עצימת עיניים

איני איש חינוך ובכל זאת מגיעים אלי סיפורים רבים מעולם החינוך ושובים את ליבי.

צביקה וינברגר, רכז התרבות של בית ברט בירושלים, שלח אלי קליפ וידאו. ובסרטון מישהו שאינו מזדהה מספר סיפור שאולי יזכיר לחלקכם סיפור שסיפרתי כאן, אבל התפתחות העלילה כאן שונה ומפתיעה. הנה תקציר, בהתאמות קלות שלי:

 

בחור צעיר פוגש באקראי איש מבוגר ומזהה אותו כאחד ממוריו בנעוריו. הוא פונה לאיש ומזכיר לו שהוא היה תלמידו לפני שנים רבות.

"ומה מעשיך היום, איש צעיר?" מתעניין המורה.

"גם אני מורה היום." עונה הצעיר.

"נפלא. ומה הניע אותך לבחור בהוראה?" חוקר המורה לשעבר.

"אתה מורי, אתה היית הגורם שהשפיע."

"מחמיא לי." אומר המורה לשעבר, "כיצד השפעתי…?"

"איני יודע אם זכור לך אותו הבוקר." מספר הבחור. "אחד מהילדים הגיע עם שעון יד חדש, מתוחכם טכנולוגית, הניח אותו על השולחן וכל הילדים הצטופפו סביבו מלאי התלהבות, רוצים לנסות ולמשש. ובתוך כל ההמולה, נכנסת לכיתה, כולנו התפזרו למקומותינו ואז, ואז… אותו הילד צעק בהתרגשות: 'וואלה… אני לא מאמין… גנבו לי ת'שעון."

ואתה היסית את הילד ואחר כך את כולנו, שניסינו להתגונן, וביקשת שנשב. אמרת שאינך מאמין שמישהו מהכיתה באמת גנב. יתכן שמישהו חמד לצון, או עשה טעות שהוא מתחרט עליה. ביקשת שמי שלקח את השעון, שיודה, ובזה תיפתר הבעיה.

איש מאיתנו לא הודה.

ואז… אני זוכר את זה בבהירות… ביקשת מכולנו, כולל הילד שהשעון שלו, להסתדר בשורה עם הפנים לקיר, להניח את כפות הידיים על עינינו, ולעצום עיניים.
נעמדנו ליד הקיר, כפי שבקשת, ועצמנו עינינו. זו הייתה כיתת בנים בלבד בבית ספר דתי. חשנו שאתה עובר ליד כל ילד, נעצר, מפשפש בכיסיו, וממשיך לילד הבא. כשסיימת עם כולם, חזרת לשולחנך, ביקשת מאיתנו להסתובב ולפקוח עיניים.
שעון היד היה מונח על שולחנך.
החזרת את השעון לילד שהביא אותו, ובפני כולנו חזרת שוב על מונחי השגיאה והחרטה. היו כמה דקות של התרגשות ואז המשכת בשיעור כאילו לא קרה דבר.

אני הייתי הילד שגנב את השעון. מכיסי הוצאת את השעון הגנוב אז. בליבי הכרתי לך תודה ענקית על שלא חשפת את קלוני ברבים. נשבעתי שלא אסטה עוד מדרך הישר. משלא אמרת מאומה בפני הכיתה, הנחתי שתשוחח אתי לבד. עבר יום, עברו יומיים, עברו שבועיים – לא קראת לי ולא נזפת בי. החלטתי אז שכשאגדל אהיה מורה. מורה שמשפיע, בדיוק כמוך."

הוא סיים והביט במורהו, מחכה לתגובה. המורה הניד ראשו וחייך.

"התוכל לומר לי היום" שאל הצעיר "מדוע בחרת לא לומר לי דבר? מדוע לא נזפת בי ולו בשיחה פרטית? זה היה כל כך מתבקש…"

והמורה הוותיק הביט בו ואמר: "באמת לא הבנת? לא הבנת שגם אני לא ידעתי מי לקח את השעון? רק עכשיו אתה מגלה לי שזה אתה."

"הכיצד לא ידעת?" תמה הצעיר "הרי שלפת את השעון מכיסי… במו ידיך?"

והמורה אמר בשקט: "כשביקשתי מכם אז לעצום את עיניכם… גם אני את עיניי עצמתי. פישפשתי בכיסים שלכם כשעיניי עצומות. לא רציתי לדעת מי לקח את השעון, כדי לא לקבל רושם רע על הילד, לא לבייש. אני שמח שהדרך שנקטתי הוכיחה את עצמה. תודה שסיפרת לי." הוא פרע בחיבה את שיערו של הצעיר והלך לדרכו.

(מקטע וידאו שאיני יודע את מקורו. הובהר לי שזה סיפור עתיק יומין שהרב של קריית ספר, הרב מאיר קסלר, נוהג לספרו)

 

כן, יש אולי 'חורים' בסיפור, ויגיד מי שיגיד שלא יכול להיות שהמורה לא ידע, כי הוא ידע כיצד הילדים מסודרים ליד הקיר – ובכל זאת, איזו עצימת עיניים, תרתי משמע, כל-כך מעצימה של מחנך!

ואולי… אולי לפעמים צריך לדעת לעצום את העיניים.  שמעון פרס צוטט פעם במשפט בערך כך: "בחיים כמו באהבה, יש דברים שלא תוכל להשיג אלא אם כן עוצמים קצת את העיניים."

שנת הלימודים הקרובה או טו טו בפתח – שתהיה שנת לימודים פוריה.

זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 22 באוגוסט 2019

"לעצום עיניים" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות