הפיספוסים הקטנים של החיים

קובי הוא ידיד וותיק, היום בעשור השמיני לחייו. בעברנו שירתנו יחד כמנהלים מקבילים באחת מהחברות המוּכָּרות במשק. אני מאד מעריך את דרך החשיבה שלו, את יושרו, ואת ישירותו, שלעיתים מחירה הוא עקשנות בלתי מתפשרת. שוחחנו השבוע בטלפון ומהיכרותו את חיבתי לאנקדוטות אנושיות קטנות, הוא משתף אותי בסיפור קטן שצץ בחייו לאחרונה:

 

אתה מכיר את בתי נטע. לפני כמה חודשים תומר בנה (נכדי) עמד בפני גיוס. הוא מאד התלבט וחשב על יציאה לשנת שירות לפני הגיוס, ובתי מאד תמכה בכך. ברגע האחרון הוא התחרט והחליט לוותר על שנת השירות.
יום אחד מתקשרת אלי נטע וטון קולה קשה מהרגיל. 'קולך לא כתמול שלשום…' אני קובע/שואל.
'אני ממש כועסת עליך, אבא.' היא אומרת.
'מה… מה עוללתי הפעם?' אני שואל.
'אתה השפעת על תומר שלא לצאת לשנת השירות, וזה ממש… ממש לא לרוחי. ובכלל, אבא, אני לא אוהבת שאתה מתערב בחינוך ילדיי. את תפקידך כמחנך סיימת בחינוך שלי, ואולי גם שם לא עשית עבודה מדהימה.'

לקחתי נשימה עמוקה, סופר עד עשר כדי לא להגיב בזעם.
'תרגעי…' אני עונה לה בשקט מאולץ, 'אני לא דיברתי מילה וחצי מילה עם תומר על שנת השירות. למען האמת אני חושב שיציאה לשנת שירות היא מעשה התנדבותי וערכי מאד ראוי.'
'אז איזו סיבה יש לו לשקר ולומר שאתה שכנעת אותו?' היא עונה.
'אין לי מושג.' עניתי, 'בררי איתו שוב.'
'שלא תעז לעמת אותו איתי ואל תעשה ממנו שקרן,' היא מסננת אלי בזעם.

 

"אולי אינך זוכר?" אני שואל את קובי, "אולי באמת דיברת איתו והוא פירש אותך לא נכון?"

 

לא דיברתי איתו על הנושא הזה, עונה לי קובי בפסקנות אופיינית.
לאחר השיחה הכועסת עם נטע בִּתי התאפקתי לא להתקשר לתומר, הוא ממשיך ומספר, ממש לא רציתי להמשיך את הריב עם בִּתי.
חולפים יומיים והיא חוזרת אלי בטלפון: 'רק מתוך כבוד אליך שוחחתי עם תומר ושאלתי אותו, ללא כחל ושרק: 'האם סבא אמר לך שעדיף שלא תצא לשנת שירות?' הוא אישר שאכן סבא אמר לו כך במפורש. אני ממש כועסת אבא ומבקשת שוב שלא תשוחח על כך עם תומר, כי הרי אני מכירה את ישירותך.'

מערכת היחסים עם נטע התקררה בעקבות האירוע. עשיתי כמצוותה ולא שוחחתי עם תומר וגם התרחקתי ממנה.

חלפו כמה שבועות.
כמה ימים לפני ראש השנה נטע מתקשרת אחרי שתיקה ארוכה.
'אבא' היא אומרת, 'אנחנו לפני החג ואני רוצה שניפגש לקפה ונרגיע קצת את המתח.'
'בשימחה', אני אומר, ובעקשנותי אני מוסיף: 'אבל אני רוצה שנקדיש כמה דקות לסיפור עם תומר ונוודא סופית מדוע הוא אומר עלי משהו שלעולם לא אמרתי.'
ונטע, שאינה רוצה ליצור סכסוך ביני ובין תומר, מתעקשת שעל הנושא הזה לא משוחחים. מעניין ממי ירשה את העקשנות…
ויתרתי על גאוותי והיסכמתי. הרי אני אוהב אותה.

נפגשנו בבית קפה קרוב לביתה ופיטפטנו. מתמיד אהבתי לשוחח עם נטע והיא הייתה חסרה לי.
ורוצה הגורל ותומר נכדי פוסע ליד בית הקפה, מבחין בנו, מנופף בידו ונכנס.
'שב ושתה איתנו משהו' אני מציע לו ומבחין שנטע נלחצת, חוששת בוודאי שאעלה את הנושא.
ותומר מתיישב, אנחנו מזמינים לו קפה ועוגה. ברגע מסוים אני פותח את תיבת פּנדוֹרה, מסתכן בכעסה של בִּתי.
'תגיד תומר,' אני פונה אליו, 'אימא אומרת שאני ייעצתי לך והתעקשתי שלא תצא לשנת השירות לפני הצבא. מתי אמרתי לך את זה?'
'מעולם לא אמרת…' הוא עונה ולוקח עוד ביס מהעוגה.
עכשיו נטע מתרגזת: 'רגע תומר… מה אני הוזה…? הרי אמרת לי במפורש שסבא אמר לך לא לצאת לשירות…'
'אכן אמרתי…' עונה לה תומר, 'אבל אמא… זה היה סבא נחום… לא סבא קובי… הייתי בטוח שזה ברור לך.'

(כך סיפר לי ידידי הותיק קובי)

 

הקשבתי לקובי, חייכתי אבל החיוך מהר הפך לחיוך מריר. כי כולם הרי צדקו אבל תקשורת אָיִן. וחשבתי על כל הפיספוסים הקטנים של החיים, שנובעים מהנחות שגויות, מחוסר הקשבה, ובעיקר בעיקר מחוסר תיקשורת.

אימרה, שאיני יודע מקורה, אומרת: "זה לא המרחק שמפריד בין אנשים, אלא חוסר התקשורת."

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 14.05.20

"הפספוסים הקטנים של החיים" כפי ששודר אצל פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

 

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות