לגדל מרק ספיץ

מאיר בן-ארי, שאיני מכיר, יוצר אתי קשר. "אופי הסיפורים שאתה מעלה," הוא אומר "העלו בי חוויה מעברי, חוויה שהשאירה בי חותם והשפיעה על דפוסי התנהגותי בהמשך חיי."

 

אני לוקח אותך כארבעים שנה לאחור. בני הבכור אז כבן שש ורעייתי מאיצה בי לרשום אותו לחוג שחייה. בני כבר שחה אז, אמנם לא במיומנות, אבל רעייתי חשבה שלשחייה יש הרבה יתרונות וכדאי שבננו ישפר יכולותיו.

כמה ימים לאחר מכן אני מתייצב עם בני בבריכת השחייה של הפועל ראשון-לציון להירשם לחוג שחייה. המדריך אותו פגשנו ביקש לערוך לו מבחן שחייה זריז. הנחתי שהוא רוצה להחליט לאיזה רמת חוג לשבץ אותו.
כשבני יצא מהמים, פסק המדריך: "סגנון הציפה שלו אינו טוב – לא נוכל לקבלו."

הייתי נבוך ומופתע. 'בוודאי שסגנון הציפה שלו אינו טוב,' חשבתי לעצמי 'הרי הוא הגיע להירשם לחוג שחייה לשפר את יכולותיו.' אבל לא אמרתי מאומה, נטלתי את ידו של בני ועזבנו.

שנה לאחר מכן יצאתי עם המשפחה, במסגרת פרויקט הלביא, לתקופה של שנה לחופה המזרחי של ארה"ב. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות, גילינו שבמתנ"ס המקומי יש בריכת שחייה.
רעייתי, שלא זנחה את רעיון שיפור יכולות השחייה של בננו, ביררה ומצאה שגם כאן יש חוגי שחייה.
"זו אמנם לא הרמה של הפועל ראשון-לציון" היא אומרת לי בציניות "אבל בוא נבחן איך מתנהגים במדינה שהיא בית היוצר של אלופי עולם ואלופים אולימפיים בשחייה. הרי מרק ספיץ ומייקל פלפס לא צמחו בראשון-לציון כידוע לך…"

כמה ימים לאחר מכן אני מתייצב עם בני בבריכת השחייה ששם. קיבלה את פנינו בחיוך מדריכה מקומית. "הנוכל לרשום את הבן לחוג שחייה?" אני שואל.
"Sure!!!" היא אומרת במאור פנים.
"יש צורך במבחן?" אני מקשה, לְמוד ניסיוני הישראלי.
"הוא כבר התקבל," היא עונה לי "תוך כדי הלימוד אנחנו נשלב אותו בהתאם לרמתו."

ובני התחיל את חוג השחייה, ואנחנו היינו מוזמנים מידי פעם לתחרויות, לאירועים, לעקוב אחר התקדמותו. אבל עיקר הסיפור שממחיש את ההבדל עדיין לפנינו.

יום אחד התקיימה תחרות גדולה של כל משתתפי החוג. היציעים היו גדושים בבני משפחה וחברים. האמריקאים, כמו אמריקאים, מעודדים, מנופפים סרטים, בעיקר כשבנם או בִתם משתתפים בְּמיקצה. בשלב מסוים היה מיקצה שחייה של בנות, איני זוכר באיזה סגנון. ליריית השופט כל הבנות מזנקות לבריכה, נעלמות מתחת למים, חוזרות וצפות, חותרות בכל הכוח. הן מגיעות לשפת הבריכה שממול, מסתובבות, מים מותזים, והנה הן כבר מגיעות, אחת אחר השנייה, לדופן הבריכה ממנה יצאו, המנצחת מניפה ידיים, וכולן מתחבקות ויוצאות מהבריכה נוטפות מים.
רק אז אני מבחין שלא כל הילדות סיימו את המיקצה. המבטים נעוצים בשורת הילדות שסיימו, ואיש לא שם לב שילדה אחת עדיין נאבקת בבריכה הראשונה. היא בוטשת במים, אבל התקדמותה איטית מאד. בהדרגה, כל הקהל והבנות שסיימו, מבחינים בילדה, ותוך שניות מתחלפת המולת המנצחים בדממה. כל המבטים ננעצו בילדה הזו. כשהתקרבה לדופן הבריכה הראשון, הנחתי שהיא תוותר ותצא מהמים, הרי היא הייתה בפיגור של בריכה וחצי, אבל היא נגעה בדופן והסתובבה בכוונה לסיים את המישחה.
זה היה מחזה מדהים. יציעים גדושים, עוקבים בדממה מוחלטת ובסבלנות אחרי ילדה אחת בבריכה. כשהיא נגעה בדופן הסיום, הדממה הומרה בשאגות ובמחיאות כפיים מחרישות אוזניים. גם מתחרותיה, הילדות שסיימו, הצטרפו לחגיגה בשימחה אמיתית. חיפשתי במבטי את הוריה של הילדה, מנסה לאתר אנשים המוחים דימעה, אבל התברר שהרוב מחו דמעות… כולם הוריה לרגע…
עמדתי כמו כולם, נרגש, ומחשבה חלפה במוחי על המדריך בראשון-לציון שפסל וביטל את החלש. איזה הבדל בגישה….

(כך סיפר לי מאיר בן-ארי)

 

"אמרת שזה השפיע על דפוסי התנהגותך בעתיד," אני אומר למאיר, "כיצד?"

"זה יכול להישמע כמו קיטש אמריקאי," הוא אומר "אבל לי, כישראלי שנחשף אז לתרבות האמריקאית, זה היה שיעור מאלף בעידוד החלש, בהעצמה, בהערכת הנחישות, במתן הזדמנות לכל אחד. אימצתי את זה בתיפקודי כמנהל ומצאתי עצמי נותן הזדמנויות למספרי שניים להפוך למספרי אחד גם כשאחרים חשבו שאין לכך מקום."

נתקלתי פעם באימרה יפה, שגם בגוגל לא מצאתי את מקורה, ושכל-כך מתאימה לסיפורו של מאיר:
"הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לתת למישהו… זו הזדמנות". אני אוהב את המשפט, כי מתן הזדמנות עדיין אינו עושה את העבודה עבורך, ההזדמנות רק פותחת את הדלת… ומשם עדיין אתה צריך להוכיח את עצמך… וזה כל היופי…

זיקוקין די-נור,
שוקה, יום חמישי, 2 במאי  2019

"לגדל מרק ספיץ" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של פרנס. לחץ להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

שוקה ידיד. סיימתי לימודי הוראה בשנת 1983 ומאז אני נותן לתלמידי הערכה ולא מספר. הערכה מתבססת על מידת ההשקעה שלהם ולא על הכישרון איתו נולדו…
תודה על תזכורת חשובה

נפלא!… ועל כך אמרו חכמינו: "… שאין לך אדם – שאין לו שעה, ואין לך דבר – שאין לו מקום" (מסכת אבות פרק ד' משנה ג')

אין עליך שוקה. איך תמיד אתה מוצא את הסיפורים הכל כך אנושיים ומלמדים לקבל ולתת צ'אנס לכל אדם רק, כי הוא אדם. בכל פעם שהילדה נגעה בדופן הבריכה, היא נגעה בדופן ליבי ובבריכה בעיניי. אילו כוחות נפש אדירים יש בה באותה ילדה. רק עידוד נכון וחיזוק על התאמצות, על ניסיון, על רצון ועל נחישות, יכולים לעשות נפלאות. אנו תמיד נזכור את זו שלא ויתרה יותר מאשר את זו שזכתה.
שאפו ענק למדריכה. ותודה רבה לך.
שבת שלום

שוקה, בוקר טוב,
זו הגדולה של כל מדריך באשר הוא; גננת, מורה, מדריך, מפקד, מנהל. היכולת לתת הזדמנות נוספת
לפריצת דרך. לא כל אחד מסוגל לעשות זאת.
שבת שלום,

שוקה יקר, כרגע סיימתי לקרוא את הזיקוק הנפלא הזה ומעבר למה שהגיבה אורית אלבלח אין לי יותר מה להוסיף חוץ מזה שתמשיך להביא לנו עוד כאלה סיפורים שנוגעים…
שבת מבורכת לך ולכל בני ביתך.

סיפור נפלא.
יש לנו הרבה מה ללוד ממדינות אחרות.
תודה שוקה שהעלית את הסיפור הזה למען יראו וילמדו.

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)