ללמוד להקשיב

רבות נכתב ודובר בנושא ההקשבה וחשיבותה, ועדיין חוסר הקשבה היא מחלה שכולנו נגועים בה, גם אם לא נודה בכך בקלות. הקשיבו לסיפור הבא בתרגום מקוצר וחופשי שלי מאנגלית:

כולנו מכירים את התחושה המפחידה כשהטלפון מצלצל בבית מאוחר בלילה. וכך זה גם היה הפעם. נרעדתי לשמע הצלצול, העפתי מבט במספרים המוארים בשעון – השעה הייתה חצות. אחזתי במכשיר הטלפון ומחשבות רעות חלפו בראשי הכבד משינה.

"הלו?" יכולתי לשמוע את דפיקות הלב המואצות שלי והצצתי בבעלי שהתעורר גם הוא.
"אמא?" בקושי יכולתי לשמוע את הלחישה מעברו השני של הקו אבל מחשבותיי רצו מיד לבתי.
הקול הממרר בבכי הפך ברור יותר. "אמא, אני יודעת שזו שעה מאוחרת… אבל… אל תגידי כלום עד שאסיים. ולפני שאת שואלת… כן… שתיתי קצת. כמעט ירדתי עם הרכב לשוליים לפני כמה דקות …"
לקחתי מהר נשימה ותפסתי את ידו של בעלי שהתיישב לידי. משהו לא היה כשורה.

"כל כך נבהלתי, אבל כל מה שחשבתי עליו זה איך תגיבי כששוטר יגיע הביתה ויודיע לכם שאני מעורבת בתאונה. אני כל כך רוצה לחזור הביתה. אני יודעת שזו הייתה טעות לברוח. אני יודעת שאת מוטרפת מדאגה ושהייתי צריכה להתקשר כבר קודם, אבל פחדתי…"

קולות הבכי זרמו מהטלפון ישר לתוך לבי. פניה של בתי עלו מול עיני. "אני חושבת…" התחלתי לומר.
"לא, אל תתחילי להטיף, תני לי לסיים" היא התחננה בחצי ייאוש.
ניסיתי לחשוב מה לומר. אבל היא מיד המשיכה, "יש לי כמה דברים לספר לך שהסתרתי. אני יודעת שלא טוב ששתיתי… במיוחד עכשיו, אבל אני מפחדת… אמא…"
קולה נשבר שוב ואני נשכתי את שפתי ועיני הצטעפו בדמעות. הצצתי בבעלי שישב בשקט, ושאל בלחש: "מי זה?"
כשלא עניתי הוא קפץ לחדר הסמוך וחזר תוך שניות מצמיד לאוזנו את השלוחה מהחדר השני.  היא שמעה את הקליק כשהוא עלה על הקו כי היא מיד אמרה: "את עדיין שם? אל תנתקי בבקשה… אני זקוקה לך. אני מרגישה כל כך לבד.."
הצצתי בבעלי כמחפשת תמיכה ואמרתי לה: "אני כאן. אני לא מנתקת. אל תדאגי."

"אני יודעת שהייתי צריכה לספר לך, אמא. אבל כשאנחנו מדברות את תמיד אומרת לי מה לעשות. את קוראת את כל החוברות הללו על סקס וחינוך, אבל את רק מדברת. את לא מקשיבה לי. בגלל שאת אמי את חושבת שיש לך את כל התשובות. אבל לפעמים איני זקוקה לתשובות. אני רק זקוקה באותם הרגעים למישהו שיקשיב."
בלעתי את הגוש שבגרון והצצתי בכל החוברות של 'איך לדבר עם ילדיך' המפוזרות על השידה שלי. "אני מקשיבה לך" לחשתי אליה.

"צלצלתי למונית, אמא," היא המשיכה "כדי שתיקח אותי הביתה, אבל אני חושבת שאני יכולה לנהוג עכשיו לבדי."
"לא!" הטחתי מולה וחיזקתי את תפיסת האצבעות במכשיר הטלפון. "חכי למונית ואל תנתקי עד שהיא תגיע." הקשבתי לשתיקה בפחד, נושכת את שפתי. חשוב היה לי למנוע אותה מלנהוג. בעלי התקרב אלי, ומהמגע שלו ידעתי שהוא חושב שפעלתי ודיברתי נכון.
ואז שמעתי את קולו של נהג המונית ששואל מי הזמין מונית ונרגעתי. "אני מגיעה הביתה." היא אמרה וניתקה.

הלכתי לכוון חדרה של בתי בת השש-עשרה ודמעות בעיני. חשוך ושקט היה בחדר. בעלי נעמד מאחורי וחיבק אותי בזרועותיו כשניגבתי את דמעותיי.
"אנחנו צריכים ללמוד להקשיב." זה כל מה שהצלחתי לומר.
ואז כשהתרגלתי לחשיכה הצצתי למיטה של בתי. בעלי בחן אותי לשנייה ושאל: "את חושבת שהיא תדע אי פעם שהיא טעתה במספר?"

הצצתי בבתי הישנה בשלווה ואמרתי: "ואולי זו לא הייתה סתם טעות. אולי זה היה צלצול מעורר עבורנו…"

"אמא, אבא, מה אתם עושים?" מלמלה בתי מתחת לשמיכה.
ליטפתי את ראשה ועניתי: "אנחנו מתאמנים."
"על מה?"
"על הקשבה." לחשתי, ונגעתי בעדינות בפניה.

(כתב ג'והני סילבס ופורסם באתר אינטרנט אמריקאי בשם "לב ונשמה")


ומי ייתן והסיפור הזה ישמש כצלצול מעורר לדו-שיח ולהקשבה אמיתית בין הורים וילדים, ובכלל בין כולנו.

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (61)
שוקה, יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

"ללמוד להקשיב" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל  "ללמוד להקשיב" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות