היו פתוחים להזדמנויות – סיפורה של אניטה
עם אניטה חַלַקתי באקראי שולחן בארוחת הבקר במלון בגואטמלה-סיטי. שעה לאחר מכן היינו גם על אותו הרכב בסיור מאורגן להכרת העיר. אניטה, פורטוריקנית בשנות החמישים שלה, היא דוקטור לפסיכולוגיה (הגיעה לכאן לכנס בינלאומי), ועוסקת במחקר באוניברסיטה של ארצה. היא הייתה שותפה דומיננטית בשיחות הקבוצה אבל איכשהו, כשהשיחה ברכב נסבה לשיחה על מפגשים אקראיים וצירופי מקרים, השתנתה שפת הגוף שלה והיא נראתה מהורהרת. "מה?" שאלנו. והיא השיבה: "מאוחר יותר אשתף אתכם בחוויה אישית בהקשר של צירופי מקרים מוזרים."
בערב על כוס משקה בבר של המלון אניטה סיפרה לנו את סיפורה:
"לפני כעשרים שנה נפרדתי מבעלי, עברתי לארה"ב עם בתי הקטנה ולאחר כעשר שנים שבנו לפורטו-ריקו. משך כל עשרים השנים הללו נמנעתי מקשרים משמעותיים עם גברים. איך שהוא זה לא היה בראש מעייניי, והעדפתי להתרכז בקריירה ובגידולה של בתי. ויום אחד, החלה להתגלגל לה מסכת אירועים הזויה, שכאילו יצאה מתוך סרט. ושתבינו, אני אשת מקצוע בכירה, אזרחית אמריקאית, ואיני צעירונת המשחרת להרפתקאות….
מערכה ראשונה – אז יום אחד… חברה הביאה לחברה משותפת, כמתנת יום הולדת, "סבון ערגה". זה סבון עשוי מחומרים אורגניים המתיימר לשאת סגולות תשוקה. אני לא מתחברת לסוג דברים שכאלה, אבל משהו דחף אותי לחפש סבון כזה כמתנה אפשרית. שבוע לאחר מכן נשאו אותי רגליי לכתובת שקיבלתי, ומצאתי חנות קטנה, מעופשת ולא מזמינה. נרתעתי וכמעט הלכתי משם, אלא שבעל החנות פנה אלי ושאל לרצוני. סיפרתי לו, והוא בחן אותי במבטו וזרק אלי משפט תמוה: "עזבי את הסבון. הנה עצת חינם – הֵיִי פתוחה יותר להזדמנויות, הרשי לעצמך לצאת יותר, גם עם צעירים ממך." לא אהבתי את פנייתו החצופה אלי, זקפתי ראשי בביטול ועזבתי את החנות מבלי לענות לו ומבלי לקנות דבר.
מערכה שנייה – חלפו כמה שבועות והוזמנתי לקוּבָּה לכנס פסיכולוגיה בינלאומי. ישבתי על הבמה כחלק מפַּאנֶל המרצים ואתי בפּאנל ישב גבר קובּני כבן גילי, שלא התייחסתי אליו במיוחד. החלפנו כרטיסי ביקור וכשחזרתי לפורטו ריקו התכתבנו במייל. לאחר חליפת מיילים קצרה, נדחפתי, ללא הסבר הגיוני, לעשות משהו שלא עשיתי בעבר. יזמתי נסיעה נוספת לקובה, אליו. תוך זמן קצר יחסית נוצר בינינו קשר רומנטי שהלך והתהדק ולאחר זמן קצר הוא בקש את ידי. שוחחתי עם בתי, אז כבת 21, קבלתי את בירכּתה ונישאתי לאנטוניו בקובה. כשנישאנו ורשמנו את פרטינו, חיכתה לי ההפתעה האמיתית – התברר לי שאנטוניו צעיר ממני ב 15 שנה! למען האמת, לא דמיינתי אפילו. "לא סיפרתי כי חששתי שזה ישפיע על שיקולַיך" הוא אמר לי. נשמתי עמוקות, חייכתי ודמותו ההזויה של מוכר הסבונים מפורטו-ריקו, איך לא, צפה ועלתה מול עיני.
מערכה שלישית – התברר לנו שלא קל להוציא את בעלי הטרי מקובה, וחוקית, היה עליו להמתין 5 שנים לאשרת יציאה. משכנו בכמה חוטים ורמזו לנו שאם נגיע לרפובליקה הדומיניקאנית נוכל לקבל שם אשרה לפורטו-ריקו. אז גנבנו את הגבול… אבל כשהגענו לשם התברר ששביל הבריחה לא נסתיים. למרות ההבטחות ולמרות היותי אזרחית אמריקאית נעצרנו ע"י המשטרה הדומיניקאנית והושלכנו לבתי כלא. לא העליתי בדעתי שאשב אי פעם בכלא… לאחר כשבועיים, בעזרת חברים שפעלו מאחורי הקלעים, שוחררנו ואוחדנו מחדש, אך אנטוניו, לאכזבתנו הרבה, לא זכה עדיין לאשרה המיוחלת. במשך שנתיים וחצי נסעתי פעם בשבועיים לדומיניקאנה רק כדי להיות איתו, ורק לפני 3 שנים קבל אנטוניו את האשרה.
סוף דבר – אנחנו חיים עתה בפורטו-ריקו כפי שכה ייחלנו. אנטוניו בן זוג מקסים, אהבתנו פורחת, אני בת 56 והוא בן 41 ואני עדיין צובטת את עצמי… שאיני חולמת. וסבון…. כן, ניחוחו של סבון הופך אותי תמיד למחויכת, ומזכיר לי שוב ושוב כמה חשוב… להיות פתוחה להזדמנויות!"
(קבלתי את הסכמתה של אניטה לספר את סיפורה).
מָלי אשר, ידידה טובה, אמרה לי פעם שמתוך אי וודאות צומח משהו חדש, שאינו מגיע כנראה מהמוּכּר והידוע. אז… השאירו תמיד מקום להזדמנויות, לדברים חדשים!
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (41)
שוקה, יום חמישי, 29 באוקטובר, 2009
"היו פתוחים להזדמנויות" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
כרגיל סיפורך מרתקים.
כולי קנאה על המפגשים המדהימים שיש לך עם אנשים.
אתה , בודאי , חושב כמוני שאין דבר מרתק יותר מבני אדם.
להתראות ושבת שלום,אורנה
אורנה חביבה,
אכן עולמם של אנשים הוא מרתק. אנחנו במירב הפעמים עסוקים בעצמנו כמרכז ואיננו בהקשבה לאותם עולמות מעניינים של האחר. לו נצא מעט מהמרכז יפתחו אלינו המפגשים והעולמות הללו.
קנאתך מחמיאה לי.
שבת שלום
שוקה
שלום שוקה.
איננו מכירים אבל זכיתי לשמוע אותך מספר בתוכניתו של פרנס את סיפורה של אניטה.
אני מספרת סיפורים ושומעת לא מעט מספרים אבל מוכרחה לאמר שמזמן לא הזדמן לי לשמוע סיפור כל כך אנושי ומרגש שסופר באופן מרתק!!
שאלתי, האם אתה מרשה לי לספר את הסיפור מדי פעם בהופעותיי
תוך שאציין כמובן את המקור.
בברכה-עדנה קלינובסקי.