נשיקת לילה טוב

תמיד ריגשה אותי אהבה ארוכת ימים של אנשים מזדקנים. התמונה, בין אם בסרט או בתכנית טלוויזיה או בדמיוני, של אנשים מבוגרים, מטופחים, המביטים בערגה ובהערכה איש ברעהו, תמיד הייתה בעיני מודל לחיקוי. בזוגיות כזו, אמרתי לעצמי, אני רוצה להזדקן. ללא ריחוק, ללא ניכור, ללא נרגנות האופיינית לזקנים. בעיני, יש באנשים המזדקנים באהבה איזה שהוא תום, איזו שהיא שלמות, מעין תשובת מחץ – "כן, אפשר גם אחרת."  אין פלא, אם כך, שהסיפור הבא שבה את לבי:

כשאני מגיעה למשמרתי כאחות-ערב בבית האבות אני נוהגת לעבור במסדרון ולעצור ליד כל דלת כדי לפטפט מעט ולהסתכל. את קֵייט וכְּריס אני אמצא לעיתים קרובות יושבים יחדיו, מעלעלים באלבומי התמונות שלהם ומעלים זיכרונות. והם נראים נחמדים כל כך כשהם ישובים ביחד, האור מהחלון נזרק על שער השיבה שלהם ופניהם, חרושי קֵמטי הזמן, מחויכים מהזיכרונות. כמה מעט יודעים הצעירים על אהבה, חשבתי לעצמי. כמה טיפשים הם לחשוב שיש להם מונופול על מוצר יקר ערך כזה. לפעמים היינו מבחינים בקייט וכְּריס פוסעים לאיטם שלובי זרוע והשיחה שלנו מיד הייתה נסבה לשיחה על אהבתם ומסירותם איש לרעותו. תמיד חשבנו על מה יהיה כשאחד מהם ילך לעולמו. ידענו כי קיית תלויה בכְּריס, ותהינו איך קיית תתפקד אם כְּריס ימות קודם. לפני השינה היה להם טקס קבוע. כשהייתי מגיעה עם התרופות קייט כבר הייתה ישובה בכיסאה, בחלוק ובנעלי בית. הייתה נוטלת את כדוריה, ובזהירות כְּריס אז היה מוביל אותה למיטתה ומהדק את השמיכה מסביב לגופה השברירי. כְּריס היה אז מכבה את האור למראשותיה, מתכופף אליה ובעדינות הם היו מתנשקים. רק בסיומו של הטקס הזה הוא היה פונה אלי לקבל את תרופותיו. בדרכי החוצה עוד הייתי שומעת אותו  אומר, "לילה טוב, קייט," והיא עונה לו, "לילה טוב, כְּריס."

נעדרתי יומיים וכשחזרתי חיכתה לי החדשה הרעה שכְּריס נפטר מהתקף לב. "איך קייט?" שאלתי. "רע מאד" הייתה התשובה. רצתי לחדרה. קייט הייתה ישובה בכיסאה, ללא תנועה, ומבטה תקוע בחלל. לקחתי את ידיה בידי אבל מבטה נותר תקוע. אמרתי לה שרק עכשיו שמעתי על כְּריס ושצר לי. לשמע השם כְּריס מבטה נעור ודמעות החלו לזלוג על לחייה. "כְּריס איננו," היא לחשה. פינקנו אותה תקופה מסוימת, אפשרנו לה לאכול בחדרה, בקרנו אותה תכופות ואחר כך בהדרגה ניסינו להחזיר אותה לשגרה. שלב ההכנה לשינה היה הקטע הקשה ביותר עבורה. למרות שנעתרנו לבקשתה לעבור למיטה של כְּריס, ולמרות שניסינו לשוחח אתה ולהסיח דעתה, היא נשארה עצובה ושותקת. שמנו לב שהיא נשארת ערה ובוהה בתקרה זמן ארוך לפני השינה. השבועות שחלפו לא עזרו ותהיתי למה החלק הזה של היום קשה יותר עבורה? וערב אחד כשכבר הייתה במיטה בוהה בתקרה כהרגלה, רכנתי מעליה, נישקתי את לחייה ושאלתי אותה באימפולסיביות: "קייט, האם זו נשיקת הלילה טוב של כְּריס שכה חסרה לך?" כאילו ושחררתי את ניצרת דמעותיה, דמעות שטפו את לחייה והיא אחזה בידי. "כְּריס תמיד נישק אותי ללילה טוב," היא מררה בבכי, "אני כל כך מתגעגעת אליו. קשה לי להירדם ללא נשיקתו." "אני יודעת," לחשתי לה. "תודה שנישקת אותי" היא אמרה. ואז המשיכה כממתיקה איתי סוד: "את יודעת, כְּריס היה נוהג לשיר לי שיר שאני חושבת עליו כאן בלילות." "מהו השיר?" שאלתי. היא חייכה ובקול חלש של אשה זקנה, אבל עדיין מלודי, קייט שרה לי ברכות: So kiss me my sweet, and so let us part. And when I grow too old to dream, that kiss will live in my heart…. 

(השיר הוא שיר עבר מפורסם, משנת 1935, של המרשטיין, מתוך סרט "הלילה הוא צעיר". הסיפור הוא אמיתי וסופר ע"י פיליס וולקנס, האחות שבסיפור, בקובץ הסיפורים "מרק עוף לנשמה לנשים", בתרגום שלי מאנגלית)

כשתרגמתי את הסיפור הזה לזיקוקי הדי-נור התגנב לו מחנק קל וטיפס בגרוני תוך כדי ההדפסה. כשאני קורא זאת שוב, מצטרף גם קולה של הקנאה הסונֶטֶת בי: "נו… ומה אתך?" זִקּוּקִין דִּי-נוּר (33) שוקה, ממדריד, ספרד יום חמישי, 9 ביולי, 2009  

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

מקסים, נוגע ללב. יש לי כמעט את כל ספרי הסדרה בעברית בביתי.
כל סיפור בספרים הללו עושה בלב משהו.
משולי.

Dear shuka
Please mail me your mobile no I will then call you and tell you the real story about my Grand father Haim Maller and his wife Yonna )Both first setters in Mazkert Batia
Shally
0523281111

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)