"מקריות היא שם הפסבדונים של אלוהים"

באחד מימי שישי בעוד אני מסיים לשדר את פינתי בגלי צה"ל אצל שמעון פרנס, הוא מבקש שאשאר: "אתה מעלה מידי פעם," כך הוא אומר לי "סיפורים שיד הגורל בוחשת בהם, ואני רוצה שתשמע ממקור ראשון את הסיפור ההזוי הבא." והוא מעלה על הקו את יהודה הכט, מורה דרך ומדריך טיולים ותיק בארצנו, שמספר את הסיפור המרגש הבא:

"אני לוקח אתכם למעלה מעשרים וחמש שנים לאחור." כך הוא מתחיל. "השנה היא 1989 ובאחד  מימי אוגוסט החמים מבקשים מממני להחליף ליום אחד מדריכה שטיילה עם שתי נשים אמריקאיות יהודיות.

בבקר למחרת אספתי אותן, את אַלְמָה פּוֹלֶאר ואנה גורביץ', נשים נמרצות, צעירות ברוחן אם כי לא בגילן, והדרכתי אותן יום שלם במקומות שהן בקשו לסייר. בשובנו למלונן בירושלים, הן החמיאו לי על הדרכתי ובקשו שאמשיך איתן גם בימים הבאים: 'המדריכה שלנו היא אמריקאית, עולה חדשה' הן תֵרצו, 'נוח לנו עם הצבריות שלךָ.'

בילינו יחדיו כמה ימים גדושי חוויות בירושלים, במצדה ובדרום הארץ. לקראת סוף השבוע הן מושיבות אותי בלובי של המלון ו'מנחיתות' עלי בקשה תמוהה והסבר בצידה.

לפני כחמישים שנה הן חיו בוינה שבאוסטריה, שלוש חברות טובות  בגיל העֵשְרה – אלמה, אנה ורות אֵשְנֵר. בשנת 1938 כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה ניתן היה לנערים ונערות מתחת לגיל שש-עשרה לעזוב את אוסטריה ובתנאי שמצאו משפחות מאמצות במדינות אחרות. הקונסוליות האמריקאית והבריטית פתחו אז את שעריהן ליהודים כדי למצוא משפחות כאלה. אלמה ואנה (השתיים שמטיילות אתי עכשיו) מצאו משפחות כאלה בארה"ב ואילו רות מצאה משפחה באנגליה. שלושתן קיבלו אישורים ויצאו מאוסטריה, משפחותיהן נשארו שם ונספו בשואה.

הקשר בין רות שבאנגליה והבנות ששמו פעמיהן לארה"ב נותק. משך שנים ניסו אלמה ואנה לברר מה עלה בגורלה של רות ורק העלו בחכתם שרות עלתה ארצה בשנות החמישים והשתקעה באחד הקיבוצים בארץ.

'ועכשיו,' פונה אלי אלמה ואומרת 'אתה חייב לעזור לנו למצוא את רות בישראל.'

'איך אמצא אחת בשם רות בין מאות הקיבוצים בישראל?' אני שואל אותן, מבין אולי פתאום מדוע הן רצו מדריך צבר. אין לי צל צלו של מושג כיצד להתחיל. בוודאי כבר אינה נושאת את שמה מאז, בוודאי נישאה בינתיים, אולי הלכה לעולמה?

והן, בתמימות אמריקאית, בשלהן. 'מצא לנו איזה בית הארחה באחד הקיבוצים בצפון. בקיבוצים הרי כולם מכירים את כולם, נהיה שם ואולי נמצא את רות שלנו.'

אנחנו בקיץ, שיא העונה, הסיכוי למצוא חדרים פנויים לכמה ימים בצפון הוא אפסי. אני מפעיל את קשרי בכפר בלום, בגשר הזיו, בכפר גלעדי – וחדרים פנויים אָיִן. בניסיון אחרון אני פונה למלון נוף גינוסר, מודע לכך שעל קו הכינרת הסיכויים קלושים, והנה פקידת הקבלה שמכירה אותי אומרת: 'לא תאמין יהודה, הרגע ביטלו לי שני חדרים, אם אתה מאשר עכשיו… קִבלתָ.'

בצהריים למחרת אנחנו מגיעים ל'נוף גינוסר', הנשים ממלאות את הטפסים בקבלה ואני מבחין מאחורי הדלפק במנהל המלון משה רימון (ז"ל) שבמקרה נכנס לרגע לקבלה. אלמה מבחינה גם היא בו ודוחקת בי לשאול אותו על רות.

'אלמה חביבה,' אני אומר לה, 'תרגיעי. רק הרגע הגענו. ניכנס קודם לחדרים ואחר כך נתעניין. לא צריך להטריד דווקא את מנהל המלון.'

והיא בשלה: 'תשאל… תשאל…'

אני מתנצל במבוכה בפני מנהל המלון, מציג את שתי האמריקאיות 'הנודניקיות' שאִתי, מספר לו בקצרה על חיפושן ושואל אותו באם שמע פעם או נתקל באישה הנושאת את השם רות אֵשְנֵר.

עיני האיש מצטמצמות. 'יהודה…' הוא אומר לי 'אתה צוחק ממני בוודאי?'

'אני מבין שזה חיפוש של מחט בערימת שחת… ' אני עונה לו, 'אבל הן דוחקות בי לשאול…'

'לא בגלל זה שאלתי אם אתה מתבדח. עכשיו תורך לשאול אותי אם אני לא צוחק.' הוא עוצר לרגע ואז פולט: 'רות אֵשְנֵר היא אשתי!'

למרות שהכין אותי פלטתי כאוטומט: 'אתה צוחק ממני…?'

הנשים מבחינות בהבעת פנינו ודוחקות בי: 'מה הוא אומר… מה הוא אומר?'

תקצר היריעה מלספר על המפגש בין שלושת חברות הילדות – רות, אלמה ואנה – שהיה כמובן שטוף דמעות וריגושים. איני זוכר מפגש כל כך מרגש שחוויתי בכל שנותיי כמדריך."

(כך סיפר יהודה הכט לשמעון פרנס ולי)

 

האימרה "מקריות היא דרכו של אלוהים להישאר אנונימי" מיוחסת לאלברט איינשטיין אך ידיד טוב היפנה תשומת לבי לניסוח מוקדם יותר שמיוחס לפייר תאופיל גוטייה, משורר ועיתונאי צרפתי, מהמאה התשע עשרה: "מקריות היא שם הפְּסָבָדוֹנִים (שם העט) של אלוהים…" .

חג חנוכה שמח ושיקרו רק נסים טובים…

זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, יום חמישי 03 בדצמבר 2015

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות