העור והבשר נעשים חידודים חידודים למקרא הסיפור.מכיוון שיש לנו אשליה של שליטה בכל מה שקורה לנו אנו מפתחים רגשות אשם כלפי אירועים שלמעשה אין ולא יכולנו לשנות בהם דבר. זהו טבע האדם,זה מה שמפעיל אותנו לטוב ולרע.די אם נסתפק במעט הטוב שניתן מעצמנו לקרוב ולרחוק בלי לחכות לתמורה,גמול על המעשה,והטוב כבר יחזור אלינו בחזרה ובגדול.תודה שוקה על הסיפור.

רגשי אשמה קשה מאוד לשאת. טוב שהייתה לה סבתה נוספת עם ניסיון חים שיכלה להרגיע אותה

היי שוקה,אלצהיימר או בעברית שיטיון מיוחסת כמחלת העולם המערבי…אז הנה גם בארץ השמש העולה חולים ב-שיטיון.הסיפור מאגד את הנורא עם האמירה העתיקה "תן לי אלוהים את הכח לקבל את שאין בכוחי לשנות"!

שוקה נגעת לי בעצב הרגיש , אני היום סביב 80 + ,בגיל 61 כאשר אשתי בת 60 ,הופיעו לה על פי בדיקות סימני אלצהיימר , בהתחלה שכחה איך להגיע הביתה ,אבל לאט לאט זכרונה פרך והייתי מטייל איתה יום , יום כאשר היא אוחזת בידי ואנחנו מטילים סביב הקבוץ ,במשך הזמן גם זה היה קשה לה ועברה להיות תושבת בבית הסיעודי ואני יום ,יום בא אליה ומטילים לאורך חצר הבית ,
מה אני אגיד לך , זה לא פשוט , אבל התעזרתי אומץ וחפשתי לי אישה אחרת לאיזון שווי המשקל הפנימי ,והיום כבר כ ,,,15 שנה יש לי בת זוג אחרת ,ולפחות הכל בא על מקומו בשלום ,
כל טו עומר

אריכות חיים ללא איכות חיים אינה ברכה גדולה .צלילות מוח האדם לא תמיד מתואמת עם אורך חייו ולכן הברכה "עד 120" לעתים היא קללה ראינו זאת בסיפור המצמרר הנ"ל. גם הברכה המתוחכמת "עד 119" שיגידו "מת בטרם עת" לא עונה על המשאלה הבסיסית של כל אדם למות בכבוד כבן אנוש נבון וצלול.אם הסיפור אמיתי או משל היה, הוא מסר
נוגע ללב שאין טעם לחיים כשאין אדם מבדיל בין ימינו לשמאלו.

בדיוק היום במסגרת קורס בפיזיולוגיה שהוא חלק מלמודי התואר שלי, הביאו לנו פסיכואנליזה של מחקר של ד"ר יורם יובל שעוסק בזכרון. ממחקר שערך על זכרון פוסט טראומטי הוא הגיע למסקנה שהזכרון במח שלנו יכול להאגר בצורה מבולבלת לאחר טראומה, כשהאדם בטוח שהזכרון הוא אמת. הקשר של זה לסיפור המרטיט שלך הוא שאם אותה מדריכה בזכרונה ראתה את אימה שלה באופן חי באותו הרגע כל כך שבאמת רצתה להגיע קרוב אליה… נסתרות דרכי האל מאיתנו לדעת מה עבר במוחה באותה עת, מה שעוד כדאי שניקח מהסיפור הזה הוא להבין עד כמה זה לא מובן מאליו להיות אנשים חיים ואנשים בעלי זכרון תקין

שוקה, הסיפורים שאתה כותב כל כך רגשיים, נוגעים לי כל כך בנימי נפשי…..
השעה 4 לפנות בוקר התעוררתי לאחר 2 שעות שינה, נכנסתי למייל שלי והנה סיפור ששלחת, -נגעת לי בנשמה.

מרגש ביותר. מותיר לא מעט חומר למחשבה.

שלום שוקה!

מידי יום שישי אני מקשיבה לסיפוריך המאלפים. הפעם סיפורך הזכיר לי את אבי ז"ל. בתחילת הסיפור כששמעתי שהסבתא מבקשת הביתה, ידעתי במה המדובר. גם אבי האהוב ז"ל, בגיל 91 וחולה באלצהיימר, לאחר הדלקת נרות חנוכה ביקש ללכת הביתה, נכנס למיטתו ולא קם יותר. עשרה ימים שכב במיטתו כשהוא מסרב לאכול או לקום, עד שבאו כל הנכדים להפרד ממנו, גם אלו ששהו בחו"ל באותה עת. ערב לפני פטירתו נגשנו, הבנות, אחת אחת ושחררנו אותו באהבה.
אבא הוציא את נשמתו עם בוקר בשבת, בפרשת ויחי, המספרת על מותו של יעקב אבינו. (שמו של אבי, גם הוא יעקב).
תודה על סיפוריך המרגשים.

לשוקה היקר,
הקשבתי לסיפור היום בתכנית וזה הזכיר לי את השבועות האחרונים של חמותי, שוכבת במיטתה וקוראת לאמא שלה ולאבא שלה שיבואו לקחת אותה…ממש צועקת אליהם ורואה אותם בעולם שלה. חודש היא כבר לא איתנו והסיפור הזה כל כך נגע בי. גם אמי לפני מותה קראה לאמא שלה שתבוא לקחת אותה…וכמה ימים אחר כך היא נפטרה, כבר חלפו מאז שש שנים. הסיפור הזה ממש החזיר אותי למקומות האלה.
איך פרנס אמר הגורל מוביל את הצייתנים וגורר את הסרבנים
בשורות טובות ושבת שלום.

הי שוקה
הרבה פעמים אנחנו מנסים להבין כדי להסביר לעצמנו… ואולי דווקא בסיפור הזה פשוט אין לנו את הכלים להבין. אני אוהב שבסיפורים שלך אתה משאיר אותי הרבה פעמים עם השאלות במקום לחפש עבורי את התשובות…
תודה על הדרך שבחרת

מעל לבינתנו להבין מה מתרחש במוחם של מבוגרים עם דמנציה. השנה נפטרה אמי ובשנה האחרונה קראה גם היא לאמה וביקשה לא פעם לחזור הביתה. היא ביקשה את נפשה למות וחשבנו כי בשל היחסים המעורערים בין בנותיה ועגמת הנפש שזה גרם לה. אבי טרם פטירתו ראה מלאכים מסביבו ואהוביו שהלכו לעולמם. אמי זכרוני לברכה לא זיהתה בערוב ימיה את הסובבים אבל ראתה את אמה ובקשה ללכת אליה. התופעה נראה שקיימת אבל הסיפור שופך אור אחר על מה שחווינו. לא מעוגמת נפש היא הלכה לעולמה ולא כי מאסה בחייה אלא כי קראו לה לבוא היא נקראה להשיב את נשמתה לאמא להורתה שנתנה לה חיים.
כמה הסיפור הזה מקל עלי את הצער והכאב שאני נושאת עמי מאז מותה. אני מודה על ששיתפתם אותי בחויות שלכם. אולי המוות הוא לא השלב סופי אלא עוד שלב במחזור החיים שלנו עלי אדמות והמוות הוא בבחינת חזרה לשלה הקודם טרם היציאה לעולם הזה.כמה עצוב הסיפור אבל מלא תובנות עמוקות שאנחנו לא יכולים להחיל.