שתי מחויבויות

אמי נפטרה כשהייתי בחור צעיר, בטרם מלאו לה חמישים, כשאני הייתי במשמרת להשגיח עליה בבית החולים. כשמסרו לי את חפציה האישיים לאחר פטירתה הייתה שם טבעת הנישואין שלה. הסתכלתי על הטבעת, שמידותיה קטנות, תוהה מה לעשות ואז ענדתי אותה והחלטתי שבבוא היום גם אנשא אִתה. מידתה של הטבעת הייתה קטנה על אצבע האמה השלי אז ענדתי אותה על הזרת. ומאז הייתי נדון להערות מכל מי שהבחין בכך 'למה אתה עונד את טבעת הנישואין על הזרת?'

אין תֵּמַהּ שהסיפור הבא שנתקלתי בו בירחון אמריקאי משך את תשומת לבי. הנה בשינויים קטנים ובתרגום חופשי שלי מאנגלית:

 

"אני עונד על ידי, על שתי אצבעות נפרדות שתי טבעות נישואין כבר למעלה מתריסר שנים." מספר בחור בשם פטריק קוני. "והטבעות הללו מושכות מידי פעם תשומת לב. כשאני נשאל לגביהן אני עונה: 'שתי טבעות כתזכורת לשתי מחויבויות.' והתשובה נתקלת בתגובות משונות החל מהרמת גבה וכלה בשיעול גרוני או מבט תמה.

לאחרונה יצאתי מאיזו ישיבה עסקית, אני עומד במסדרון כדי לבדוק ולשלוח הודעות בטלפון הנייד שלי. מישהו עומד גם הוא במסדרון, מציץ בי, מבחין כנראה בשתי טבעות הנישואין ואינו יכול להתאפק: 'סליחה שאני שואל… אבל… רק מסקרנות… למה שתי טבעות נישואין?'

יריתי אליו את התשובה הרגילה שלי: 'כי יש לי שתי מחויבויות.'

הפעם האיש לא הגיב בשיעול גרוני או במבוכה והוא פשוט שאל: 'מה באמת? למה?'

איני יודע מה גרם לי לעצור ולהסביר דווקא הפעם: 'תראה…' אמרתי לו 'אני איבדתי את אבי בסוף שנת 1999, ממש לפני תום המאה, לפני הכניסה של שנת 2000. התאריך זכור לי כי זה היה משהו שאבי מאד חיכה לחוות. כשאמרנו את מילות הפרידה האחרונות שלנו על קברו בהלוויה, אמי, אשתו למעלה מחמישים שנה, הושיטה לי אז את טבעת הנישואין שלו. איני יודע מה הייתה מטרתה, הייתי מופתע אבל ללא היסוס ענדתי מיד את הטבעת על אצבעי האמצעית, סמוך לאצבע עליה אני עונד את טבעת הנישואין שלי עצמי. ומאז זה נשאר כך.'

האיש הזר הביט בי מחכה להמשך. 'אני עונד את הטבעת של אבי' הוספתי ואמרתי לאותו האיש הזר 'כדי לכבד את אבי ולכבד את נישואיהם של הורי. אבל אני בעקר עונד את טבעתו של אבי כדי להזכיר לעצמי מידי יום להיות בן לאמי ואב לילדי כפי שאבי רצה שאהיה. אני עכשיו בן ששים. טבעת הנישואין מזכירה לי את מחויבותי לרעייתי לה אני נשוי כבר שלושים שנה וטבעת הנישואין של אבי מזכירה לי את מחויבותי לאמי, לאחי וכמובן לילדי.'

האיש הזר הביט בי, הניד בראשו ללא מילה והלך לכיוון המדרגות, למגרש החניה.

אני המשכתי להתעסק בטלפון הנייד שלי. לאחר כמה דקות הבחנתי באיש הזר חוזר לכיווני.

הוא התקרב אלי ואמר בקול רועד, ניכר היה שהוא נרגש:

'אדוני… אתה יודע… גם לי יש את טבעת הנישואין של אבי שקיבלתי לאחר מותו. היא תחובה באחת משידות הגרביים שלי, כאבן שאין לה הופכין. מהיום… בזכות הסיפור שלך… אני אתחיל לענוד אותה על אצבעי.'

הנהנתי בראשי ללא  מילה, והאיש הסתובב בשקט ויצא למגרש החניה. רק כשיצא האיש משדה ראייתי השפלתי מבטי, הצצתי בשתי הטבעות הענודות בסמיכות זו לצד זו והרשיתי לחיוך של שביעות רצון להתפשט על פני…

 (פורסם ב-   Reader’s Digest magazine בפברואר 2015 , סופר ע"י Patrick Cooney )

 

וחשבתי … כמה אנחנו משקיעים בסמלים של מחויבות זוגית? – טכסי נישואין מפוארים, טבעות נישואין יקרות ערך, כְּתוּבּוּת, 'בטוב וברע… בְּחוֹלי ובבריאות… עד שהמוות יפריד', ולצערנו… חמישים עד שבעים אחוז מהנישואין הללו מסתיימים בפרידה או בנישואים לא מאושרים.

ומאידך… איננו עונדים כל טבעת, איננו עוברים כל הדרכה, או טכס, או שבועה של מחויבות להיות הורים טובים. למרות שמילדים כמעט אף פעם לא מתגרשים.

אז אולי נתחיל לייצר שבועת מחויבות להורות טובה? אולי עם לידת הילד הראשון נרכוש ונענוד טבעות 'הורות' שיזכירו לנו את המחויבות לילדינו, כפי שעשה פטריק בסיפור?

 

מאמן אמריקאי בכיר בשם מייקל לוין אמר: 'זה שיש לך ילדים לא הופך אותך להורה, כמו שזה שיש לך פסנתר לא הופך אותך לפסנתרן.'

 

זִקּוּקִין דִּי-נוּר

יום חמישי, 6 באוגוסט 2015

"שתי מחויבויות" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור למטה להאזנה.

Parnas 220 2 commitments with dr Benado 7.8.15

תגובות בפייסבוק

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.


תגובות

הי שוקה.
כמה שהסיפור הזה מקסים ונכון ונוגע ואמתי. הוא מדגיש את מה שחשוב בעיני… את קדושת המשפחה.
תודה על מי שאתה עבורי.
דקל מוסר לך שהסיפור מאוד מרגש בעיניו…

היי שוקה,
סיפור מקסים ונוגע ללב.
המשפחה חשובה יותר מהכל.
תודה ושבת שלום,

שוקה היי
סיפור מקסים, ריגשת אותי.
מזכיר לי את עצמי במעט. את נישואי השניים ערכתי כאשר אימי כבר לא היתה. (נפטרה גם כן צעירה). בעלי קידש אותי בטבעת הנישואין שלה. מאז אני עונדת אותה ואת שאר תכשיטיה. כאשר יש ארוע משפחתי אני תמיד לוקחת שרשרת מסוימת שלה שאהבה כדי להרגיש שאימי איתי.

קוראת ונהנית הרבה מהטור שלך אז קודם כל תודה !
קראתי כרגיל חצי בחיוך חצי בדמעה וחשבתי שהמסקנה שתוביל אליה בסוף תהיה הפוכה..: להזכיר לנו את המחוייבות להורינו דווקא…
אני חושבת שבימינו הילדים מקבלים כל כך הרבה במה (אובר לטעמי) אנחנו כ"כ מחוייבים להם ולמעשה הם במרכז.
איפה ההורים שלנו בכל זה ?
כמה פעמים אנחנו מתקשרים להורינו שיסייעו לנו עם הילדים וכמה אנחנו מתקשרים לדרוש בשלומם או לסייע להם…?
אני כשלעצמי אם לארבעה ילדים מדהימים ונהנית מכל תקשורת ורגע של אימי וחמותי עם ילדיי (לצערי אין סבים בחיים)
אבל כל הזמן מזכירה לעצמי את המחויבות להורים. זו הפרמידה הנכונה בעיניי…את מחוייבותי לילדיי אני נושמת בכל רגע ממילא…:-)
כך שאני אהבתי את הסיפור מנקודת המבט הזו..של המחוייבות להורים שלנו. שגם מהם אנחנו לא מתגרשים לעולם , תודה לאל !
שתהיה שבת שלום של שמחה אהבה והרבה משפחה
דנית

ד"ר דורון בנאדו, כירורג לרפואת שיניים, יצר אתי קשר והנה דבריו:
"אני נוהג להקשיב לתכנית העונג השישי ולסיפוריך. זו בדיוק השעה בה אני נוהג ברכבי בדרכי למשחק הטניס השבועי. לפעמים אני נשאר ברכב רק כדי לשמוע את סוף הסיפור שלך. לאחרונה אמי בת השמונים וחמש חלתה במחלה קשה וידענו שמותה קרב. ביום חמישי פגשתי את הרופא בבית החולים, שציין שימיה ספורים וכי כדאי שאסיר את טבעת הנישואין שלה ושאקח אותה עמי. סירבתי… איני יודע מדוע. למחרת, יום שישי, אני בדרכי לבית החולים ואני שומע את סיפורך על שתי הטבעות ומשהו בסיפור נגע בי. אני עולה לחדרה של אמי בבית החולים, יושב לידה ומבחין בטבעת הנישואין על אצבע ידה. אני מסיר את טבעתה ועונד אותה – מה שרק יומיים לפני כן סירבתי לעשות – על אצבע הזרת שלי כי הטבעת קטנה למידותי. יומיים לאחר מכן אמי נפטרה ואנחנו כרגע יושבים עליה שבעה.
"ומה בסיפור גרם לך לענוד את הטבעת הזו בנוסף לטבעת הנישואין שלך?" אני שואל אותו.
"כנראה…" הוא משיב לי " מאותה הסבה שגרמה לאיש שבסיפור להוציא את הטבעת של אביו ממגירת הגרביים השכוחה. אימצתי כנראה את הדרך המיוחדת הזו להזכיר לעצמי מחויבויות משפחתיות אחרות…"

סיפור נוגע ללב. חובה! חובה! לזכור ולכבד את ההורים גם לאחר מותם.
תודה שוקה על הסיפור הנפלא הזה.

לאחר שידור הסיפור בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל יצר אתי קשר לזר צנדקוביץ, מפקח שידור לשעבר בקול ישראל, ואלה דבריו (קבלתי רשותו להעלותם כאן):
הסיפור שסיפרת נגע בי מאחר וגם אני עונד שתי טבעות על אצבעותי למעשה שלוש.
לפני 25 שנה, בדיוק ביום הולדתי הארבעים נפטרה אמי, ניצולת שואה, ממחלה בתוך ימים בודדים. את טבעת הנישואין שלה שזרתי אצל צורף בטבעת נישואַי, וכך ענודה על אצבעי טבעתה של אמי ושל נישואַי שזורות זו בזו כצמה.
חלפו 14 שנה ובשנת 2003 ,בדיוק ביום נישואי, נפטר אבי ואת טבעת נישואיו אני גם עונד על אצבעי. וכך שלוש הטבעות ענודות על ידי ומגלמות את ערכי המשפחה שכל כך חשובים לי.
בברכה
לזר צנדוקוביץ

היי שוקה,
הקשבתי לסיפור הראשון והשני של ד"ר דורון ובאמת ריגשת, גם אם תחזור אלף פעמים על סיפור מהחיים- זה תמיד תופס!!!אהבתי מאוד את תגובתה של דנית, אני חושבת כמוה.
תודה על הזיקוקים הנפלאים והיה כיף לשמוע אותך פעמיים, כמו מתנה משמיים.
בברכה – משולי.
חודש טוב בהצלחה בחודש הסליחות והרחמים…מישהו אמר ברדיו שהרעיון של החיים זה לצמוח כל הזמן ומכל דבר וכמובן לכיוון החיובי…אהבתי את המשפט הזה ושיתפתי אותך.

יפה מאוד תודה רבה

השארת תגובה

(חובה)

(חובה)