 'לאכול' אנשים כאלה.

נחמה זגר, ידידה טובה, שלחה אלי קטע מתוך סרט, סיפור אמיתי על אותו בְּרֵאד כהן הסובל מתסמונת טוֹרֶט, שהחליט להיות מורה לכשיגדל. הנה תקציר מהקטע:

כשהוא עלה לחטיבת ביניים הוא קיווה שהדברים יהיו אחרת. התחלה חדשה, בית ספר חדש, חברים חדשים. אבל דבר לא השתנה.

בקפטריה ילדים חובטים בו ומציקים, ובכיתה הוא אוחז בחוזקה עיפרון בין שיניו בניסיון לעצור את הקולות שנפלטים מפיו ללא שליטה. והמורה לחשבון מלמד, כל הכיתה קשובה ומגרונו של בְּרֵאד נפלטים קולות: "צ'אפּ… פּוֹפ… פָּאוֹ…. ". זה נשמע כמו נביחות. פרץ צחוק חולף בכיתה, והמורה מניח שהילד מתחכם ומשטה בו והוא שולח אותו למנהל.

הוא יושב ליד לשכת המנהל והקולות המוזרים ממשיכים לנבוע ממנו. המנהל יוצא לקראתו, נעמד ושואל: "לְמָה אתה חושב בית הספר נועד?"
"אני מצטער… פּופּ…פּופּ… שאני מפריע לכיתה…" מתנצל בראד.
"אתה לא עונה לי. לְמָה נועד בית הספר?"
המנהל לא מחכה לתשובה ותוך שבראד פולט קולות, וטיקים מנידים את ראשו, הוא משיב בעצמו: "לחנך, נכון? להשתמש בידע כדי לחסל את הבערות."
שניהם שותקים. הפסקה קטנה בעוויתות של בראד.
"תזמורת בית הספר מופיעה היום, אתה מגיע?" שואל המנהל.
"לא אדוני," מניד הילד את ראשו בשלילה. "הטיקים שלי יהרסו את המוסיקה."
המנהל המעונב מביט בו, ידיו על מותניו, והוא מבקש/מצווה: "אני רוצה שתהיה שם."

באולם המופעים של בית -הספר תזמורת ילדים מנגנת את התשיעית של בטהובן לנוכח התלמידים והמורים. ומבין קולות הנגינה נשמעות מעין נהימות/נביחות. יותר ויותר ילדים מפנים את ראשם למקור הקולות והתמונה נוחתת על בּראד, היושב באחת השורות. "פּרופּ… פאק… פאק…" נשמעים הקולות… והמוסיקה נמשכת. מורים מצביעים על בּראד, שכנו תוקע בו מרפק, וילדים מהסים אותו: "ששש… ששש… ."

התזמורת מסיימת, הקהל מודה במחיאות כפיים ואז המנהל שעל הבמה מבקש מכולם להישאר ישובים.

"בוודאי נהניתם מהקונצרט, אבל האם הבחנתם ברעשי רקע?" קולות של הסכמה עולים מהקהל. "גם אני שמעתי. זה היה די מעצבן. מי שמשמיע את הקולות הללו הוא בּראד כהן." המבטים של כולם ננעצים בבראד.

"עלה לבמה, בראד." פוקד המנהל.

דממה באולם כשהוא קם ועושה דרכו לבמה כמי שכפאו השד. הקולות שהוא ממשיך להשמיע מנפצים את השקט. הילד על הבמה למול המנהל.

"אתה אוהב להשמיע קולות ולהרגיז אנשים, בראד?" שואל המנהל לתוך המיקרופון.
"לא אדוני."
"אז למה אתה עושה את זה?"
"קְוָואה…" נפלטת לילד צעקה, "כי יש לי תסמונת טוֹרֶט."
"מה זה?" מרים המנהל את קולו.
"זה משהו במוח שלי שגורם לי להשמיע קולות מוזרים." מגיעה התשובה בשקט.
"אבל אתה יכול לשלוט בזה אם אתה רוצה, נכון?" דממה באולם.
"לא אדוני… זו מחלה."
"מדוע אינך מתרפא?"
"אין לכך תרופה." בּראד לוקח נשימה עמוקה "אני לא נהנה לעשות קולות בדיוק כפי שאינך נהנה לשמוע אותם. זה מחמיר כשאני במתח… אבל כשאני מרגיש שמקבלים אותי … זה לא כל-כך נורא."
"מה נוכל לעשות?" שואל אז המנהל ומביט לקהל. "אני מתכוון לכל אחד מאיתנו. מה נוכל לעשות כדי לעזור לך, בּראד?"
"אני… אני רוצה שתתייחסו אלי כמו לכל אחד אחר."

ואז המנהל מביט בו בעיניים טובות ומלאות סמכות ולוחש שרק הוא ישמע: "עבודה נהדרת. אתה יכול לשוב למקומך."

עיני כולם נעוצות בו כשהוא יורד. "צ'אפּ… צ'אפּ…" נפלטים לו קולות… והעוויתות מתגברות…ואז… משום מקום… מישהו מוחא כפיים… ובבת אחת כולם נעמדים ומריעים. בראד שב למקומו, מחנק בגרונו, מרים את מבטו לתלמידים ומבט ארוך ומלא תודה למנהל העומד על הבמה ומחייך אליו.

"רק כמה מילים, קצת חינוך, וזה היה כמו לפתוח דלת לעולם חדש." מסכם בראד את האירוע המכונן הזה. "הבנתי אז, כנראה בזכות המנהל המיוחד הזה, שיום אחד, יום אחד… עם טוֹרֶט או בלי טוֹרֶט… אני אהיה מורה."

(מתוך סרטון ביו-טיוב שנקרא 'בחזית הכיתה')

ובראד החל אז את מסלול המכשולים בדרכו להוראה. ואם אנחנו מחפשים אנשים שעוסקים בחינוך ולא בהוראה, אלו האנשים. כדאי לראות את הסרט במלואו, כשעה וחצי, צרפו אליכם גם את הילדים, זה שיעור גדול לחיים, גם בחינוך וגם בלקבל את השונה.

 

אני מצרף בבלוג את הקטע בן החמש דקות וקישור לסרט המלא.

 זִקּוּקִין דִּי-נוּר 

שוקה, יום חמישי, 23 בינואר 2014

"בראד כהן" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור מתחת לסרטון להאזנה.

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הדרך שבה בוחר המנהל בהתחלה די אכזרית ומזעזעת בעיניי. דרך יותר עדינה ורכה כלפי הילד אבל נחרצת ואסרטיבית כלפי הבריונים הנבזיים, הייתה ראוייה יותר. מספיק שהמנהל היה מתאם את המהלך מראש עם הילד ולא מעמיד אותו במצב משפיל כל-כך…

איזה מסר סמוי המנהל "המחנך" העביר לתלמידים? שאפשר לנצל מעמד כדי לצוות על חלשים ממך שיעשו כרצונך?
ולמורים ולמנהלים בארצינו הקטנה – תמיד תשימו עצמיכם במקום הילד, כיצד הייתם רוצים שיתייחסו אליכם או לילדיכם. ככה פשוט. בלי אגו ובלי דרמות מיותרות…היים הם מציאות ולא סרט

כמו תמיד, מרגש ומאיר עיניים.

לא אהבתי את הסרט כשראיתי אותו.
מקום חינוכי היה מודע מראש שילד כזה מגיע ומכין את המורה והתלמידים. דואג שיהיה לו חונך שישב איתו באוכל לדוגמא.

מורה מוכן לא היה שולח את הילד המסכן למנהל

מנהל מכיל לא היה מעלה אותו מול כל בית הספר בלי הכנה מראש

בקיצור, ממש לא סרט חינוכי בעיני

ראשית לכל , זה מאוד מרגש ,נכון שהמנהל היה יכל לעשות את זה בצורה יותר חמה עם חבוק לנער ,ועם מילים יותר רכות ובלי פורמליות , אבל התוצאה לילד היא חיובית וזה העיקר ,
כל טוב מעומר

הנושא מוכר לי מאד,יש לי שכן "ילד מאומץ" יתום מאב ןאם שאני "מאמץ" שנים רבות שהינו חולה במחלה.
ברגע שהוא מתעצבן ן/או מתרגש גם משמחה,התגובה ורעשים והקולות
מתגברים.הם אנשים מאד רגישים ויש לתת להם תשומת לב מיוחדת,ולא להתייחס ל"קולות" ולא להגיב בהערות או ב"ציחקוקים" היות והם מאד נעלבים.
לדעתי הנהלת בית הספר, ומורי הכיתה התייחסו למקרה בשלב מאוחר
מאד,וניתן היה להעביר את המסר לתלמידים בשלבים יותר מוקדמים
ולמנוע סבל רב מהילד במשך תקופה ממושכת.
צריך ל"לדעת" לקבל את השונה והחלש ,הם בדרך כלל אנשים ברמה שכלית גבוה. לידיעה ההורים והילדים זה לא פיגור המחלה הזאת.
תודה על הסיפור המרגש בנושא מחלת הטורט , וההורים שידעו להסביר לילדיהם כיצד להתייחס לילדים חולים בטורט במקרה ונחוץ.
מחלה ארורה מאד ולעיתים ה"קולות" מתגברים עם הגיל והשנים.
שבת שלום

שלום
אינני יודע אם הסרט מביא אחד לאחד את ההתרחשויות כפי שקרו באמת במציאות, אבל התגובות כאן של אב ושל ענת פשוט משקפות איך נראית מערכת החינוך בארץ ועוד יותר מכך מה איך כהורים הם מצפים ממנה להראות ולהתנהל. רגישות? הכנה? חונך?
אני משוכנע שהמנהל ידע בדיוק עם מי יש לו עסק ולכן עשה את הצעד שעשה מתוך ידיעה שלילד יש חוסן נפשי לעמוד בסיטואציה – וזוהי הרגישות הנדרשת – לא לזרוק את התפקיד על מישהו אחר=חונך.
אני מצפה ממערכת החינוך שתזהה ותתמודד עם השונה ולא תזרוק אותו לכל מיני מומחים או תפטם אותם בכדורים רק כדי שלא יפריעו למהלך התקין של השיעור. אני מצפה לרגישות של המורה לא רק לצורך שלו להעביר חומר נדרש אלא לצורך של הילד להשכיל, להיות מקובל כפי שהוא, ולכך נדרשת רמה קצת אחרת שלא נאמר גבוהה יותר של אישיות המורים בישראל. אז כדאי לפעמים ללמוד מאחרים כיצד מתמודדים עם בעיות ולא להיות מבקרי קולנוע חורצי דיעה – כי גם זו חוסר רגישות שהסרט יוצא נגדה!!!

הי שוקה

כרגיל סרט מדהים ושיתוף מקסים שלך ברדיו.
מחשבות, עברית, שעלו לי בעקבות זאת:

הוראה
משורש האר – ראה. – מגלה ומוציא לאור ידע, מחשבות, יכולות.
– חושף את הידוע

לעומת זאת

חינוך
משורך חנך – חן+ כן. – לגלות ולמצוא חן,
– לדעת להגיד כן,
– לקבל את השונה, לגלות את הן הלא נגלה
אצל האחר

זה ההבדל המהותי בין מורה ומחנך
הוא חונך לחיים.

תודה שוב ושבת שלום
גרי מנדלסון

הי שוקה,
כרגיל, אתה מצליח לספק לי את "מנת ההתרגשות החודשית", וזאת סיבה מספיקה להודות לך על הרגישות ועל התכנים, אני עובד עם ילדים עם קשיים ובאמצעותם גיליתי שכולנו – "נכים בלתי מאובחנים", תודה שוקה שאתה שותף כל כך מיוחד שמסוגל שמסוגל להעלות את הנושא הזה בצורה כל כך ייחודית ובזאת ולהפוך אותנו לחברה רגישה יותר.

כול יום שישי אני מתחילה את השבת בדמעות . אני בדרכי לארוחת ערב שבת ובדרך שומעת את התוכנית [מאז ששמעתי בפעם הראשונה את התוכנית].עוצרת את הרכב ומקשיבה איך שאתה מספר ברגישות ובנועם סיפורים מהחיים, עם המון מוסר לקחים ומה לא ….. מעניין אם גם למר פרנס זה קורה תודה לך מר שוקה חלי מחיפה שבוע טוב.

שוקה יקר,
קראתי ודמעתי בנשימה אחת, כבר על ההתחלה לבי היה עם הילד הגיבור הזה…אכן מחלה נוראית, אבל ברגע שהתלמידים הבינו את המצב הכול התהפך. המעמד של הירידה מהבמה של הילד ומחיאות הכפיים שנתנו לו גרמו לדמעות לרדת בלי שליטה. כמובן שצפיתי אח"כ בסרטון ולמרות שידעתי מה הולך לקרות בכיתי שוב…אהבתי מאוד, מאוד את תגובתו של גרי מנדלסון.
שוקה יקר אתה פשוט מיטיב לבחור בסיפורים הכי מרגשים מהחיים- תודה לך על זיקוק כה נפלא.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)