מלכת הכיתה
לרבים מאתנו, כהורים 'עתירי ניסיון', נקיטת עמדה בחיי ילדינו הבוגרים נראית כל-כך טבעית ונכונה. הקשיבו לסיפור האמיתי הבא שאולי ישמש כצלצול מעורר:
בתיכון נִיבה הייתה מלכת הכיתה. ספורטאית, תמירה, חטובה, שערה משי, ועיניה השקדיות משדרות טוב-לב ופיקחות. הבנים נכרכו אחריה, איך לא. כשהתגייסה לצבא היא הצטרפה ליחידה קרבית ושם פגשה את קובי.
קובי שירת ביחידה לא בתפקיד קרבי אלא כפקיד אפסנאות שאינו מתבלט. ביישן, חבוי אל עצמו, מעט גמלוני וממעט ליצור קשר עם האחרים שבגדוד. כפועל יוצא הוא נתפס כבחור אפרורי וחד-גוני, שלא משך תשומת לב כמעט של איש. מהו הדבר שחיבר אותם איש לא הבין ולא ידע. האם הוא חיזר אחריה? קצת קשה היה להאמין, ואולי השקט שבו הוא שמשך אותה והיא גילתה בו עניין ראשוני? איש לא ידע. וכך במקומות שהיפים, התמירים והמוחצנים לא צלחו, צלח דווקא קובי. וכשחלפו החודשים והרומן ביניהם קרם עור וגידים והם הפכו זוג של קבע הוא הכיר לה את הוריו. הם אהבו אותה מהשנייה הראשונה, כמו כולם. הוריה מאידך גיסא, לא אהבו כל כך את השידוך, בלשון המעטה.
"ערבה" הדביק לו אביה את הכינוי כמעט מהתחלה. "ערבה… מארבעת המינים בחג הסוכות" היה מסביר את הכינוי. "שנאמר על הערבה – אין לה טעם ואין לה ריח… וכך גם קובי. הוא לא מתאים לניבה שלנו."
אבל אהבתם צמחה ופרחה. כשהודיעו על נישואיהם בקיץ הקרוב, ניסו הוריה של ניבה להניאה. אמהּ לקחה על עצמה את המשימה לשוחח אתה. "הוא אינו מתאים לך, הוא חולמני מידי… אל תהיי פזיזה… מה בוער לכם?"
אבל ניבה התעקשה, עיני השקד שלה בערו. "אם לא תרדו ממני… בסופו של דבר תאבדו אותי. הוא אהבתי ולוֹ אנשא." היא פסקה בחדות.
ועוד באותו הקיץ ניבה וקובי נישאו למרות מחאות הוריה. תוך מספר שנים הם העמידו צאצאים, בן ובת, והקשר ביניהם המשיך להיות מיוחד ואוהב. באופן טבעי, כנראה בגלל יחסם המסויג של הוריה, קובי וניבה התקרבו מאד למשפחתו של קובי. כשמלאו לבנם הבכור שלוש שנים הם יזמו טיול עם משפחתו של קובי, לירידה במצוק הארבל. טיול שהיה תפור על מידותיה, כספורטאית ואוהבת אתגרים. ממש לקראת סיום הטיול מעדה ניבה, החליקה ונפלה מגובה של כמה מטרים ונחבלה קשות בצווארה. היא הוחשה לבית חולים כשהיא לא חשה את חלק גופה התחתון ולאחר טיפולים אין ספור היא שוחררה לביתה כשהיא משותקת לכל ימי חייה מהצוואר ומטה.
בחדרי חדרים לחשו הוריה: "היא כל כך רצתה לְרָצות אותו ואת משפחתו. מי היה צריך את הטיול האתגרי הזה?"
חלפו כמעט שלושים שנה. היום ניבה באמצע שנות הששים שלה, מרותקת לכיסא גלגלים ומוגבלת מאד בתנועותיה. ילדיה בגרו, נישאו ופרחו מהקן…. וקובי לצידה. כמו אחות רחמנייה הוא מטפל בה במסירות כל השנים עם לב ענק ואוהב.
"כל ערב לפני השינה," כך סיפר לי אחיה הבוגר, "היא עוצמת את עיניה ומברכת על כך שבחרה בו. בלעדיו לא היו לה חיים. אחת לשבוע אני נוסע אליה, לא לעודדה או לשמש לה חברה, אלא כדי לינוק ממנה את שמחת החיים שלה ואת היכולת שלה ליהנות ממה שיש. היא מקור השראה עבורי. וקובי… הוא המלאך שנשלח אליה ואלינו. איזה מזל שהוא קיים"
"ומה קורה עם הוריך?" אני מקשה.
"הורי לא יודעים היכן להטמין את פניהם מבושה על התנהגותם בעבר. הם אוהבים היום את קובי כבנם." הוא אומר לי ואני חש שהוא נסער.
(הסיפור הוא אמיתי, כפי שסופר לי ע"י אחיה של ניבה. השמות בדויים)
ואני יודע שזה נשמע לא טוב… ואיזה חוסר רגישות… ואיזו התערבות חסרת היגיון של הורים..?
האמנם?? האמנם זה כל כך רחוק מאתנו וקיים רק אצל הורים אחרים? אמרתי כבר פעם, בהקשר לסיפור דומה אחר, שניסיון ובגרות הם טובים וחשובים ובהחלט יש להביאם לשולחן, אבל אצטט שוב את הפתגם שצוטט בספרו של ירין קימור שמאד אהבתי: ניסיון כמוהו כפנס הקשור לגב. הוא מאיר רק לאחור… אל הדרך שכבר עברת…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי, 6 במרץ 2014
"מלכת הכתה" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
כמו תמיד סיפור מקסים שאומר לי: "רק עם אהבה ננצח", אפשר לקחת את הסיפור לכל מיני מקומות ואני מעדיף להשאיר אותו הכי תמים וראשוני, בדיוק כמו שהצגת אותו…
תודה על צלצול ההשקמה.
שוקה יקר, ממליצה שתבדוק מה ההבדל בין "טמיר" ל"תמיר".
חוץ מזה- סיפור פשטני כל כך. ציפיתי למשהו יותר עמוק.
שבת שלום, תמשיך לכתוב. בדרך כלל מאד מעניין אצלך.
שלום מרטינה,
אופס…סליחה על הטעות אכן צריך להיות תמיר (שהוא גבוה) ולא טמיר (שהוא נסתר). הערתך חשובה.
לגבי פשטנותו של הסיפור, יתכן. איני נוהג להתפלמס על התכנים שאני מביא, רק אומר שאני התחברתי לנושא שהוא מציף, במיוחד כשהסיפור לקוח מהחיים האמיתיים.
תודה
אוי שוקה שוקה, אתה משתבח עם השנים והסיפור הזה הוא אחד הטובים שלך.
הייתי קורא לו "ניצחון האהבה" והאהבה תמיד מנצחת- את ההורים, את המציאות ואת ההיגיון.
בדיעבד זה אפילו הרבה פעמים מצליח- כמו במקרה העצוב הזה , שבכל אופן נקרא הצלחה.
קראתי כרגע את אחת התגובות על פשטות הסיפור. אני חושב קצת אחרת – כמה מורכבת ועדינה היא הפשטות וכמה יופי יש בה .
ברכות- חמי
שוקה – זה סיפור פשוט אך לא מובן מאליו. רק באהבה יכולים שני בני אדם להתמסר אחד לשני לאורך זמן ולסחוף אחריהם גם קרובים רחוקים.
שוקה
כרגיל מרגש וכל כך אמיתי . תודה
יקי
שוקה , וואו ,למה וואו ,כי זה דומה מאוד לספור חיי , בסוף בית ספר (שלמדנו יחד ) אשתי לעתיד הייתה נערה יפת מראה , אמנם לא מוחצנת כל כך , אבל נערי כתתנו המוחצנים והגבריים עגבו אחריה במרץ רב ,וראה זה פלא , היא השיבה את פניהם ריקם והלכה אחר הרועה השקט , והמופנם , אמנם ספורטאי וחזק , והתחתנה איתו ונולדו 5 ילדים !אבל ברבות הימים חלתה באלצהימר ,ואני טפלתי בה 10 שנים , ונפטרה !!
ואני בניתי את חיי מחדש ,
בעיניי ספור שנגע לי בלב !!
תודה רבה ! וחבוק מעומר !
שוקה סיפורך מזכיר לי את השיר של ששי קשת
אין אני זוכר את שמו אבל גם מדבר על משאת נפשם של כל הגברים ורק האחד שגם עליו לא אותה מיוחדת ״שמה עליו״ נשאר נאמן
ולמרות השנים ולמרות הקשיים
האהבה יש לה מספר צדדים