זיקוקין די-נור

'אני קודם'

יוסי לוי, עורך דין ממצפה הושעיה, שלח אלי כבר לפני שנים חוויה קטנה משלו. 'אלה מסוג הדברים שיש לתת להם להתיישן… כמו יין…' חשבתי באותו הרגע, תייקתי באחת מתיקיות המחשב שלי, ולא שלחתי את הזיקוק.

השבוע, בשכונת מגוריי, נתקלתי בזוג שכנים שגרים לידי. הם בוודאי בשנות השבעים שלהם ותמיד הולכים יד ביד. לא שלובי זרוע, לא נשענים זה על זה – ממש הולכים יד ביד, וכל נוכחותם משדרת זוגיות אוהבת ומכבדת. ונזכרתי בַּסיפור של יוסי לוי, עיינתי בו שוב והחלטתי שהיין התייישן דיו. וכך כתב לי יוסי:

אהבה איננה נושא ששוהה במחשבותיי, אבל מדי פעם כולנו הרי מהרהרים בכך. מהי אהבה אמתית? ואיך זה היה פעם? אז כשקשרים נוצרו באיחוד של מעמד, ייחוס, משפחות, סידור כלכלי טוב. האם האהבה נוצקה בהמשך?

בעיסוקי כעו"ד אני גם עורך צוואות, ויום אחד אני בדרכי לביתם של בני זוג קשישים, בְּישוב בצפון להכנת צוואה הדדית, די רגילה.
בני הזוג עברו כבר את השמונים, מרוקאים במוצאם מהזן העתיק והטוב, שגידלו וחינכו  תשעה ילדים, כולם מלח הארץ. הם עברו את התלאות המוכרות של ימי העלייה, ציונות ללא מרכאות, בלי רעש ובלי צלצולים, ללא טענות, ללא קיפוח והרבה 'תודה לאל', ו'ישתבח שמו' כך אמרו לי.
כשבאתי עם הצוואה המותאמת לבקשתם, האב עזריה ישב בסלון והאם פנינה ישבה בשולחן האוכל, בוררת בָּמְיָה או ירק טרי דומה לתוך קערה. שום מזון מוכן ולא שימורים. ניכר על פניה שתלאות החיים  נתנו אותותיהם, ואף על פי כן, פנים קורנות, מפיקות הרבה טוב לב. גם עזריה, פניו טובות, ידיו ידי איש עמל ולחיצת ידו גם היום נחושה.

צוואה ומעמד החתימה הן לעיתים קָלֵידוֹסְקוֹפּ (בעברית – גְלִילוֹר) של חיי בני הזוג והיחסים ביניהם. ברגע אחד אתה יכול לתפוס סיפור של שנים. יש פעמים שביחד הם מציגים תמונה שלווה של הסכמה ואמון, אבל אחר כך ולבד, כל אחד והראִייה שלו, בקשות שונות, לפעמים חשדות, ובגן השושנים של היום, צצים קוצים דרך הצוואה של העתיד…

הקראתי לעזריה את צוואתו. הרעיון הכללי בצוואה הדדית, אם אחד מבני הזוג נפטר קודם, הירושה עוברת לבן הזוג השני, ולאחר מכן לילדים. עזריה הבין וחתם.

ניגשתי לפנינה שבדיוק סיימה לברור את הירק, והסברתי לה בעברית פשוטה את הסעיפים השונים. בכלל, הקראה של צוואה לאדם עצמו, אינה משימה קלה לי. זה הרגע שבו אדם מוותר על כל אשר לו ויודע כי דרכו לקראת סיום. היא הקשיבה בדממה. כאשר הגעתי למשפט  "אם בעלי ילך לעולמו קודם לפניי…" היא עצרה אותי, הרימה מבט רציני אלי ובקול חד אמרה: 'לא!'
הרמתי גבה, והיא הוסיפה מיד: "לא! … אני קודם!".
היא לא הותירה מקום לספק, זו היא שתלך מן העולם לפני בעלה ולא הוא לפניה. כך היא רוצה ולא אחרת. נישתרר שקט. היא חזרה שוב "אני קודם!".
הסברתי לה, שזו רק אפשרות שצריך שתיכתב בצוואה, ואז פניה נתרככו, כאילו את שלה כבר אמרה, היא חייכה והסכימה לחתום.
בירכתי אותם לאריכות ימים ויצאתי.

בריכבי העפתי מבט לתיק הצוואה שהיה פתוח במושב לידי, ופניה של פנינה בהו אלי מתמונתה שבתעודת הזהות המהוהה שלפני חמישים שנה, אשה צעירה ופניה טובות. לפעמים אתה מזהה את גודלו של הרגע רק לאחר שחלף. כך היה הרגע הזה שבו אמרה "אני קודם!".
חשתי יובש בפי ותהיתי: וכי היה זה רגע של החשש מלהישאר לבד, או שמא היה זה רגע מיוחד במינו של אהבה טהורה, שכמעט אין כאלה אחרי שנות נישואין רבות… רגע שאומר 'בלעדֵיךָ .. אני לא אשאר כאן.'

(השמות בדויים, הסיפור אמת לאמיתה, כפי שכתב לי יוסי לוי ממצפה הושעיה. )

למרות שלא העליתי את זה לבלוג, אז לפני יותר משנתיים, סיפרתי את הפנינה (תרתי משמע) האנושית הזו בפברואר 2016 בפינתי בגלי צה"ל. שבוע לאחר מכן הגיע דואר אלקטרוני למערכת תכנית 'העונג השישי':

'התרגשנו מאד לשמוע את סיפור הצוואה של סבא וסבתא שלנו. סבתא רצתה להיפרד מהעולם לפני סבא, וזה אכן מה שקרה. סבתא נפטרה לפני חודשיים וחצי, וסבא נפטר לפני שבועיים.'
בברכה,
הנכד של פנינה ועזריה.

זיקוקין די-נור,
שוקה, יום חמישי 11.10.18

שתפו

Facebook

Twitter

Linkedin

Email

Print

אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.