במשפט אחד
לפני שגולשים לסיפור של היום, עדכון קצר. הטכנולוגיה והחדשנות נושפים בעורפי, וילדיי המריצו אותי להעלות את הסיפורים הללו גם לפודקאסט. 'הצעירים פחות ופחות מקשיבים לרדיו ויותר לפודקאסטים' הם טוענים. אז התחלתי להעלות את הסיפור הדו-שבועי שאני מעלה כאן גם לפודקאסט – "זיקוקין די-נור". למי שיש ספוטיפיי ומעוניין לשמוע את הסיפור בקולי מוזמן להיכנס. לנוחותכם הנה לינק. (פרק 2 בפודקאסט הוא הסיפור שלמטה). זיקוקין די-נור – פודקאסט
ולפוסט של היום:
לא מעט אני תוהה על השפעות של הורינו עלינו לטוב ו…לרע. הקשיבו לתמצית מסיפורו של רועי ישורון מתוך קובץ הסיפורים שלו 'ילדה רגילה לגמרי':
למחרת בר-המצווה, אבא שלי הניח מולי דף לבן ועט. "איתַי, אני רוצה שתכתוב במשפט, לא יותר מחמש מילים, מה אתה רוצה בחיים." בלילה הקודם, כשאימא שלי השכיבה אותי לישון, היא אמרה לי שזה מה שיקרה, שזו מסורת של דורות במשפחה, ושאבא מסתובב עם פתק כזה שכתב לעצמו לפני שלושים שנה. כל הלילה ניסיתי לחשוב על המשפט שלי… לא עלה לי שום דבר לראש.
"אבא, גם לך יש משפט כזה?" שאלתי אותו למחרת. הוא שלף מהארנק דף קטן, בלוי ומנוילן, מסר לי, ולפני שיצא מהחדר אמר: "תחשוב טוב-טוב על המשפט שלך." קראתי שוב ושוב את המשפט של אבא שלי – אני מחויב להיות אמן, שלמעשה הסביר לי הרבה דברים.
אבא שלי היה סופר. בבקרים היה מטייל ברחובות לקבל השראה, ואז חוזר הבייתה, מסתגר בחדרו וכותב. בשעה שתיים בצהריים אמא שלי היתה מכניסה לו צלחת עם קציצות, פירה, וסלט ירקות, ובשעה שתים ועשרים היתה לוקחת בחזרה צלחת עם סלט ירקות. הוא מעולם לא אכל סלט, והיא אף פעם לא הפסיקה לנסות.
בשעה חמישה לשמונה דלת חדרו היתה נפתחת, ובשעה שמונה הוא ראה את התוכנית הקדושה: החדשות. בשעה תשע, היה מגיע לחדרי לתת לי נשיקה, אבל אף פעם לא הצלחתי להחזיק עצמי ער. בסופי-השבוע היו לנו כמה רגעים של ביחד, שלעולם לא הספיקו לי, ונראה שתמיד הראש שלו נמצא במקום אחר.ארבע המילים שלו הסבירו את הכול. הוא לא כתב שהוא מחויב להיות בעל טוב, אבא טוב, או להיות עשיר או לפרנס בכבוד. הוא אפילו לא כתב שהוא רוצה להיות אמן מצליח, אלא רק אמן. היה חשוב לו ליצור, אבל התוצאה פחות עניינה אותו.
ישבתי בחדר, בוהה בדף הריק, תוהה מה לכתוב, ופתאום נזכרתי שחודש לפני כן, כשהצמדתי את האוזן לְדלת חדר העבודה שלו, שמעתי אותו מתקשר ברצף לשבעה-עשר אנשים ללוות מהם כסף למסיבת בר-המצווה שלי. בכל שיחת טלפון הרגשתי את הלב שלי מתכווץ, ולמרות ששנאתי לבכות, כשאבא סיים לגייס את הכסף, הפנים שלי היו רטובות.
כשנזכרתי בזה הרמתי את הדף, גזרתי ממנו חתיכה מלבנית, וכתבתי עליה חמש מילים: "לעולם לא אהיה אבא שלי."אבא שלי צדק. חמש המילים שכתבתי בגיל שלוש-עשרה באמת הגדירו את החיים שלי בצורה מושלמת. מעבר לאוזניים הגדולות שירשתי ממנו, הייתי שונה ממנו לחלוטין. תואר בכלכלה וניהול, תואר שני במינהל עסקים, מנכ"ל חברה כבר בגיל ארבעים, והעיקר – מבלה המון עם המשפחה שלי. הייתי אבא מעורב, בעל תומך, ותמיד דואג שלאף אחד לא יחסר כלום.
כשהגעתי לגיל ארבעים ושלוש, גילו לאבי סרטן. הרופאים אמרו שיחזיק מעמד רק כמה חודשים. בכל יום הייתי בא לבקר אותו בבית-החולים, ותמיד מצאתי אותו אוחז בידו מחברת ועט. לפעמים הדף היה ריק, ולפעמים היו כתובות בו מילים.
ביום האחרון שלו הוא ביקש ממני לקחת את המחברת והעט הביתה, והבנתי שהכול נגמר. ואז הוא קרא לי ולחש לי באוזן: "עכשיו שלא אהיה כאן, אתה יכול לכתוב לך משפט חדש, שיהיה רק שלך."
אף פעם לא סיפרתי לאבא שלי מה כתבתי על אותו דף, אבל מסתבר שהוא ידע. הוא ביקש ממני בחזרה את המחברת רק לרגע וכתב בה משפט אחד: "מה אתה רוצה מהחיים שלך?" אחר כך סימן את המילה אתה בשני קווים תחתונים חזקים, הניח את העט על השידה ועצם את העיניים.(תקציר מתוך סיפור של רועי ישורון – 'ילדה רגילה לגמרי' בהוצאת אחוזת בית)
במהלך חיי למדתי לשאול אנשים על הוריהם, על תכונות שלקחו מהם ומה החליטו לא לקחת – וכך למדתי רבות על האנשים עצמם.
אני מאמין גדול שיש שלב בחיינו בו עלינו להחליט מי אנחנו רוצים להיות ללא קשר להורינו.
פאט ריילי, מאמן כדורסל ידוע-שם בארה"ב, סיפר על משפט שניצרב בו מאביו, לי ריילי: "בן, מידי פעם מגיע יום שבו היכן שהוא, מתי שהוא, אתה חייב פשוט לתקוע את רגליך באדמה, לעמוד איתן ולהסביר מי אתה ובמה אתה מאמין. וכשהיום הזה יגיע – אתה פשוט חייב לעשות את זה."
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 20 במאי 2021
"במשפט אחד" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הולכת לקנות את הספר הזה.
סיפור קצר – המון תובנות.
תודה שוקה
נו ברור זה כמו מטוטלת, גם אני הפוך מאבא שלי במספר דברים אבל את הטובים המשכתי כמסורת משפחתית,
תודה על הזיקוק שהחזיר אותי לאבא.
יהודה