דוד גוטמן
'לך ותדע איזה סיפור מתחבא מאחורי כל אדם' – קלישאה? מתברר שלא.
גם אני, שאוזנַי כרויות לסיפורים, ושחשבתי שכבר סחטתי את הלימון מכל סביבתי הקרובה, הופתעתי.
חיים גוטמן הוא חבר קרוב שלי כבר למעלה מארבעים וחמש שנה(!). גרנו אז בערד, עבדנו באותה החברה ומאז אנחנו חברים קרובים. חשבתי שאני מכיר אותו לפני ולפנים. לאחרונה נפגשנו לקפה ובדרך אגב הוא פורש בפני תעלומה על אביו שלא ידעתיה:
דוד גוטמן (אביו) עלה ארצה בשנת 1946, צעיר בן 25 , ניצול מזוועות השואה שחווה כאסיר בברגן בלזן. הוא בחר להתגורר בכפר הנוער בשפייה, התגייס לפלמ"ח והוצב באחד מגדודי חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין.
במלחמת העצמאות השתתפה החטיבה בקרבות באזור ירושלים. במסגרת מבצע יבוסי קיבלה החטיבה פקודה להשתלט על השטחים הערביים שמצפון לעיר וביניהם הכפר נבי סמואל.
הגדוד של גוטמן יצא לקרב מבסיס הפלמ"ח בקריית ענבים בערב ליל הסדר 1948. ערפל כבד היקשה על ההתמצאות. עם עלות השחר כשהגדוד התכונן להסתערות, התפוגג הערפל והכוח נחשף לאש הערבים המבוצרים על הפסגה. במתקפה הראשונה נהרגה כל שרשרת הפיקוד של הכוח, והכוחות קיבלו הוראת נסיגה. במהלך הנסיגה ולאחר מכן נאספו גופות של 35 לוחמים, מרבית הגופות חוללו דבר שהיקשה את הזיהוי.
הגופות הועברו לבסיס בקריית ענבים, זוהו למרות הקשיים, ונקברו בקבר אחים. דוד גוטמן זוהה כאחד החללים.
ברשימת חללי נבי סמואל מאפריל 1948 הוא מופיע כחלל מספר 29. בספר הפלמ"ח רשום: דוד גוטמן נפל ב 23 באפריל, במערכה לשיחרור ירושלים. שמו חרוט על אנדרטת הזיכרון במוזיאון הפלמ"ח לחללי נבי סמואל, והוקמה לו מצבה בהר הרצל. מידי שנה, ביום הזיכרון, הוצג שמו בטלוויזיה ברשימות הנופלים.
אבל המציאות שוזרת עלילה אחרת.
במהלך הקרב גוטמן ספג מכה חזקה בראשו, שרד את הקרב וחזר, לא ברור כיצד, לבסיס בקריית ענבים. הוא לא זכר מאומה מהקרב. במונחים של היום זה נחשב להלם קרב. במשך חודשים הוא הסתובב בבסיס בקריית ענבים בחוסר מעש ועזר לקבור חללים מהקרבות.
בדו"חות נוכחות של הפלמ"ח ממאי 1948 נכתב:
"גוטמן דוד, מהישוב מאיר שפיה שליד זיכרון, סתם מסתובב ואינו שייך לאף כיתה… נמצאים כמוהו כמה דֶגֶנֶרָטִים" (תיאורים שהיום מזוהים כסימני הלם קרב).
לאחר המלחמה חזר דוד גוטמן לעצמו, חזר לשפיה, נישא לאהובה, אהובתו מהפלמ"ח, והקים משפחה. בשלב זה הוא לא ידע שהוא הוכרז כחלל צה"ל.
חולפות 55 (!!) שנים –
בשנת 2003 במסגרת בדיקות של היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל, מחפש אחד החוקרים ביחידה, ד"ר גור אלרואי, נעדר מסוים מקרבות תש"ח. נאמר לו שאולי יוכל להיעזר בתיקו של החלל דוד גוטמן משפייה. למחרת, לגמרי במקרה, הוא פוגש סטודנטית משפייה.
"את מכירה אולי את הסיפור על דוד גוטמן?" הוא שואל.
"איזה סיפור?" היא עונה, "דוד גוטמן מרצה אצלנו מידי שנה בבית הספר בשפייה על מלחמת העצמאות."
וכך בשנת 2004 מקבל דוד גוטמן, המת החי, מכתב ממשרד הביטחון:
"מבקשים להביא לידיעתך טעות מצערת שהביאה להצבתך ברשימת הנעדרים של מלחמת העצמאות. קבל נא את התנצלותנו הכנה על הצער שנגרם לך עקב כך."
לאחר מכן הומלץ להוריד את שמו מאתר 'יזכור' ולהוציא את המצבה הנושאת את שמו מהר הרצל.
(כך סיפר חברי הטוב חיים גוטמן)
"ידעתם שהוא נחשב לחלל במהלך התקופה?" אני שואל את חיים.
"בשלב כל שהוא אבי ידע, וגם אנחנו, והבנו שזו טעות שָלישוּתית, אבל לא ייחסנו לכך חשיבות. ואז הגיע החוקר שחשף את הסיפור."
"אז מי היה, אם כך, החלל ה 29 בקרב נבי סמואל, אם אביך לא היה החלל?" אני שואל.
"היחידה לאיתור נעדרים" הוא עונה "מצאה שהחלל האמיתי הוא יעקב רוזנבאום, גם הוא אז עולה חדש, בן יחיד להוריו, שנחשב כנעדר. אביו מת זמן קצר לאחר מכן משיברון לב, ואימו הערירית עזבה את הארץ, וגם היא הלכה בינתיים לעולמה. אין לו כל קרוב משפחה. וכך מאז שנודע לנו, אני נוהג לעלות לקיברו בימי הזיכרון. הרי הוא החלל שנקבר במקום אבי…".
דוד גוטמן הלך לעולמו בשנת 2009 והוא בן 87, משאיר אחריו משפחה עניפה וסיפור מטורף…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 5 בספטמבר 2019
"דוד גוטמן" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
צילום מאנדרטת הזיכרון במוזיאון הפלמ"ח
המכתב ממשרד הביטחון שמכיר בטעות המצערת מלפני 56 שנה (!)
דוד גוטמן, משמאל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
אם נאמר/נכתב על אד בחייו שהוא מת- זהו סימן לאריכות חיים.
אסתי
וואו איזה סיפור שמח ועצוב.
אני מאוד מעריכה את חיים שעולה לקברו של יעקב רוזנבאום, ומכבד את זכרו, כי אין לו עוד מישהו אחר שיעלה לקברו. זאת מצווה גדולה.
מדהים! יהיה זכרו ברוך.
תודה שוקה על הזיקוק הזה.
אני תלמיד של דודי ז"ל
בזמני דודי היה אחראי על הספריה
אדם גדול זוכר רק דברים טובים והמעניין שעברו 40 שנה מאז
ועכשיו התברר לי שנפטר יהיה זכרו ברוך
אתם הילדים הנכדים יש לכם במי להתגעות ולא נשכח את אהובה גוטמן
שכל כך דאגה לי
תנצבה