הכל לטובה

למעוניינים להקשיב לזיקוק ולא רק לקוראו, כנסו להֵסְכֵּת/לפודקאסט שהעליתי לאחרונה. הנה לינק (הזיקוק שכאן הוא פרק 28 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט

הורות זה דבר מסובך, כולנו יודעים. ולמרות זאת אין חובת קורסים והדרכות, הכול בשיטת 'יהיה בסדר'… ההורות תצא לנו מהשרוול.
הקשיבו לסיפור הלא פשוט הבא מילקוט חוויותיו של שלומי זילבר:

מערכה ראשונה:
זה היה בליל הסדר של 1966. היינו בדרכנו ברגל לסֶֶדֶר אצל הדודה, אבל הסירים על הידיים הכריעו לטובת אמא שרצתה מונית. חלפו כמה מוניות תפוסות, אבל אז מונית שעברה אותנו עצרה וחזרה בְּרֶבֶרס.

כשהמונית התקרבה בקעו ממנה צעקות. האישה שבמונית צעקה על הנהג/בעלה 'שאפילו בערב פסח הוא חושב על הגְרוש ולמה אי-אפשר לנסוע בפסח בלי נוסעים.' הנהג אמר לנו: "כנסו, כנסו, חג שמח".
זו הייתה מונית של פעם, עם שני ספסלים מאחור ולא אחד כמו היום. אחותי ואני ישבנו באמצעי וההורים עם הסירים מאחור, שם ישבה ילדה כבת חמש. האישה הצעקנית הסתובבה אלינו ורשפה אל ההורים: "תיזהרו שלא ישפך… ואת תשבי בשקט". החלק האחרון היה מופנה לְבִיתה שישבה מכווצת, וכל הווייתה מבוכה מהצעקות.

אמא מצידה, אולי כדי להשוויץ במשפחתה, התחילה לקרוא לאבא 'מאמי' ולאחותי ולי 'מתוקים שלי' והחליקה קמטים דימיוניים בבגדינו.
זו הייתה נסיעה קצרה. כשיצאנו מהמונית התברר שלאבא אין ארנק. הוא לא פסק מלהתנצל. נהג המונית ראה בזה מצווה, אבל אשתו חזרה למסכת צעקות חדשה על בעלה. הילדה נקברה יותר במושבה עד שלפתע התרוממה, הניחה ידיה על אוזניה וצרחה: "דיייייייי."

המונית התרחקה כשהילדה מביטה בנו מהחלון האחורי כאומרת: 'קחו אותי לסדר שלכם…'

ומאז… בכל סדר פסח, כשעולָה לי תלונה, אני רואה למולי את עיניה של הילדה ההיא שהסתכלה עלינו מהחלון האחורי של המונית המתרחקת.

מערכה שנייה:
את החוויה המעיקה שלמעלה העליתי לפייסבוק ערב הפסח. למחרת קיבלתי מייל:
"אני הילדה ההיא מהמונית מאותו ליל הסדר 1966. שמי מיכל די-נור, לשעבר עדינה תורג'מן."
התרגשתי עד דמעות, ומיד שוחחנו בטלפון.
לא שכחה אותנו. הם היו אז בדרך לסדר שלהם. אמה צעקה כל הדרך ואביה הרגיע.
מסתבר שהאֵם בכלל לא רצתה לעשות את הסדר עם האח האידיוט שלו, לדבריה. 'לא מספיק שאני צריכה לסבול אותך כל השנה, אז בחג אתה מדביק לי את אחיך?' כשהגיעו, אמה, עדיין צורחת, הוציאה אותה מהרכב והן חזרו ברגל הבייתה. היא, הילדה, רק ניחמה עצמה בַּמנטרה שלמדה מאביה: 'אין דבר… הכול לטובה… הכול לטובה."

היא זוכרת בלילה דפיקות בדלת. אביה המבקש מאמה שתפתח לו. בבוקר אבא לא היה בבית וגם לא בבוקר שאחריו. וזהו. היא זוכרת את אח של אבא בסלון מתווכח עם אמא ואומר: "אבל תני לו לראות את הילדה לפחות". והיא כל הזמן רק רצתה לשאול את אבא אם באמת הכול לטובה, כי היא פחות ופחות האמינה.

מהר מאוד למדה הכול על עצמה, דרך אמא. למדה שהיא מטומטמת. למדה שהיא לא מבינה כלום. ובעיקר למדה שהיא בדיוק כמו אבא.
כשהתגייסה לצבא החליפה את שמה מעדינה תורג'מן למיכל די-נור.

יום אחד נסעה עם חברה ברחוב אבא הלל ברמת גן. נראה לה מוכר. עצרה, חיפשה תורג'מן בתיבות הדואר. וואלה, מצאה תורג'מן בקומה שניה ותורג'מן בשלישית. בחיל ורעדה דפקה על דלת התורג'מן הראשונה.
האיש המבוגר בטלית שפתח את הדלת היה דודה, אחי אביה. היא אמרה: "אני… עדינה…" ועיניו מלאו דמעות.
סיפר לה שאבא ניסה לראות אותה ואמא שלחה משטרה בטענה שהוא אלים. מאז הוא נוהג בַּמונית בלילות וישן בימים. ליל סדר הוא לא חוגג לעולם. הוא גר פה למעלה… כרגע בעבודה.
היא צילצלה לתחנה שלו והזמינה מונית. הוא הגיע מבוהל כי זו הייתה הכתובת שלו. היא חיכתה לו ליד הבית… הוא הגיע… נעצר במרכז הכביש, יצא… וקרס על ברכיו.
היו דמעות, היו חיבוקים והיו צופרים של הנהגים שאבא חסם להם את הרחוב.
עברה לגור איתו – הכול לטובה – ולאמא אמרה שהיא גרה בבסיס.
בגיל עשרים ושלוש התחתנה. יש להם שלושה ילדים ושני נכדים. לבעלה קוראים ארז תורג'מן, וכך החזירה את השם תורג'מן לשם משפחתה. הכול לטובה.

הוריה כבר לא בחיים. בכל שנה, בליל הסדר, היא נזכרת במשפחה המאושרת מהמונית באותו לילה, ב 1966, ומנסה להיות כמוה… כמונו.
בשנה הבאה יוגשמו החלומות. היא תחגוג איתנו את הסדר. הכול לטובה.

(תקציר מכתיבתו של שלומי זילבר – בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')

 

סיפור לא קל… אבל החיים אינם תמיד דבש ואנחנו כהורים עושים בוודאי אין ספור טעויות. ניתקלתי באימרה שאיני יודע מקורה: "אם הורות הייתה מגיעה עם תוכנת וֵויז, היינו בוודאי מקבלים הרבה הודעות: חשבו מסלול מחדש…" 

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר 
שוקה, יום חמישי, 15 ביולי 2021

"הכל לטובה"כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ להקשבה.

 

 

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות