הילד ומוכרת הגלידה

זו לא פעם ראשונה שאני מתעכב על סיפור שמלמד בפעם המי יודע כמה כי הדברים אינם בהכרח מה שאנחנו רואים. שמואליק בונה, ידידי הטוב, תרגם עבורי קטע קטן מספר שקרא:

לפני כמה שנים באחד מימי הקיץ עצרתי ליד גלידריה כדי להתפנק בגביע גלידה. בתור לפנָי עמד ילד צעיר כבן 8. כשהגיע תורו הוא התאמץ להזדקף על קצות אצבעותיו כדי להציץ במבחר הגלידות וכדי לתקשר עם המוכרת.
"כמה עולים שני כדורי גלידה בגביע ואפל?" שאל הילד את המלצרית/מוכרת.
"עשרה שקלים, ילד" היא השיבה לו במהירות.
הילד פשפש בכיס מכנסיו והעלה ממעמקי הכיס מספר מטבעות תוך שהוא מונה אותן באיטיות ומנסה לא לשמוט אותן. המלצרית החלה לגלות סימני חוסר סבלנות. בוודאי חשבה על הלקוחות המשתרכים בתור מאחורי הילד, או סתם הייתה חסרת סבלנות מול התלבטויות של ילדים. אתה בדרך כלל מצפה שמוכרי הגלידה יהיו מאומנים לגלות סבלנות לילדים.
"וכמה עולה כדור גלידה אחד?" המשיך ושאל הילד.
"8.5 שקלים" השיבה המלצרית בטון קצת יותר מרוגז וחסר סבלנות.
ושוב חזר הילד והחל למנות את המטבעות שהעלה מכיס מכנסיו.
"אם אקח כדור אחד, אפשר יהיה לערבב שני טעמים?" הוא שאל.
"כן, אעשה זאת עבורך." ענתה המוכרת במשיכת כתפיים, מנסה לזרזו להחלטה מהר ככל שניתן.
אני שעמדתי מאחורי הילד בתור, נכמרו רחמי וכמעט רציתי לומר למוכרת שתיתן לו שני כדורים ואני אשלם את השקל וחצי הפרש, אבל לפני שהספקתי לומר משהו, הילד זקף ראשו, כנראה קבל החלטה, ואמר:
"בסדר. תני לי בבקשה כדור גלידה אחד, קצת בטעם פצפוצי שוקולד וקצת בטעם ריבת חלב."
היא מלאה את מבוקשו, הגישה לו את הגביע והילד שילם במדויק, במטבעות, את הסכום שנקבה בו – 8.5 שקלים, כאילו וזה מה שהיה בקופת החסכונות שלו.
הילד פנה משם, עיניו נוצצות, ובזווית עיני הבחנתי שהוא מתיישב על יד אחד מהשולחנות שבחוץ. אני הזמנתי את גביע הגלידה שלי, פניתי לדרכי, אבל ברגע האחרון, ללא סבה, החלטתי להתיישב ליד הילד. משכתי לי כיסא וישבתי ליד אותו השולחן.
לא החלפנו מילה אבל התבוננתי בו מזווית העין כשליקק את הגלידה באיטיות ובתאווה. לאחר מספר דקות כשסיים לאכול את הגלידה ולכרסם את הגביע הוא שלח יד לכיס, שלה משם משהו, שם על השולחן והלך לדרכו. כשקמתי גם אני לדרכי לא יכולתי להתאפק והצצתי במה שהוא הותיר על השולחן ונדהמתי לגלות שהוא השאיר למלצרית מטבע אחת של שקל ואחת של חצי שקל. שקל וחצי הוא השאיר לה.
ההכרה הפשוטה כי אמנם בכיסו של הילד היה מלוא הסכום לרכישת מנת הגלידה היקרה יותר שהוא רצה בה, ואת כל התכנונים הוא עשה רק כדי שיישאר לו כסף לתשר לאותה המוכרת/מלצרית, צרבה במוחי ללא מנוח…

(שלח אלי שמוליק בונה מתוך הספר A Lifetime Of Success מאת PAT WILLIAMS )

איני יודע אם זה היה חינוך טוב שהילד זכה בו, או השפעה של התרבות של המקום (הסיפור אינו מישראל), אבל בעיני הנקודה המעניינת יותר שעולה מהסיפור היא השיפוטיות האוטומטית והפרשנות שאנחנו נותנים לעובדות.
קראתי בספרו של ד"ר חיים שפירא על הצייר הבלגי רֵנֵה מַגְרִיט שצייר פעם מקטרת וכתב על הציור "זו לא מקטרת" ( Ceci n’est pas une pipe ).
הכיצד?  הרי זו מקטרת (צרפתי בבלוג את הציור), אז מדוע מַגְרִיט כותב שזו אינה מקטרת?
אם נחשוב קצת, אומר ד"ר שפירא, נראה שמַגְרִיט צודק, זו כמובן אינה מקטרת. זה ציור של מקטרת. מקטרת וציור של מקטרת הם שני דברים שונים מאד. גם העולם שאנו רואים בו עולם "אמיתי" איננו כזה. מה שאנו רואים הוא בסך הכל ציור של העולם שחושינו מציירים לנו שוב ושוב. (מספרו של חיים שפירא "על הדברים החשובים באמת").
אז הכניסו תמיד נימה של ספק גם שאתם משוכנעים שאתם יודעים את האמת…

 זִקּוּקִין דִּי-נוּר (74)
שוקה, יום חמישי, 10 בפברואר, 2011

 "הילד ומוכרת הגלידה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. להאזנה לחץ על הכפתור שמתחת לתמונה.
  
 
 

"זו אינה מקטרת" של רנה מגריט

"זו אינה מקטרת" של רנה מגריט

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

what a beautiful touching story
It made me think
we often take so many things for granted, things we can see sometimes only through children's eyes

Life is beautiful! thank you Shuka for reminding us …

יש משו יוטר מאניין?

אני מודה שגם אני חוטאת לפעמים בשיפוט מהיר כי נראה לי שהבנתי את העניין מיד בתחילה. יש לי קליטה מהירה ולכן אין לי סבלנות לברברנים למיניהם, להוציא ילדים, כאן אני נותנת את כל המרחב שהם זקוקים לו, בהחלט מצאתי את עצמי חוטאת בשיפוט מהיר ומאחר ואני עובדת על עצמי בנושא, נוכחתי לא אחת שהדברים אינם כפי שהם נראים מלכתחילה. סיפור יפה הבאת להמחשת העניין. תודה. שוש

שוקה, שוקה,
כמב נעים, בתוך מציאות של תסכולים, ועצבים, לקוא את הספורים שיוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב…
שבת שלום …
מלכה

אהבתי מאוד…תודה 🙂
מדהים כמה השלכות אפשר לעשות על סיפור קטן של ילד וגלידה..אבל אפשר…אוטומטית מעלה זכרונות וחוויות..
תובנה מקסימה.
אני לקחתי את זה למקום קצת אחר – למקום של – דברים שרואים משם לא רואים מכאן..הרבה פעמים אנחנו נותנים לסיטואציות פרשנויות שליליות בגלל סיבות שונות..כשבעצם, אם נביט קצת יותר טוב, נסיר את המגננות והפחדים שלנו…נוכל לראות את התמונה כפי שהיא..תמונה של מקטרת..ותו לא.

שבת שלום, ברכה ואמון

סיפור מדהים,
אולי קשה לקרוא לזה חינוך, אלא יותר אופי. והאופי הזה נשאב מהבית, זה בטוח.
שבת שלום

שוקה, פתחתי את הרדיו וקיוויתי שלא פספסתי את הזיקוק השבועי, הספקתי בדיוק, כרגיל היה מרגש ומדהים, תודה!

היי שוקה יקר,
איזה סיפור נוגע ללב. כן, הוא הצליח לעלות דמעות בעיניי. איזה ילד מיוחד. אכן, אני חושבת שזה חינוך מבית, חינוך של איכפתיות ודאגה גם לאחר. שילד מוותר מרצון על חלק ממשהו שהוא כה אוהב-זה לא מובן מאליו. כמה פעמים ילדים ציירו לי ציור והוא היה כל כך יפה בעיניהם שהם החליטו להשאיר אצלם ולצייר לי ציור אחר…כמובן שאותי זה הצחיק, כי הבנתי שהם נקשרים וקשה להם לתת, אבל הילד בסיפור לא רק ויתר על משהו שהוא אוהב וטעים במיוחד הוא ויתר כדי להשאיר למלצרית שאינו מכיר כלל…זה עצום, לפחות בעיניי.
לא רק שהבאת את הדוגמה של ציור המקטרת אלא ממש העלת זאת בלוג כדי שנוכל ממש לראות זאת- אתה תמיד אוהב לשתף עם מלוא הכנות. אהבתי כמובן שציינת את שמו של הספר ומחברו ואת דבריו על הציור והמציאות.
ריגשת אותי – סיפור נפלא, משכיל ומלמד.
תודה על ההשקעה
שולי.

כמה פשוט להביו את המוסר השכל כשזה בא בסיפור אך לצערי ולצער כולנו המציאות לא מאפשרת לנו לראות זאת בזמן אמת כמה עצוב.

סיפור מדהים
תודה

שוקה ידידי בוקר טוב

סיפור מדהים וצריך להקריא זאת לכל ילד כדי להשריש בתוכנו את

הנתינה לזולת בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

תודה רבה ושבוע נפלא -שרה

שוקה שלום !
ספור בהחלט עם לקח ,בהחלט מעלה מסקנות , דבר ראשון הילד הצעירון הזה הוא בוגר ומאוזן ,שאינו מפחד מהבלתי צפוי ,
מישהו ענה לך שזו תכונה תורשתית , אני חושב שזה בטחון במעשיך שקבל גבוי חזק מהוריו שדברו איתו וחנכו אותו כאדם מבוגר , ובגובה העיניים , בלי להשוויץ אני ככה חינכתי את ילדי ואני נהנה מפירותיהם !!
שוקה , המשך בדרככה הטובה הזו ,כי היא נושאת הרבה פירות ,
אתך לאורך כל הדרך , ובידידות עומר בן ארי

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)