הספסל

לפני הסיפור עדכון: הוזמנתי שוב ע"י יוסי אלפי, זו שנה רביעית, להופיע בפסטיבל מספרי הסיפורים בסוכות. וכך, ביום חמישי 17 באוקטובר בשעה 19:00 (חול המועד), באולם הקטן של תיאטרון גבעתיים, אני מעלה שוב מופע משותף עם עפר גביש, חוקר הזמר העברי. יהיו שם סיפורים חדשים של עפר ושלי – 'סיפורים, שירים והחוכמה שביניהם' – שונים מהמופעים הקודמים. אם מסקרן אתכם לראות את הדמות מאחורי הכתב או הקול אתם מוזמנים בשמחה. לינק להזמנת כרטיסים בתמונת הפסטיבל בצד שמאל.

ולזיקוק של היום:
ידידה טובה מארה"ב, מיכל אוסטין, שלחה אלי סרטון קצר שפורסם בארה"ב – 'הספסל'.

"חשבתי עליךָ. מתאים לרוח הדברים שאתה מעלה." היא כתבה. צַפיתי ונותרתי מהורהר. תהיתי אם ניתן להעביר את רוח הדברים מחוויה מצולמת לכתובה. הנה ניסיון:

 

איש מבוגר ישוב על ספסל בפארק. שיערו וזקנו הלבנים גדלו פרא, הוא בוהה למולו, ובידו הוא אוחז מקל נְחִיָיה, המונח בין רגליו.
בחור צעיר, נאה, חמוש במשקפי שמש וצעיף אופנתי על צווארו, מגיע ומתיישב על הספסל לידו.

הזקן חש בשכן שהצטרף, רוכן אליו ואומר: "הֵלו…"

הצעיר מפנה אליו את ראשו ומשיב: "הַיי"

"יום יפה היום." אומר הזקן "חם… יום מאד חם."

"כן…" מסכים הצעיר לָקונית.

ואז רוכן הזקן לכתפו של הצעיר ואומר: "התוכל לתאר לי את היום?"

הצעיר מופתע. "סליחה?"

"התוכל לומר לי מה אתה רואה שם בחוץ? בבקשה… בבקשה…" קולו של הזקן מעט רועד.

הצעיר מפנה ראשו לאיש, מנסה לעכל ולהבין מה הסיפור. שניות חולפות, הוא כנראה קולט שהאיש שלידו עיוור. מתוך החלטה לשתף פעולה, הוא מתרווח במושב ומתחיל: "השמיים תכולים ללא עננה…"

האיש הזקן מרים פניו לשמיים.

והצעיר ממשיך: "בענפי העצים נושבת רוח קלילה… והנה ילד קטן מעיף עפיפון וחיוך ענק על פניו. אביו רץ ממש אחריו."

ברקע אנחנו שומעים את הצעקות של הילד והמצלמה עוברת לפניו של הזקן. עיניו עצומות וחיוך נסוך על פניו.

והצעיר ממשיך ומשתף: "הילד כל-כך מרוכז בעפיפון שהוא כמעט ודורך על זוג צעיר שעל הדשא…"

הזקן מתמוגג, צוחק בקול רם ואומר: "ומה עוד?"

"הזוג הזה… מאכילים אחד את השני בגבינה… והנה נשרה לה חתיכת גבינה לאדמה…" והמצלמה מתמקדת על הזוג הצעיר.

הצעיר מפנה ראשו לכיוון אחר: "ושם חברֶ'ה משחקים כדורגל… ויש אגם יפה במרכז הפארק וברווזים משתכשכים בו. ילדים משליכים להם פרורי לחם והברווזים מתקוטטים עליהם."

והמצלמה עוברת מסצינה לסצינה שהצעיר מתאר, כך שגם אנחנו, הצופים, נחווה את החוויה במלואה.

"מה עוד אתה יכול לראות?" שואל הזקן שאינו שבע מהתיאורים.

והצעיר מפנה מבטו: "משמאל נערכת מסיבת יום הולדת לילד הישוב בכיסא גלגלים. הרגע הוא נשף על נרות העוגה ואימו רוכנת ומעניקה לו נשיקה ענקית על לחיו. מצד ימין זוג צעיר על הדשא. הוא מנגן לה סרנדה בגיטרה… והיא אינה יכולה להתיק את עיניה ממנו."

הזקן העיוור אינו מסתיר התרגשותו. "איזה יופי…" הוא לוחש.

"הנה כמה ילדים אוחזים גביעי גלידה…" ממשיך הצעיר לתאר… ואז פולחת קריאה את האוויר:

"מרטין… הֵיי… היכן אתה…? אנחנו מחפשים אחריך בכל הפארק…"

והאיש הצעיר מפנה פניו למחפשים ואומר אז לזקן: "זה אני… אני חייב לזוז." הוא מתרומם.

"חכה…" אוחז אותו הזקן בזרועו. "תודה… אני באמת מעריך את זה מרטין…" עכשיו הוא יודע את שמו. "תודה רבה לך…"

"לא, תודה רבה לך…" מדגיש לו הצעיר בהתרגשות "שיהיה לך יום טוב."

וכשהצעיר קם ומתרחק, מרים הזקן ראשו ולוחש: "הו… אכן יהיה לי יום טוב. ללא ספק יהיה לי…"

והמצלמה משנה זווית ומצלמת את הזקן מגבו, ישוב לבדו על הספסל. מלפניו נפרשים הפארק, המדשאה והאגם… ריקים מאנשים, מילדים, מברווזים… בניגוד למה שתיאר הצעיר.

והמצלמה אז עוקבת אחר הבחור הצעיר ההולך לדרכו, והוא פוסע, מקל נְחִיָיה בידו, מושט קדימה, מגשש דרכו הלאה. כן… גם הוא עיוור בעצמו….

 

(הסרטון נקרא The Bench. נכתב ע"י אלפונזו אָלְוָורֵז בָּרֵדָה וקאמרון בּוּרְנֵט, שהוא גם הבימאי).

 

וכמו כל מי שצופה בסרט נשארתי גם אני תוהה, כי הרי יש לא מעט נקודות מעניינות למחשבה בסרטון.
אני בחרתי לשלוף ולהתענג על טוב ליבו של הצעיר שבחר להיטיב את יומו של הזקן בפירוריי חיים מדומיינים. "תודה גם לך…" אמר לו הצעיר, ביטוי לכך שגם הוא נתרם בִּדְלותו מדימיונו את כל הרגעים הקטנים והיפים שבעולמנו.

הציצו בסרטון שלמטה. ארבע דקות בלבד.

שנה טובה
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 19 בספטמבר  2019

"הספסל" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות