דודה הרטה
בחינוכם של ילדינו בתחום המוסר והערכים איננו כנראה היחידים שמשפיעים. שותפים לנו גם המורים בבתי ספר, מדריכים בתנועות נוער וגם הסביבה האחרת. יחד עם זאת, בחינוכם של ילדינו בהיבט הכספי, אני מניח שלנו כהורים יש השפעה מכרעת. חשיבות החיסכון, העצמאות הכלכלית, נדיבות ורוחב לב או, רחמנא ליצלן, קמצנות מושפעים מהבית, לטוב או לרע. כך לפחות לעניות דעתי.
בהקשר הזה הקשיבו לסיפור החמוד הבא:
כשחנה, היום כבר בסוף שנות הששים שלה, הייתה בת שבע עשרה התברר לה שלא תוכל להתגייס לצבא בגלל בעיה של משקל חסר. מתלבטת על המשך דרכה היא התייעצה עם הוריה.
"מדוע לא תיסעי קצת לדודה הרטה?" הציעה לה אמהּ, "תספגי קצת מאויר העולם הגדול. ובכלל, הרטה אישה מיוחדת, כדאי לך לשהות מעט במחיצתה."
דודה הרטה, אחותו של אביה של חנה, התגוררה בארה"ב מזה שנים, אישה אמידה שהחיים בכלל, וגם בצד הכספי שלהם, האירו לה פנים.
וחנה אהבה את הרעיון, ארזה כמה חפצים וטסה לארה"ב.
הדודה הרטה קבלה את פניה בסבר פנים יפות והתעניינה בתוכניותיה לעתיד. בעצה אחת עם הדודה היא הבינה שכדי לבנות את עתידה היא חייבת ללמוד. היא תמיד רצתה להיות לבורנטית.
לממן את לימודיה בעצמה היה למעלה מיכולותיה של חנה, והדודה התנדבה לממן את הלימודים.
חנה החלה לימודיה ולאחר כשנה מצאה מקום עבודה והחלה גם לעבוד. כשהתבססה במקום עבודתה, שוחחה איתה הדודה: "עכשיו כשאת עובדת, את יכולה לפרוע את חובך בגין הלימודים." היא אמרה לה, "את יכולה לפרוס את חובך לכל תקופה שנוחה לך."
'לא ידעתי שזה חוב שעלי להחזיר' חשבה חנה, אבל לא אמרה מאומה. וכך מידי חודש בחודשו היא הייתה מעבירה לדודתה סכום קבוע כהחזר החוב למימון הלימודים. לא תמיד היה לה קל, לא תמיד השכר היה מספיק דיו, אבל חנה קיימה בעקשנות את דרישת הדודה. והדודה… לא הנידה עפעף, לא עשתה סימנים של 'טוב… נו… נקל קצת מהחוב…', היא הקפידה לקבל את התשלומים הללו.
לאחר למעלה מארבע שנים, משכילה ועם ניצנים של קריירה, שבה חנה ארצה והחלה לעבוד כלבורנטית בישראל. תקופה קצרה לאחר מכן היא הכירה את נתן, בעלה לעתיד, והחלה לרקום חלומות נישואין.
זמן קצר לאחר שחזרה ארצה היא מוצאת בתיבת הדואר מכתב. השולחת דודה הרטה.
"חנה חביבה," כך כתוב במכתב "אני שמחה ששבת ארצה ושאת עובדת במקצוע שאת אוהבת ושרכשת כאן אצלנו.
עכשיו זה הזמן לספר לך שאת כל הסכומים שהעברת אלי כל השנים עבור החזר הלימודים שמימנתי, שמתי בצד… וגם השקעתי את הכספים הללו, שנשאו תשואה לא רעה, כי בזה תמיד הייתי טובה.
כל סכומי הכסף הללו הם שלך, מעולם לא חשבתי באמת לעשות בהם שימוש. כל כוונתי הייתה לנסות ולתת לך מעט תחושת חשיבות לכסף, מעט משמעת של חיסכון, ובעיקר תחושה של אחריות ועצמאות. ואם בזה הצלחתי… ולו מעט… דייני.
אני מצרפת לך המחאה שמשקפת את כל הסכומים שהעברת אלי והתשואה היפה שהשגתי בגינם, מקווה שהסכום הזה יהיה לך לעזר רב בתחילת חייך.
באהבה רבה,
דודה הרטה."
"חלפו כחמישים שנה מאז, " אומרת לי חנה, "לעולם לא אשכח את דודה הרטה. היא סללה את דרכי בחיים, והסכום שהגיע בהפתעה אכן היה לי לעזר רב בתחילת חיי. השיעור הנפלא שלמדתי ממנה על אחריות, חיסכון ועצמאות, נצרב לתמיד בזיכרוני."
(כך סיפרה לי חנה)
שוחחתי עם קרובי משפחה אחרים שפגשו את דודה הרטה בהמשך הדרך וגם הם התפעלו מאופיה. הדודה הרטה נפטרה בשיבה טובה בגיל 97 . בעודה שותה כוס קפה עם חברים נשמט ראשה והיא הלכה לעולמה. מות צדיקים.
אז הנה הוכחה חוזרת ונשנית שלא תמיד פרשנות שאנחנו נותנים לדרכי התנהגות ולאירועים היא הפרשנות הנכונה, ויש כנראה אמת אחרת שקיימת, כפי שבסיפורינו גילתה חנה רק עם שובה ארצה.
ומעבר לכך יש כל הרבה חינוך וחשיבה מחוץ לקופסא בדרך ההתנהגות הזו של דודה הרטה.
יהא זיכרה מבורך.
שנה אזרחית חדשה מוצלחת
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 03 בינואר 2019
"הדודה הרטה" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ על הכפתור להאזנה.
תמונתה של דודה הרטה
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור נהדר! תודה רבה שוקה!
זה נכון מאד לדור הצעיר היום, שהרבה פעמים רגיל לקבל מההורים, חי את הרגע ולא מודע מספיק לחיסכון. יש כאן הרבה מוסר השכל בחינוך פיננסי נכון ולהתרגל לחסוך כאורך חיים.
אכן סיפור יפה מלמד וחשוב מאד- תודה שוקה
יופי של סיפור! תודה רבה!
תודה לך שוקה עלסיפור שהיה כה טרוויאלי במשפחתינו
ואתה זה שגרמת לראותו מזווית אחרת והאדרת אותו
יהודית אחות של חנה
תודה על הסיפור הנפלא!
שמי תום, בחור צעיר שנמצא בתחילת שנות ה- 20 שלו.
שמעתי אותך מספר את הסיפור בגלגלצ, ומאוד נהנתי.
אני מודה לך השיעור החשוב! מקווה גם ליישם.
שבת שלום
הנה סיפור בשבילך לשעת בין השמשות של ערב שבת
בין השמשות של יום ששי, ערב שבת. השמש אדומה וענקית יורדת אל הים בינות לענני נוצה המשקפים את הנוגה החכלילי.. התנועה דלילה ואנו על דרך חיפה
אני ואבי נוסעים באוטו מרמת אביב לרחוב ברטנורא, בתל אביב.
אבא, למה אנו נוסעים לסבתא
שקט. פניו של אבי בן הארבעים ומשהו חצובים בסלע
אבא, אבא נשבעת שלא ניסע שוב להביא אותה התרסתי בכעס….
רגע רגע, בואו נלך לאחור. אי אפשר להוציא דברים מהקשרם.
אבא, יהודי קטן קומה, אבל אז לא ידעתי זאת, ניצול שואה, דוקטור לפיזיקה, לוחם תש"ח האיש החכם ביותר שהיכרתי בימי חלדי
אני, ילד טוב תל אביב, רוצה לומר כל היום בחוץ עם גולות, גוגואים כדורגל ובשבת גם בית כנסת וגם ים.
בית, דירה של שלושה חדרים בקומה רביעית בלי מעלית שרוחות ים שורקות בו בחורף והחום התל אביבי הלח מצמית בקייץ. על מזגן לא חלמנו
אמא, אישה עובדת שהפרויקט העיקרי שלה בחיים הוא אבא, שיתקדם מ-יקה בוגר שואה לכדי דוקטור בפיזיקה, אגב גידול שלושה בנים תזזיתיים.
סבתא. קשישה קטנטנה לבנת שיער דוברת גרמנית הוך דויטש, שבעלה, סבא חיים, נחטף באקציון בבריסל, הועלה על רכבת לאושביץ ומשם לא שב. אחרי המלחמה קראה לאבא לשוב לבריסל ולהשלים לימודים. הוא סרב, אני לאירופה לא חוזר, אמר בפסקנות. העלה אותה לארץ ישראל וכלכל אותה עד שהיגיעו השילומים שאפשרו לרכוש לה דירה קטנה ברחוב ברטנורא.
לומר שסבתא היתה חמות מארץ החמותות תהיה אמירת ההקטנה של המאה. אמא צפתה לבואה של הגברת הקשישה לשבת כמו שהציפור ממתינה לבוא החתולה. בפחד. תמיד היה לה מה לומר. על האוכל, על הדירה, הילדים, הבלגן, מילה לא הבנתי, הכל היה ביידיש או גרמנית, אבל המוזיקה היתה ברורה. סבתא תיעבה את אמא שלי ודאגה להסביר לה היטב היטב עד כמה היא נחותה בכל פעם שביקרה אצלנו לשבת. בקומה הרביעית ללא מעלית בסלון הקטן לא היה לאן לברוח מנחת לשונה.
היה למי להשוות. הסבתא השנייה היתה מבחינתי ההיפך המוחלט. היא אהבה את אבא מכל חתניה, וסבא יוסף העלה אותו לכדי אליל ההשכלה. דוקטור לפיזיקה במשפחה של סוחרים וזבנים ומוכרי דלקים. בעוד הסבתא הייקית היתה מציעה חתיכת עוגה שנחתכה במיקרוטום וספל קפה זערורי הרי הסבתא הפולנייה תמיד האביסה את הנכדים בכל טוב.
באותה שבת הגדישה סבתא את הסאה בהסתוללות על אמא שפרשה לחדר השינה בבכי קורע לב. אנו, שלושת הבנים נאלמנו דום בעוד אבא גוער באמו במילים קשות שלא ידענו, בהוך דויטש של פרוסי עצבני. אותה שבת היתה שבת מן הגיהינום, אבל בדממה מוחלטת,
במוצאי שבת לאחר שהחזרנו את סבתא הביתה, בעודנו על דרך חיפה מול תחנת הדלק של סבא ואני יושב מאחור במכונית הישנה, סינן אבא דרך שפתיים חשוקות.
זו היתה הפעם האחרונה. אני נשבע לך שלעולם לא תבוא עוד אלינו לשבת
אבא, אתה מבטיח לי?
מבטיח.
המילה של אבא היתה יצוקה בברזל. לטוב ולרע
שנה לאחר מכן, ואנו במכונית בדרך לסבתא.
אבא, הבטחת לי שלעולם לא תביא אותה הביתה לשבת, התרסתי בזעם נבגד.
בן, אמר לי אבא ועיניו נעוצות היטב בדרך, יש הבטחות שאסור לקיים.
וכמה שהוא צדק.
דר יובל ברנדשטטר
להבים
שוקה היקר,
כרגיל סיפור מרתק מארץ הסיפורים – ורק חבל שדודה הרטה לא הייתה גם הדודה שלי…
גבי
היי שוקה יקר,
סיפור נוגע ללב על דרך לימוד על ערך הכסף וגם אהבתי את הסיפור ששלח לך ד"ר יובל על שיש הבטחות שאסור לקיים…
תודה על שיעורים מלמדים כל כך.
שוקה היקר,
מאוד מתחברת לסיפורים מהחיים שאתה מעלה פעם אחר פעם. באיזו אומנות אתה שולף אותם בפינצטה ומחדיר אותם לתאי גופנו ולחיינו.
תודה רבה על סיפור מלמד ומחנך שצריכים להעביר אותו בסדנאות של חינוך ילדים.
תבורך
הי שוקה,קצת מאוחר אבל הגעתי לקרוא את הסיפור אודות הדודה הרטה בארה"ב.רעיון החיסכון לטווח ארוך של הדודה הרטה מצא חן בעיני,למה יש לי הרגשה שאני מכיר את הדודה הרטה,שאלה היא עשתה עליה ארצה בהיותה בת כ-93?