מכנסיים רטובים

הקשיבו לסיפור הקטן הזה ששלחה אלי אורלי פרגר, כל הדרך מאורלנדו, פלורידה. התרגום חופשי שלי מאנגלית:

 ילד כבן תשע, בכתה ג', רכון על שולחנו בבית הספר ומחברתו פתוחה לפניו. לפתע הוא חש בחמימות מתפשטת בין רגליו. מאז שחדל מלהיות תינוק בחיתולים, זה אף פעם לא קרה לו! הוא מציץ למטה ונחרד לראות כתם של רטיבות מתפשט בחזית מכנסיו, ותוך שניות הוא צופה בבעתה בשלולית קטנה ליד רגליו. ליבו מחסיר יותר מפעימה אחת. איך זה קרה לי? חולפת מחשבה בראשו.

מאובן בכיסאו, הוא קולט שעוד רגע מישהו מהבנים או מהבנות בכיתה יבחין בכך, והכתם במכנסיו יהפוך לכתם שידבק בו לתמיד, לכינוי גנאי אולי לשארית חייו.

הוא מרכין ראשו במבוכה, עוצם עיניו בחוזקה ומתפלל חרישית: 'אלוהים, אני לא מאמין שזה קורה לי. זה מקרה דחוף! אני זקוק לעזרה עכשיו, כי עוד כמה דקות, כשיגלו, אני גמור!'

בחוסר אונים מוחלט, הוא מצמיד את רגליו זו לזו, מניח את נעליו על השלולית בניסיון להסוות במעט את שקרה, ואז הוא מבחין במורה  שמתקרב אליו בין השורות ובעיניו מבט שאומר שהוא הבחין במה שקרה.

המורה מתקרב, והילד כמעט עושה שוב במכנסיו מתוך פחד שקלונו יתגלה. ואז… משום מקום… צצה סוזי.

סוזי היא חברתו לכתה, שקטה וביישנית בדרך כלל, והנה היא נעמדת במעבר, קצת לפני המורה הקרב אליו. היא מתקרבת אל הילד בזריזות, ורק אז הוא מבחין שבידיה קערת זכוכית עגולה מלאה במים ודג זהב שוחה בה להנאתו. רק הבוקר, הוא נזכר, היא הביאה את זה מהבית.

היא מגיעה קרוב אליו, ואז היא נתקלת בילקוט שעל הרצפה, מועדת אל מול עיניו של המורה וכלי הזכוכית שהיה לפני רגע בידיה מתהפך לו באוויר, על תכולתו, ונופל ישר לחיקו של הילד ומרטיב את כולו. דג הזהב מפרכס לו על השולחן.

הילד פוער את פיו בהפתעה, עושה פרצוף כועס, אבל בלבו פנימה משתררת תחושה של הקלה עצומה. הוא עוצם עיניו לשנייה ושולח תודה מהירה לאלוהים על הפתרון הבלתי צפוי ששלח אליו.

ועכשיו… במקום להיות מוקד ללעג ולצחוק, הוא הופך למוקד של סימפטיה. המורה מאיץ בו לאולם הספורט כדי לתת לו מכנסי ספורט קצרים להחלפה עד שבגדיו יתייבשו וכל שאר הילדים מנגבים את המים שנשפכו על הרצפה, רכונים על ברכיהם. הלעג והשנינה של הילדים, כעסו של המורה, הכל עובר לסוזי. היא מנסה לעזור כמו כולם, אבל כולם נוזפים בה: "לכי מכאן, עשית כבר מספיק, שלומיאלית שכמותך!"

בסוף היום כשהם מחכים לאוטובוס ההסעה, הילד רוכן לעברה של סוזי ושואל אותה בשקט:

"נתקלת בילקוט בכוונה, נכון?"

וסוזי מביטה בו בחיוך ולוחשת לו חזרה:

"גם אני עשיתי פעם במכנסיים. לעולם לא אשכח מה הרגשתי אז…"

והוא משפיל מבטו, ילדים הרי מתקשים בהכרת תודה, ורק תוהה לעצמו: "מי שלח אותָך אלי?"

(מקור הסיפור אינו ידוע)

ואני רק תהיתי – מאין שואבת ילדה קטנה כזו את המחשבה ואת אומץ הלב לבצע מעשה נאצל שכזה?

מעשים קטנים של טוב לב, מי ייתן וירבו…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר (85) שוקה, משפיצברגן שבנורבגיה, חמש מעלות באמצע חודש יולי וגם אני כמעט עושה במכנסיים… יום ראשון, 17 ביולי, 2011

"מכנסיים רטובים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחצו על הכפתור להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

ליבי פעם בקצב רצחני בתחילת הסיפור, וואי וואי..איך ריחמתי על הילד החמוד בן ה-9 וישר חשבתי על נכדי עומר בן ה-9אם זה היה קורה לו.לא נעים בכלל!! אם היה הסיפור מסתיים אחרת ,הילד היה ללעג ולקלס כי הקטנים כמה שהם מקסימים וחמודים הם גם רעים ומתעללים ,התפללתי שיהיה סוף טוב וחשבתי לעצמי אולי יש לו בקבוק מים אישי לשפוך עליו?!! והנה הפייה הקטנה והמיוחדת היה לה את התושיה העוז ההברקה ,שאין דברים כאלו. אני צופה לילדה עתיד מזהיר,אם בגיל כה צעיר היא כה חכמה וכה טובה ,מעודד לדעת ולחשוב שבכל זאת ילדי העתיד הם חיוביים .שוקה שוקה כתמיד סיפורך מרגש ,סיפורך שונה ומהנה עם תובנה וחומר למחשבה.תודה רבה .שמור על עצמך לבל תצטנן.

היי שוקה
שוב הצלחת לרגש אותי. הזדהיתי עם הילד וקיוויתי בשבילו שמשהו כזה יקרה לו. שישפוך על עצמו מים וכדומה אך לא תיארתי לעצמי שהתושייה תבוא כפי שבאה.המציאות לפעמים דמיונית מכל דמיון. יפה ומרגש. תודה שוקה

בוקר טוב שוקה

איזה סיפור מדהים , איזה כיף שהישועה באה מכיוון בלתי צפוי
כך שלא צריך להתייאש בכל מצב ולקוות תמיד רק לטוב ולא לגרוע מכל.
אני נהנית מסיפורךך ומהתובנות שהם נותנים לנו על החיים.
תהנה ושמור על עצמך בניכר ונקווה של תזדקק ל"סוזי" חה חה !!!

יום נפלא ותחזור אלינו בשלום.

בוקר טוב שוקה.
איזה כייף לפתוח את הבוקר עם סיפור
ממך.
כמה מרגש ומהנה הסיפור.
איזה תובנות יפות לחיים.
תהנה מהקור במידת האפשר אצלנו לוהט.
יום טוב וחזור אלינו לשלום.

שוקה שלום.
שוב אתה עושה זאת, מרגש בסיפור שהבאת.
כמה רגישות יש בסיפור הזה הן מצד הילד המבוהל, והן מצד הילדה הנפלאה שמושיטה לו עזרה.

שוקה שלום , משום מה בקריאה ראשונה לא התרשמתי , אבל בת זוגתי בשיחה בנידון החזירה אותי לימי ילדותי כמו הילד הזה ,אמנם לא עשיתי פיפי בכיתה , אבל ילדים הם כמו ציפורי טרף , ואם היה יוצא לי לתת תשובה שטותית למורה או סתם טעות בתשובה , היה נפתח פרץ צחוק , ובתור ילד העולם נהרב ,וחלק משנותיי הראשונות הייתי שתקן בכיתה ,
כך שאני מצדיע לילדה שהייתה שותפת להרגשתו של הילד ,
מסקנה :1) צריך לבחור את המורה שהוא גם מחנך ,
2) שההורים ילמדו לדובב את ילדם הרך ,
שבוע טוב עומר

אהבתי את הסיפור.

אבל ראיתי בתחתית שאתה נמצא בשפיצבורגן, נורבגיה – האם אתה מנסה לעשות את השיט שפיספסת בשנה שעברה עם החבר שלך?

ראויה לציון ההתמדה שלך. מחכה לקרוא איך היה השיט כי גם אני מתכננת לעשות אותו…

היי שוקה,
סיפור מרגש מאוד; מצוקה של ילד והישועה שהגיעה ממקור בלתי צפוי. סולידריות נפלאה בין ילדים. ממש נהדר! (הלוואי שסולידריות כזו היתה קיימת גם בין מבוגרים…)
כל הכבוד על הסיפורים מן החיים שאתה משגר מדי שבועיים.
תודה ובילוי נעים בנורווגיה.
ירדנה

היי שוקה, איזה סיפור קסום.
אני לתומי סברתי במהלך הקריאה שדווקא הישועה הינה עומדת להגיע מהמורה, ואז מגיעה הילדה.
איזה תום, נקיון ואכן אצילות בתגובת הילדה.
זו לא רק הסולידריות , אלא החשיבה היצירתית, והתגובה המהירה של הילדה.
נו איך לא? נשמה יתרה! וכי לא התפלל הילד לאלוהים?
בברכת שבת שלום
סילביה

מרגש מאוד!! וכמורה במשך -45 שנים, אני כל כך מבינה את המצב
ודי פעמים נתקלתי עם החוויה הקשה הזאת של הילד ואני מעריצה את התושיה של הילדה שדברים כאלה הם נדירים, כי עולם הילדים הוא אכזר!
ממש מצמרר לקרוא את זה ומחמם את הלב!
יופי של קטע וכל כך אמיתי…..
כל הכבוד לך ןעל הסיפורים שאתה שולח.
מלכה\סקרלט.

והמאמינים יאמרו:
"ישועת ה' כהרף-עין"
מרגש

תודה לך שוקה.

היי שוקה

השעה אחת בלילה מוצאי שבת קוראת את הספור וחוזרת 35 שנה אחורה

ושואלת את עצמי איפה אותם פיות שיכלו לעזור לבני כשזהקרה לו לא אשכח לעולם את אי הנעימות והבכי שהיה נלווה לזה אבל טוב שהשנים עוברות וכולנו גדלים!!!! סיפורך נהדרים ומלאים למחשבות

אהבתי את הסיפור ואת תגובת עם-אור
"ישועת השם כערף עין"
תודה

אכן מעורר התרגשות ומחשבה. בבחינת "מה ששנוא עליך, אל תיתן שיעשה לחברך". או "מתנה מ(ש)מים", אם רוצים להמנע מלאמור מכנסיים רְטוּבִּים 🙂
שני הסנטים שלי…

מרגש!

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)