אמא של מיכל
את מיכל פגשתי בכנס מקצועי במלון לשפת ימה של הרצליה.
באחת ההפסקות, בעודנו לוגמים קפה ומביטים על החוף שטוף השמש החורפית, גלגלנו שיחת היכרות קצרה. מיכל בת ארבעים וקצת, נעימת מראה ובהירת ביטוי, היא מעצבת פנים במקצועה, נשואה באושר ואַם לשלושה בנים ולבת זקונים בת שש. השיחה גלשה לה לענייני אי-הבנות בין הורים לילדים ואז סיפרה לי מיכל את הסיפור האישי, הנוגע ללב הבא:
"גדלתי בבית כבת בכורה, משתי אחיות, ואיך שהוא הקשר שלי עם אמי תמיד היה בעייתי ומסובך. גם כשבגרתי אמי הייתה מעירה לי על כל דבר, משדרת לי שלא ניתן לסמוך עלי וממשיכה לחנך. כשנישאתי וילדתי את ילדי זה לא פסק. "די עם הפולניוּת הזו" הייתי לוחשת לעצמי, "אני כבר אשת איש, אני אַם לילדים, תני קצת אויר, סמכי עלי".
עם הזמן הפסקתי לשתף אותה במה שקורה אתי. בתחילת אחד ההריונות עברתי הפלה ואפילו לא סיפרתי לה. שמתי לב שאני מסננת שיחות טלפון ממנה וכשכבר הייתי עונה לה הייתי 'על קוצים', מחכה שהשיחה תסתיים. "יש לי ילדים משלי היום," נבהלתי פתאום, "האם גם הם 'יסננו' אותי כשאטלפן אליהם כשיהיו גדולים?" זה היה הצלצול המעורר הראשון….
ואז התקרב לו יום ההולדת הששים של אמי. צריך להכין משהו, לכתוב ברכה מהלב, אבל איך אני מתמודדת עם זה כשאני כל כך טעונה? האם 'אפּיל את התיק' על אחותי הצעירה?
זה היה כנראה הצלצול המעורר השני שהייתי זקוקה לו. מצאתי הזדמנות כשהיינו שתינו לבד, אמי ואני, ושיתפתי אותה בתחושותיי. אמרתי לה שקשה לי עם זה שהיא לא סומכת עלי, שכל דבר שאני עושה הוא לא מספיק טוב בעיניה ושתמיד יהיה לה מה להגיד. "את ממשיכה לחנך אותי ואני כבר בת ארבעים ואם לארבעה!" זרקתי אליה.
אמא שתקה, הבטנו אחת לשנייה בעיניים (לא זכרתי מתי הבטתי כך לאמא בעיניים) וידעתי שהיא מקשיבה.
"את טועה מיכלי," היא השיבה לי בשקט, "אני סומכת עליך מאד, וכל שאת עושה את עושה בצורה נהדרת ואני גאה בך. ההערות שלי והעצות הם פשוט כדי להזכיר לעצמי שאני עדיין אמא שלך, כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין חשובה בחייך, שאני מישהי שאת מקשיבה לה ונשענת עליה… גם כשמלאו לך כבר ארבעים…"
היא השתתקה, נבוכה מעט מהפתיחות שלה, ואני רק חיבקתי אותה בחום, דומעת, ובשקט שנשתרר שמעתי את הקליק של האסימון שנפל אצלי – בפעם הראשונה בחיי ראיתי את הצד שלה ואת חששותיה…כמה ימים לאחר מכן באתי לבקרה. רציתי לעזור לה לסדר את המטבח, ועמדתי להחזיר למקפיא שקית של פירורי לחם שעמדה על השיש. ואמא… היא עטה עלי כהרגלה ("היהפוך כושי עורו…?"), חוטפת את השקית מידי ואומרת: "תני לי, את לא תצליחי לשים זאת במקום."
וחשבתי לעצמי "איזו אוניברסיטה צריך לסיים כדי לשים שקית פירורי לחם במקפיא?" אבל אז נזכרתי בשיחתנו ורק חייכתי אליה."ובשבוע הבא", אומרת לי מיכל, "אני ואמי נוסעות לים המלח לכמה ימים. זו פעם ראשונה שאנחנו נוסעות לחופשה 'אחד על אחד'. כנראה זכיתי באמי מחדש."
זה סיפורה של מיכל. הקשבתי לה בשקט ובעניין וחשבתי על אומץ לבה של אמהּ ועל פתיחותה להודות במניעיה שאולי משקפים את המנוע בהתנהגותן של אמהות רבות אחרות. וחשבתי גם, כמה מעניין איך ניתן לשנות מערכות יחסים רק בהצצה לצידו השני של המטבע, ואולי גם בשינוי התקשורת. וכל אחד שייקח מהסיפור כרצונו…..
(קיבלתי את רשותה של מיכל לספר את שסיפרתי)
אנחנו במרחק נגיעה משנת 2010 אז שתהיה לכולנו שנה אזרחית טובה ומוצלחת
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (45)
שוקה, יום חמישי, 24 בדצמבר 2009
"אמא של מיכל" כפי ששודר בגלי צה"ל בתכניתו של שמעון פרנס
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
שןקה שלום,
נרשמתי לאחרונה לעדכונים ואני נהנה מאוד כל שבוע מחדש
שנה טובה ומוצלחת
ניסן
הי שוקה,
אני תמיד נפעמת מהיכולת שלך ליצור קשר חם ואמפטי עם אנשים עד כדי כך שהם משתפים אותך בסיפור חייהם.אתה באמת משהו…
באשר לסיפור עצמו,מאוד התחברתי אליו.
בני הצעיר (בן 15) טוען כל הזמן שאני לא סומכת עליו ואני מרגישה ממש כמו אימא של מיכל….
נראה לי שאאמץ את תגובתה.
שתהיה לך שנת סיפורים מדהימה….
אורנה
היי שוקה
ראיתי ואהבתי. המשך יפה לשיחתנו היום.
יגאל
שוקה
סיפור מהחיים נוגע ללב ומרגש
שנה טובה
אבי
שלום מכובדי, שוקה דינור
אני כבר מזה שלוש שנים מקליטה אותך מתוכניותיו של שמעון פרנס ואח"כ יושבת וכותבת ושולחת לכל מכריי את סיפוריך שובי הלב. אני אוהבת לשמוע אותך מספר, יש לך קול חביב במיוחד. תמיד הסתקרנתי לראות מי זה שוקה דינור שאני כל-כך מעריצה. עד שאתמול פגשתי בידידה שהראתה לי את הבלוג שלך ואת תצלומך. תיארתי אותך במוחי נחמד מאוד אבל לגמרי אחרת ובמציאות אתה נראה נחמד ביותר ולא רק באישיותך.
מעכשיו אני כבר לא צריכה להקליט אותך אתה נמצא כאן, למרות שכאשר אני כותבת את סיפוריך אני כל פעם מגיעה לעוד תובנות.
יישר כוח שוקה דינור, איש יקר. אין לך מושג כמה אנשים מחכים פעם בשבוע למוצא פיך. אתה ושמעון פרנס היקר, משוחחים ביניכם בכזו פתיחות שתמיד מעלה חיוך על שפתיי. אתם שילוב מנצח.
ממעריצה קבועה שלך – מאחלת לך שתמשיך בדרכך זו. אתה עושה טוב לכל כך הרבה אנשים שאני מכירה שלא לדבר על האנשים הרבים שאתה מכיר.
תודה שאלוהים שלח אותך, תבורך.
בהערכה רבה – שולי ברק.
שוקה,
כל כך אנושי וקרוב ללבי, מצטרפת למילים החמות שאחרים כתבו פה.
תודה רבה,
שגית
ריגש אותי מאוד
בברכה,
בלה
שלום לך מר דינור היקר,
אתה גורם אושר למאזינך ובעיקר לי, מי יתן והמעיין לא יתייבש.
אנא, מר דינור, ביום שישי לפני הדלקת נרות אני מאזינה לסיפור
אחרי הדלקה אי אפשר . השתדל שהסיפור יהיה לפני .
תודה
מאזינה מעריצה
שלום
שמעתי היום , 9/2/10 את סיפורך המרגש בתכנית של שמעון פרנס
אשמח לקבל קישור לסיפור כדי שאוכל לספר אותו למשפחתי
תודה
ניבה