אגם טִיטִיקָאקָה
אגם טִיטִיקָאקָה בגבול פרו/בוליביה, נחשב לאגם, הניתן לְשֵיט סירות, הגבוה בעולם – 3,800 מטר. לפני כמה שבועות טיילתי בפרו ובוליביה ופקדתי את האגם. הרבה אגדות רצות על האגם, על אִייו הצפים, על קדושתו לאינדיאנים ועל קורבנות אדם המועלים לאגם לְרָצוֹתו מהצפותיו.
שבוע לאחר מכן, בדרכי ארצה, עצרתי לביקור אצל ידיד טוב בקוסטה ריקה. בוקר אחד, חברי בעיסוקיו, ואני מסתובב בחוסר מעש בביתו. בהיסח דעת אני שולף מספרייתו ספר שדפיו נושרים (מ- 1986) – 'סיפורים מעולם אחר' של דוד בן-קיקי. אני פותח את הספר באמצעיתו, ראה זה פלא, בסיפור הנקרא 'קורבן לטיטיקאקה'. מופתע וסקרן, הרי זה עתה שבתי משם, אני מתיישב וקורא:
משפחת זילברמן גרה מאות שנים בברלין עוסקת למחייתה בסחר בזהב. כשעלו הנאצים לשלטון עדיין לא האמין מר זילברמן שיאונה להם רע.
בשנת 1940 מופיע בביתם סוחר גרמני בשם פְריץ קְרוּגֶר, שהיה בן-בית אצלם ואהוב על ילדיהם, אילזה בת ה 17 ומתי בן ה 15, והציע לאבי המשפחה מחבוא לכולם בחוותו תמורת כל זהבם. "אחזיר חלק מהזהב בתום המלחמה."
זילברמן העריך שכספו יוחרם בלאו הכי, והסכים. הוא מסר לפְריץ את כל זהבו.
למחרת בבקר, פורצים אל הבית קלגסי גסטפו מלווים בפְריץ, צלב קרס על זרועו. משפחת זילברמן מועברים למחנה ריכוז.
יום אחד מופיע במחנה קצין גסטפו בבשורה: "יהודונים מלוכלכים, תוכלו לנסוע לפלשתינה, תירשמו… המקומות מוגבלים…"
ואכן מתברר שממשלת גרמניה הסכימה עם אנגליה לחילופי יהודים תמורת טמפלרים מפלשתינה. הם רושמים קודם את הילדים, בגלל מגבלת הכמות. שבועיים לאחר מכן מתי ואחותו אילזה בדרכם לארץ ישראל. הפרידה מההורים כאובה. "ניפגש בארץ אחרי המלחמה," אומר האב "אל תשכחו לתבוע מפְריץ קרוגר את רכושנו…"
מתי ואילזה נוחתים בארץ ללא מטלטלין, רק מעט צילומים אתם וביניהם תמונה של פְריץ חבוק עם ההורים.
ההורים ניספו במחנות… את פְריץ בלעה האדמה.
לאחר שירותו הצבאי מתנדב מתי זילברמן ליחידה חשאית המתחקה אחר פושעים נאציים. הוא נשלח ללמוד ספרדית בדרום אמריקה ולאחר שנה הוא מדבר ספרדית שוטף בעגות שונות. הוא חודר לחוגים נאציים ששם, מנצל את הגרמנית הרהוטה שלו.
ואז הוא מוזעק ארצה. מוטלת עליו משימה – מדובר בפושע נאצי שנהג לשדוד רכוש מיהודים. הנאצי מתגורר בבוליביה, סוחר בעתיקות זהב, ומממן הברחת נאצים. מתִי מתבקש להתמקם בפרו הגובלת בבוליביה ולהשיג מידע. הוא אינו רשאי לחסלו. שמו של הנאצי – פְריץ קרוגר. מתִי מתקשה להסתיר את סערת רוחו.
הוא עושה פעמיו לפרו כשבארנקו תמונתו של פְריץ עם הוריו.
באחד הכפרים שלגדות אגם טיטיקאקה מתי משוחח עם כהן שבט שמספר לו שכבר יותר ממאה שנה לא הוקרב אדם לאגם ולפי אמונת התושבים אסון גדול צפוי בקרוב.
כמה ימים לאחר מכן, מתייצב בחור צעיר באחד הבתים בסוּקְרֶה, בירת בוליביה. הוא מציג דרכון פרואני לשומרים ומבקש להיפגש עם פְריץ קרוגר, סוחר הזהב, ולעניין אתו בזהב מתקופת האינקה.
שריר לא זז בפניו של מתי כשמולו ניצב הדוד פריץ 'החביב', איש הסוכריות והצביטות בלחיים שלו ושל אחותו.
מתי מציג עצמו כחואן פרננדז מפרו, צוללן שגילה באגם אוצר מתקופת האינקה. הוא שולף פיסלון זהב ועיניו של פְריץ נוצצות. פְריץ מְתַחקר בזהירות, ומתי מספק תשובות, כולל שמות של סוחרי זהב מקורבים לנאצים, שהכין בקפידה מראש. הוא מבקש חצי מיליון דולר תמורת המידע, הפסלים וגילוי מקום האגם.
"ניפגש בלימה עוד שבוע," אומר לו פְריץ "ואז אחליט."
כעבור שבוע, הם נפגשים בלימה וטסים לאגם. כהן השבט מקבל פניהם, ושרשראות זהב מונחות על צווארו של פְריץ. מדושן מעונג הוא מתבקש לעשן מקטרת, כמנהג המקום. המקטרת מפוטמת בעלי קוקאין. בטרם פְריץ שוקע בעילפון, שולף מתי את התמונה מארנקו ותוחב אותה מול עיניו של פְריץ: "מכיר את האנשים הללו?" הוא שואל בגרמנית רהוטה. "אני מתי הקטן… זוכר?"
אישוניו של פְריץ מתרחבים בתדהמה, ואז הקוקאין גובר והוא שוקע בעילפון.
מתִי יוצא מהבקתה. טרם הגעתו לרכב מגיעים אליו קולות כהן השבט והכפריים הממלמלים תפילות וצועדים לכיוון אגם טיטיקאקה. אומרים שבאותה השנה לא עלה האגם על גדותיו!!!
(תמצית מהסיפור, דוד בן קיקי – 'סיפורים מעולם אחר')
אני מניח שהסיפור הוא פרי דימיון, אבל איך לא אוהַב את צירוף המיקרים בין הביקור בטיטיקאקה, סיפורֵי האגדות ששם, והחשיפה האקראית בקוסטה ריקה לסיפרו הישן נושן של דוד בן קיקי.
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 16 באוגוסט 2018
"אגם טיטיקאקה" כפי ששודר בתכניתו של פרנס בגלי צה"ל.
נשים מקומיות מקבלות פנינו באיים הצפים באגם טיטיקאקה
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שוקה יקר.
אף פעם אני לא אתן לעובדות להרוס לי סיפור טוב. הרבה פעמים האמת והדיון יוצרים את החוויה שאין מישהו טוב ממך להעביר אותה.
תודה על הרגישות שבה אתה מספר
שוקה יקר,
כידוע,סוף כל גנב לתלייה. במקרה הזה, לטביעה…
סיפור מעורר השראה.
שבת מבורכת,
ירדנה
תודה לסיפור המלהיב את הדמיון.
א. וינטר
לשוקה היקר,
אהבתי את כול צירופי המקרים שלך ושל מה שקורה בסיפור שסיפרת…זה בלתי נתפס. הסיפור יפה רק שסופו קצת מר…
תודה ששיתפת מחוויותיך, אתה איש הסיפורים, יש לך את הכישרון הנפלא הזה.
יום טוב.
היתי 14 שנים בבוליביה ו ראיתי את אגם הטיטיקקה–כילדים ידענו שהעגם נמצא בחלקו בבוליביה ובחלקו בפרו–אז אמרנו שטיטי זה שלנו (זאת אומרת של בוליביה} והיתר של פרו….