הֶהָייה או חלמתי חלום?

כמו רבים אחרים, גם אלי נטפלה הקורונה… ולפני כמה שבועות נידבקתי ונכנסתי לסטטיסטיקה. אבל לא על המחלה רציתי לספר אלא על אנקדוטה הזויה שבתהליך:

אפיזודה ראשונה

בשבת לפני כחודש הגיעה הודעה לנייד שאני חולה מאומת. אני כבר חולה כשבוע. התקשרה רופאה מהמוקד שאלה למצבי, אולי נבהלה מקשישותי והמליצה שאפונה לבית החולים לבדיקות. היא שולחת לי אמבולנס. האמבולנס הגיע, חיכה בחנייה, וירדתי לאט, חמש קומות במדרגות, כדי לא לזהם את המעלית או לפגוש שכנים ולסכנם.
בצהריים אושפזתי במחלקת קורונה באחד מבתי החולים באזור תל-אביב רבתי.

אפיזודה שניה

לקראת סוף היום נתבשרתי כי מצבי אינו קשה ואשוחרר. בגלל בירוקרטיה זה יהיה רק מחר. או קי… הם לא היחידים שמאשימים בירוקרטיה…
למגינת לבי העברתי את הלילה במחלקת הקורונה, מתפלל לאלוהי הקורונה שייקח ממני את חוש הטעם ולו ליממה, כדי לא להישאר עם טעם האורז הדלוח והשניצל החבוט והקר, שבארוחת 'הגורמה' של בית החולים.
למחרת ניתבשרתי: 'תתארגן… היזמנו אמבולנס שיסיע אותך הבייתה לבידוד…'
בשעה אחת בצהריים הנייד שלי מקבל שיחה מזוהה ממד"א: 'יהושע? תתארגן האמבולנס למטה. בַּקש מהאחות שיזמינו לך סניטר מלווה.' לפי כללי הקורונה, חולה מאומת אינו צועד לבדו. סניטר מלווה אותו במסדרונות, מרחיק עוברים ושבים שנקלעים בדרך (חשתי כמו במשחק הקרח המוזר הזה – קֶרְלִינְג – שבו מחליקים פיסת אבן מעוגלת ושניים מחליקים מקדימה ומברישים במרץ את הקרח.)
שוחחתי עם האחות והיא הזמינה סניטר. אחרי רבע שעה מתקשרים שוב ממד"א: 'נו… איפה אתה?'
הלכתי שוב לאחות, שצילצלה שוב לסניטר ופקדה עלי לשוב לחדר ולהמתין בסבלנות.
אחרי שעה הגיע הסניטר, מוביל אותי ואישה מבוגרת ממני על כיסא גלגלים, גם היא מפונה הבייתה. מגיעים לרחבת האמבולנסים, הוא מחפש אמבולנס 983 ואָיִן. כמה טלפונים שלו למוקד מבהירים שנהג האמבולנס החליט שהוא מחכה למעלה משעה, לא מתאים לו, אולי היה צריך להוציא את הילד מהגן… ונסע לדרכו.
לאחר הרבה לבטים מוּבלים שני חולי הקורונה התשושים במעליות ובמסדרונות חזרה למחלקה. אין עם מי לדבר, משמרת האחיות התחלפה.
אני נשכב באפיסת כוחות על המיטה שזה עתה נטשתי ומחייג למד"א. הם רק עסוקים בלהתגונן, כאילו שזו אשמתי שלקח זמן לסניטר להגיע. 'אני מזמינה לך אמבולנס נוסף. אינך מקרה דחוף, זה ייקח כמה שעות.'
אני מדווח לאחות והיא אומרת שהם יזמינו אמבולנס וכדי למנוע כפילות שאבטל את הזמנתי הישירה. חשבתי לעצמי: 'נו… שיגיעו שני אמבולנסים… כפיצוי במקום זה שעזב את משמרתו…' אבל כאזרח טוב התקשרתי וביטלתי את הזמנתי.
נפלתי מותש על המיטה. הרי אני חולה מאומת שאושפז. בדקתי סאטורציה לוודא שאולי לא מגיע לי חמצן לדם מרוב תסכול… השעה הייתה 14:00.

אפיזודה שלישית

שעתיים מאוחר יותר, בשעה 16:00, הנייד מתעורר. מספר של מד"א. הפעם נהגת, אמבולנס 1006: 'אני מחכה למטה.'
אני כבר מנוסה: 'אעדכן את האחות אבל ייקח זמן לסניטר להגיע, קחי בחשבון.'
אני מְדָדֶה לאחות, מעדכן אותה והיא מזמינה סניטר. 'חכה במיטה,' היא פוקדת. מחשבה חולפת בי: 'למה מטילים עלי את כל התיאומים הללו? אני חולה קורונה… נשימתי כבדה… דיבורי חלש…'
שוב לוקח לסניטר שעה להגיע. שוב אנחנו במסדרונות עם החולה המבוגרת על כיסא הגלגלים. אני מטמיע שהאמבולנס שלי יהיה מאסף. נוריד את האישה במגוריה ונמשיך לביתי בשרון.
הפעם האמבולנס שם. הנהגת, אורית, חביבה ושירותית. דוחסים את שנינו פנימה, מסיכות, חלוקים, כפפות. מחניק באמבולנס. אני מזיע, מתקשה בנשימה, חומי עולה, מתלבט אם לא לבקש ממנה להחזיר אותי לחיק המחלקה.
לאחר עשרים דקות ועצירת המאסף הראשונה, אנחנו בדרך לכפר-סבא. הכבישים בשעות הללו
17:00-18:00 מפוצצים. אורית מבחינה במצוקתי, ובכביש חמש היא מפעילה את הסירנה. הכבישים נחצים במעשה קסם, כמעשה משה בקריעת ים סוף.
בשש מגיעים, אורית עוזרת לי להיכנס למתחם המגורים, מרחיקה שכנים שלא יידבקו, בודקת שאין איש בלובי, מזמינה מעלית, לוחצת על קומת הדירה שלי ואני נכנס, עם חלוק וכפפות ומסיכה, לא נוגע בכלום. בקומה איני פוגש איש, וחומק לדירה.

אפיזודת הסיום

אני שועט למקלחת, שוטף מעלי את הוירוסים החיצוניים, הפנימיים אינם נשטפים. נשימתי כבדה, חולם רק על לחמוק אל בין המצעים.
בשעה 19:00 הנייד מתעורר. מספר של מד"א על הצג. 'מה כבר שכחתי באמבולנס' אני תוהה.
'שלום… יהושע?'
'כן,' אני עונה בכבדות, כל מילה מדודה.
'רק לעדכן אותך שתוך עשר דקות יוצא אמבולנס לאסוף אותך מבית החולים. סליחה על העיכוב.'
'חכי שניה,' אני אומר לה ופותח את הויטרינה בחדר המגורים בדירתי, משקיף על הנוף הכפר-סבאי, רק לוודא שאלו אינם תעתועי החום ושאיני באמת עוד בבית החולים…

('וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם… וְאוּלַי…' – רחל המשוררת)

 

חולף שבוע מצבי מורע ואני מועבר שוב לבית-החולים. הפעם ל"מאיר" בכפר-סבא לאישפוז במחלקת הקורונה.
איזה מזל שהגעתי לכאן. בהנהגתו של ד"ר ירון מושקט, מנהל בית-החולים, מנצח על מחלקת הקורונה ד"ר גדעון חר"ך (חכמים, רבנים, כהנים), מנהל המחלקה, שמחלקתו מתקתקת כמו חמ"ל. צוותי הניקיון וההיגיינה (הכל נקי ונוצץ), שירותי האוכל (חמגשיות, אבל מגוון וטעים), האחים/יות והפיזיותרפיסטים, המתמחים/ות והרופאים/ות –  פשוט שופרא דשופרא. תיזמורת במיטבה ותיקצר היריעה מהַלֵל ומִשֶבח!!

לאחר עשרה ימים שוחררתי מבית-החולים לבידוד בבית. כל-כך רציתי לסיים את הזיקוק ולבשר שהבראתי והנגיף ניגף… אבל אני עדיין חיובי… ללא תסמינים… משלב אצבעות לבדיקת המטוש הבאה… 

חיבוק גדול לצוות ב"מאיר"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, שישה באוגוסט 2020

"ההיה וחלמתי חלום?" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות