נחש הכסף

אני מבקר במוזיאון זוחלים בארץ רחוקה. נחש ענק בצבע כסף שרוע ללא תנועה בכלוב זכוכית ומעלה בי סיפור של מנחם תלמי -"נחש הכסף" – ששלחה אלי נורית רכס-גל, בת דודתי.  מנחם תלמי הוא עיתונאי וסופר שיחסוֹ מיוחד לישראל של פעם. קטונתי מלעבד את תלמי, אבל הנה תקציר מסיפורו, בתקווה שאיני חוטא מהותית למקור:

זה לצד זו הם בהו באור הירח המלא. "איש שלי…" היא הגתה והוא חפן אותה בזרועותיו.
"הרבה נשים היו לךָ?"  לחשה אליו.
"היו." אמר ונתחייך.
"והייתה אחת שאהבת כמותי?"
"אחת ויחידה," השיב לאחר שהות, "לפני שנים."
"יפה ממני?" לא הרפתה.
"באמונה, איני יודע." התגונן.  "לא ראיתיה".
היא צחקה  בתרעומת קלה  "אל תשטה בי, איש".
"איני משטה, תינוקת. מעולם לא ראיתיה".
"כיצד אהבת בלא לראותה? ספר לי…"

"בן עשרים הייתי," נאנח וסיפר – "בעיצומה של מלחמה, בלילה שחור כפחם. הדממנו את פלוגת הזחלים במעלה הוואדי, הייתה הוראה לא להעלות כל אור… ואני נתאוויתי לעשן. ידעתי שלמטה בוואדי, נטוע מאהל ואוּכל למצוא מסתור לעישון.

סומא לחצאין חתרתי בפחמו של הלילה ולפתע צמחה דמות באפילה… ונחבטתי בה. מתוך התגוננות חיבקתיה להכריעה. ואז … "אימא!… מי זה? …" – צפצף לתוכי קול של נערה.
"מפקד מחלקה 3 "  עניתי מבודח, משנפוגה בהלתי.
"תודה לאל…" שמעתי רווחה בקולה, "סמלת- ראשונה מחיל הרפואה" – שקלה לי באותו מטבע – "ו… אתה יכול להרפות ממני"
ידַי נטשוה במהירות.

סיפרתי לה שירדתי לחפש מסתור לעישון. "יש לנו אוהל סיירים"  אמרה  "תוכל לעשן בו"
מגשש דרכי כסומא, היא הושיטה לי ידה מובילתני כהובֵל זאטוט. באוהל העטתה עלי שמיכה שבחביונה הצתתי סיגריה. כמה השתוקקתי לראות את פניה….
ישבנו באוהלון בשממה, איש ואישה זרים לחלוטין – אך קרובים מכוחם של חושים. פתאום אמרה : "עיוורים… גם הם יכולים לראות… ואל תבין שלא כראוי…." רכנה אלי והעבירה קצות אצבעותיה על פני. עצמתי עיני ונתמכרתי למרוץ של דמי.
"אתה יפֵה" אמרה  "אתה רך ונבון…. ולא התגלחת. רוצה לראות אותי?"
חפנתי פניה בכפותיי ויותר משניסיתי ללמוד אותן, ליפּפתין ברוך.
"המאמין אתה בקמעות?" שאלה וחשתי שהיא שולפת דבר-מה מפרק ידה. "זהו צמיד" הוסיפה "גליפה של נחש-כסף."
שמעתי מפץ-מתכת קל. היא שברה את הצמיד הדק לשניים ואת חציו האחד תחבה לכיס חולצתי.
"מאום לא יאונה לך"  קבעה  "בחצי הנחש מקופלים תפילותיי לשלמותך"
היא קרבה ראשה ואני הטבעתי שפתי ללחיה הלוהטת. היא נשמה חפוזות ואני שאפתי לקרבי את ריחה. "טרם ידעתי נשיקה …" לחשה נרעדת. "אני רק בת שבע עשרה, שיקרתי בגילי ולקחו אותי לשירות."

ואז … דממת המדבר נקרעה מרעם מנועים מותנעים… הטור זז.  פרצתי מן האוהל.
"מה שִמךָ?"  היא צעקה.
טיפסתי לזחל שלי תוך מסעו, ושמעתי ללא הרף בנות-קול : מה שִמךָ?  מה שִמךָ?

שלוש שעות ארך הקרב ואז שאג המפקד שאעבור לפקד על הזחל הסמוך. מאוחר יותר הובהר לי כי כל יושבי הזחל שלי ניספו מאִשו של תותח, כמה רגעים לאחר שעזבתיו…
ידי נגעה בקמע שבכיסי, חציו של הנחש. מה שִמךָ? מה שִמךָ? חזרו וניעורו בנות-הקול.

הימים נקפו ולא שכחתיה. הייתי בולע בעיני כל צעירה שענדה דרגה צבאית. היה זה חסר תכלית, שכן לא ידעתי מה דמות לה. בצר לי שטחתי סיפורי בפני החובש המחלקתי שלנו שנדלק למשמעו באותה קדחת של חיפוש. לא עייפתי מלספר לו את דמותה כפי שנצטיירה לי מתוך מגע אצבעותיי ומהבלי נשימתה. היה זה הוא שניחם אותי באגדה מילדותו – אם תקצץ נחש לשניים ותטיל כל חלק  ביבשת אחרת, סופם שיתאחדו, גם לאחר שנים.

פתאום נתנער מרבצו. רק עתה נוכח שבהיותו שקוע בסיפורו היא בכתה חרש.
"מה לך, גוּרה?" שאל בדאגה.
"מאומה איש. " יבבה. "פעמים אישה חייבת להתייפח. העודך נושא את חצי הנחש כקמע?"
"מקנאה לו?" שאל.
"לא. רק סקרנית כתינוקת".
הוא שלף מכיס מכנסיו חציו של צמיד כסף מגולף כנחש מתפתל.
בתאווה נטלה את החפץ לידה ונסתכלה בו נפעמת. היא חמקה לפינת החדר ומשחזרה שלחה אליו את שתי כפות ידיה הקמוצות.
"אלוהים גדולים…" מלמל חרש.
בכל אחת מכפות ידיה החזיקה חציו של נחש כסף.

(סיפורו של מנחם תלמי – מקוצר. מומלץ בחום לקרוא את הגרסה במקור)

ונחש הכסף שבכלוב למולי נרעד לפתע וזז, מגלה טפח נוסף מגופו ואני יכול להישבע שהבחנתי בצלקת במרכז גופו. הקוּצץ גם הוא פעם והתאחד, כדברי האגדה…?  

זיקוקין די-נור
שוקה, מונטֶה וֶורדֶה, קוסטה ריקה,
יום חמישי, 31 בינואר 2013

"נחש הכסף" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות