'אָן-דוּ'
לפני הזיקוק עדכון קטן:
שמעון פרנס ידידי, הג'ינג'י, קיבל משבצת נוספת לשידור בגלי צה"ל. בשבת בין השעות 12:00 עד 14:00 הוא עולה לשידור עם תכנית חדשה – 'העונג השביעי'. תכנית בעיקר של מוסיקה בטעמו האישי ואולי מעט קיטעי אירוח, והוא מחזיר לחיים את נעימת הפתיחה של הכרכרה והסוסים שכל-כך מזוהה איתו מהעבר. הנה תזכורת לנעימת הפתיחה…
זה לא שייך אלי, אני אמשיך ואעלה את סיפורַי בימי שישי בתכנית העונג השישי שלו, רציתי רק לפרגן… למי שאני מתארח בתכניתו כבר 11 שנים (!).
ולסיפורנו:
לפני כחודש העליתי כאן סיפור מסיפרו האחרון של אשכול נבו "הראיון האחרון". הספר הוא אוצר בלום של פניני מחשבה. הנה עוד סיפור קטן מהספר, סיפור מעורר מחשבה.
בספר, סוֹפֵר עונה לראיון שנשלח אליו מאתר אינטרנט ובתשובותיו הוא חושף את חייו.
לשאלה אם הוא כותב במחשב או במחברת הוא עונה שלא היה מעז לכתוב בלי הכפתור של האָן-דוּ, בלי היכולת לחזור בו, שמשחררת אותו מהפחד הגדול מכולם – לִטְעות.
ואז הוא מעלה רעיון חביב להשתעשע בו – לו רק אפשר היה לעשות אָן-דוּ על מהלכי חיים אמיתיים. הוא מפרט כמה אירועי חיים שבשמחה היה משתמש בכפתור האָן דוּ. הנה תקציר מאחד מהם:
היה גם הילד ההוא, בקייטנה. בקיץ שבין ה' ל-ו'. נדמה לי שקראו לו דן. השיער שלו היה מסורק הצידה ומכנסי הספורט שלו היו קטנים עליו.
היינו יורדים באותה תחנה של ההסעה, ומדברים בלי הפסקה עד שהיינו מגיעים לבית שלו. אבל בקייטנה עצמה התנכרתי לו. בקושי החלפתי איתו מילה. בהפסקות הקפדתי להתיישב רחוק ממנו, וכשהחרם עליו התחיל – הצטרפתי.
כל פישעו היה שלא ידע לשחק כדורגל. ובכל זאת ניסה. רצה להשתתף. וגרם בכך נזק לקבוצה שלנו במשחקיה.
ואז הוחלט – אני באמת לא זוכר מי הציע, כל הפרצופים חוץ משלו נימחקו לי לגמרי – לא לדבר איתו עוד. בכלל. כדי לגרום לו לעזוב את הקייטנה, ובכך לשפר את הסיכויים של הקבוצה שלנו לזכות באליפות.זה נמשך ארבעה ימים. בהתחלה הוא פנה אלינו ואנחנו פשוט לא ענינו. ואז הוא הפסיק לפנות.
אני זוכר את המבט שלו, את עומק העלבון בעיניו.
אני זוכר שהמדריכים לא התערבו. למרות שהיה ברור שמתרחשת פה התעללות.
אני זוכר אותו יושב בנפרד מכולם, בהפסקות, עם שוקו ולחמנייה ושביל בצד. מסתכל עלי. רק עלי. ארבעה ימים.
הקייטנה הסתיימה בסופו של דבר, וההסעה האחרונה הורידה את שנינו באותו המקום. חלפנו בשתיקה על פני הבית של הבולדוג המפחיד, שהיה מזנק על הגדרות בשיניים חשופות, ובחיים לא היה לי האומץ לעבור לידו בלי דן לצידי. כשהגענו לבית שלו… היו לי כמה שניות – אולי פחות, חלקיקי שניות – לפני שהוא פנה לפתוח את השער, שבהן יכולתי לבקש סליחה.
סליחה שלא התערבתי. סליחה שלא עצרתי את זה. הרי מספיק אחד בשביל לשבור שתיקה.
לא אמרתי כלום. לא אמרתי אפילו להתראות. וגם הוא לא אמר. הסתובב ופתח את השער ונכנס וסגר אותו מאחוריו.
הגעתי הבייתה ופרצתי בבכי. אני זוכר את אימא שלי מבוהלת, מנסה לדובב אותי. ואותי אומר שאני לא רוצה ללכת לקייטנה הזאת בשנה הבאה.
ואותה שואלת, אבל מה קרה?
ואותי נושך שפתיים. מתבייש לספר.
אן-דו הייתי עושה לכל ההתנהגות שלי עם דן. ואולי בעצם, קאט אנד פייסט. חותך ומדביק ומפגיש אותו ואותי שוב כעבור שנים, בסיטואציה שבה הוא החזק… ואז… הוא מזכה אותי במבט קצר בלבד, מבט לא מזהה לכאורה…
(מסיפרו של אשכול נבו "הראיון האחרון" בהוצאת זמורה ביתן)
כמה עצוב. איני זוכר שהיתי שותף בילדותי לחרם כזה וממרומי גילי איני מאמין שהייתי נותן ידי לכך, ואולי אני טועה. הסיפור העגום הזה הותיר אותי מהורהר והציף בי מחשבות על האָן-דוּ'ז שאני הייתי עושה על מהלכי חיי.
לצערנו לא ניתן לעשות אן-דו בחיים האמיתיים, ומאידך טעויות ושטויות הן חלק מְעשייה בכל מישור מחיינו. ואולי בשביל זה כדאי להכניס למקלדת (כן, יש אימוג'ים…) כפתור התנצלות, או כפתור סליחה שיהיה ניתן להשתמש בהם גם ממרחק של שנים. אף פעם לא מאוחר.
קראתי פעם אימרה, שאיני יודע את מקורה: "התנצלות משמעותה, שאתה מעריך מערכת היחסים יותר מהאגו שלך…"
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 11 ביולי 2019
אן-דו כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה,
ריגשת כרגיל.
לכולנו רגעים שהיינו מעדיפים לשכוח אבל הם הרי חלק מניסיון החיים שצברנו. לא רק רגעי האושר, לא רק רגעי העצב – גם רגעי החרטה.
תודה על ההמלצה על הספר. רצה לרכוש.
בהצלחה לג׳ינג׳י.
שבת שלום.
אהובה
הי שוקה יקר.
בתור אחד שחווה חרם שעובדה שאני זוכר אותו מלפני 60 שנה… זוכר שנשבעתי כשנעשיתי מורה ומחנך שלעולם לא ארשה שילד יחווה את מה שאני חוויתי. והנה לפני 3 שנים פגשתי חניכה שלי שהיא בת 45 כיום והזכירה לי בדמעות איך הצלתי אותה מחרם… ואני בכלל לא זכרתי.
כרגיל, סיפור מרגש שימשיך
ללוות אותי עוד ימים, ואולי ללחוץ על כפתור hold שניה לפני שלוחצים על send
ולך רונן, תודה על השיתוף
בגלל זכרונות ילדות כאלו, אני חוסם בקשות חברות גם היום. אכזבה מרה בילדות אינה מפוייסת אפילו לא בבגרות.