עדר העיזים והנביאים
סלמאן אבו רוקון, המכונה אבו עלא, הוא דרוזי תושב עוספייא איש טבע בכל רמ"ח אבריו. הוא עבד ברשות הטבע והגנים למעלה משלושים שנה, מכיר כל פינה וכל אבן, בעיקר בצפון הארץ. הזדמן לי לפגוש אותו כבר יותר מפעם אחת וּבפּעם האחרונה שפגשתיו בקשתי ממנו שיחזור ויספר לי את הסיפור על רועה העיזים והתובנה הניהולית החכמה שעולה ממנו.
ולמרות שהתובנה היא ניהולית חשבתי לתומי שהיא תעניין את כולנו. וכך הוא מספר:
בכפר חורפיש שבגליל העליון חי לו בעל עדר עיזים ותיק, מוכר ומיוחד. מוקדם בכל בוקר הוא היה משלח את העיזים לרעות באחו ולקראת שקיעת החמה, בְּדרך המובנת רק לו, כולן היו חוזרות אל הדיר.
"ואל תקל ראש בכך," מסביר לי סלמאן "עיזים, שלא כמו כבשים, נפוצות לכל עבר כשהן רועות באחו ויכולות לגמוא מרחקים של עשרים ק"מ ביום. לא פשוט לרכז אותן חזרה לדיר. הכבשים לעומתן, פחדניות והן בדרך כלל רועות ומתנועעות בגוש אחד וקל לשלוט בהם. לא כך העיזים."
יום אחד נקרא בעל העדר לבדיקות בבית החולים בנהריה. יום קודם הוא קורא לבנו הבכור ומבקש ממנו להתפנות מעיסוקיו בבוקר המחרת.
"אני מחר כל היום בבדיקות בנהריה," הוא אומר לבנו "ואתה תחליף אותי בדיר. כל שעליך לעשות הוא לפתוח את שערי הדיר מוקדם בבקר ולשלוח את העיזים לרעות באחו."
"איך אחזיר את כולן בערב?" שואל הבן מודע לִבעייתיות איסוף העיזים.
"אל תדאג," אומר לו אביו "אינך צריך לעשות מאומה הן תחזורנה בעצמן. כל מה שעליך לעשות… ודיר באלאק אל תשכח… כשהן יוצאות מהדיר תברך אותן בצעקה: 'לכו לדרככן, יברך אתכן הנביא סָבָּלָאן בלכתכן ובשובכן'. הן מכירות את הברכה והן כבר תשובנה – הבנת מה לעשות?"
הבן מהנהן שהבין.
למחרת, מאוחר בערב, שב בעל העדר מהבדיקות בבית החולים. הוא ניגש לדיר לבדוק שהכול בסדר ולחרדתו הוא מבחין שמירב העיזים אינן בדיר. הוא צועק לבנו וזה מגיע בריצה.
"היכן כל העיזים… מה קורה?"
"רובן לא שבו לדיר." אומר הבן, פניו נפולות והוא מחכה לדיברי תוכחה.
"בירכתָ אותן כפי שבקשתי?"
"בוודאי."
"תגיד לי בדיוק מה אמרת להן." מתעקש האב.
"פתחתי להן את השער בבוקר," עונה הבן "ובירכתי אותן בצעקה: 'לכו לדרככן יברך אתכן הנביא סבלאן, הנביא שועייב (יתרו), הנביא מוסה, הנביא מוחמד… אָנָעָרֶף… שכולם יברכו אתכן בלכתכן ובשובכן… רק שובו…"
פניו של האב מחווירות. הוא מחבק את כתפי הבן ולוחש אליו כמורה:
"רצית טוב בני, אבל קילקלת. העיזים רגילות להנחיות ברורות, וכך גם הנביאים. כל אחד סמך על השני שיעשה את העבודה. וכשאתה מאפשר גם לעיזים לבחור, כל אחת בוחרת לה נביא אחר להישען עליו…. והולכת למקום אחר. זכור את חשיבות המיקוד בני, חשיבות המיקוד…"
(כך סיפר לי סלמאן אבו רוקון)
והסיפור הזה נופל אצלי על אוזן קשובה כי גם אני למדתי עם השנים את חשיבות הבהירות בהנחיות כדי למנוע פרשנויות או ויכוח על אחריות. אחד מהתסכולים הגדולים של עובדים מוּנע מהנחיות סותרות ומדברים מורכבים. ומשלמדתי זאת הייתי מטיף שהנחיות (מיילים למשל) ימוענו לאדם אחד, ממנו תידרש גם האחריות, ולא לכמה אנשים, כי אז לא ברור אצל מי האחריות לטיפול. האחרים יכולים כמובן להישאר מועתקים – אחראי יש רק אחד.
סטיב ג'ובס צוטט כמי שאמר: "זו אחת מהמנטרות שלי – מיקוד ופשטות. פשטות יכולה להיות הרבה יותר קשה ממורכבות. אתה לפעמים צריך לעבוד קשה כדי לנקות את המחשבה ולעשותה פשוטה. אבל בסופו של דבר זה שווה את זה, כי כשאתה מגיע לשם אתה יכול להזיז הרים…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 13 ביולי 2017
"עדר העיזים והנביאים" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
סיפור העיזים
הגיע בדיוק לפני הרצאה שאני מעביר ואשבץ אותו במבא
תודה
ותמשיך לספר
חיים
המדייק וממקד קולע המוסיף ומסרבל גורע .
לשוקה-תודה-מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור. עצוב לי מאוד כי יוסף מאושפז ברמב"ם במצב קשה מאוד-למה אני מספרת לך את זה? עוד לא סיפרתי לחברים טובים-רותי
בקר טוב שוקה כמדי יום א לפני לכתי למרכז לקשיש בכרם שבו אני מתנדבת אני מחפשת את הספור שלך ומספרת להם אותו הם תמיד נהינים מהספורים שלך המון תודות ויישר כח ! חני