ביקשתי את כתובתה
באחד מערבי שישי אני מתארח אצל ידידים ולשולחן מסובים גם עומר, בנם הבכור, וחברתו מזה שנה, נעמה. "היכן הכרתם?" אני מתעניין בתמימות. עומר ואביו מחליפים מבטים משועשעים וידידי מוזג אז עוד יין ומשחרר חרצובות לשונו:
את נורית פגשתי עוד טרם מלאו לה 18. הייתי אז בן 21 , אחרי הצבא, ועצרתי לבקר בת"א אצל דודתי שאהבתי. זו שמחה לבואי וצרפה אותי לקפה ועוגה עם בת של חברים שביקרה אצלה. "תכיר, זו נורית." היא אמרה. וכשנורית פנתה ללכת, מצאתי גם אני תירוץ לקום ולוויתי אותה לתחנת האוטובוס. כשנפרדנו בקשתי את כתובתה. לא היו אז מֵיילים ולא ניידים, גם טלפונים רגילים לא היו אז בכל בית.
כששבתי לביתי, בית הורי אז, כתבתי לנורית מכתב. תמיד אהבתי לכתוב וחשתי כי שם חוסני, גם בקשר עם נשים. איני זוכר מה כתבתי לה, אני מניח שזה לא היה בנוסח המסרונים דהיום – "ערה?" או "מה קורה?" או "מה המצב?"- אלא יותר העלאת הרהורים על הכתב.
מכתב חוזר מנורית לא אחר להגיע. נחמד היה לה המכתב ממני… היא לא ציפתה… וסיפרה גם מעט על עצמה. וכך הפכנו לרעים לעט. למדנו להכיר, נחשפנו בהדרגה, אבל… אף פעם לא הצעתי לה שנתראה שוב. פחדתי אולי מסירוב, חששתי אולי להכתים את התכתובת הטהורה. פה ושם התגנבה מילת געגוע או כמיהה, שיכלה אולי לרמז על רצון ללכת מֵעֵבר, אבל זה לא קרה. לימים היא כתבה שהיא עוזבת את בית הוריה והולכת ללמוד בבית ספר לאחיות ואז, לאחר שלוש או ארבע שנות התכתבות, קשר המכתבים גווע. אני בינתיים הכרתי את נערת חלומותיי ונישאתי.חלף עשור. הקריירה הובילה אותי לדרום הארץ ובשנה השנייה חליתי ואושפזתי בבית החולים המרכזי ששם. כשהתאוששתי ושכבתי בחוסר מעש נזכרתי שנורית למדה בבית ספר לאחיות בדרום. היש סיכוי שהיא כאן? הרהרתי. שאלתי את האחות שטיפלה בי על אחות בשם נורית בן-גור.
"יש שתי נוריות כאן אבל לא בן-גור" הייתה התשובה.
הבנתי שנקבתי בשם נעוריה… מהמכתבים, ואכן האחות שבה אלי בפנים זוהרות, כשותפה למזימה: "נורית בן-גור היא היום נורית גולן והיא אחות ראשית בקומה החמישית."עטיתי חלוק נקי, מהתרגשות הזלפתי כמות מוגזמת של מי גילוח, עליתי לקומה החמישית ונקשתי על הדלת הסגורה. בחורה בכובע אחיות לבן עטור בפס שחור, סימן לאחות ראשית, עמדה בדלת. לא הכרתי אותה. "אני מחפש את נורית." אמרתי.
"אני נורית." היא אמרה, מרימה גבה בשאלה.
כחכחתי בגרוני ואמרתי: "דב גפני, רחוב התומר 5 בהדר השרון." זו הייתה כתובת הורי במכתבים.
ראיתי את עיניה נעצמות לשנייה ושוב נפתחות, ראיתי את פיה נפער… ואז היא לחשה: "אני לא מאמינה! אני בביקור רופאים, באיזה מחלקה אתה? ארד אליך תוך שעה…"
חלפה שעה, רעייתי הגיעה בינתיים לבקר וישבה לידי. ובדיוק אז יורדת נורית למחלקתי ופוסעת פנימה. רגע של מבוכה, הכרתי לה את רעייתי שמעט ידעה מהרומן/לא רומן הזה בהתכתבות מעברי. מתברר שנורית גם היא נשואה, אם לשניים וגרה לא רחוק מכאן. היא ירדה אלי עוד כמה פעמים עד שהשתחררתי מבית החולים. הקשר נשמר מעט ואז שוב נותק.
חלף עוד עשור, אולי יותר.
אני יושב בבית קפה תל-אביבי ובשולחן מולי ישובות שתי נשים. בגבה אלי אישה כבת גילי ומולה צעירונת, נעימת מראה, במדי צה"ל, שאיני יכול להתיק מבטי ממנה. משהו מבליח בי, דז'ה וו. כשהאישה המבוגרת הסבה פניה זיהיתי את נורית. ניגשתי אליה, התחבקנו ולאחר התרגשות של רגע, "תכיר את נעמה," היא אומרת, "בתי החיילת."
אני מביט שוב בבתה ופניה של נורית מהמפגש דאז עולים למולי. הן כה דומות, אני חושב. "אפשר לקבל את הטלפון שלך, נעמה?" אני שומע את עצמי אומר.
היא ואמהּ מרימות גבה ואני מסביר בחיוך ממזרי: "מאִמֵך בקשתי כתובת לפני עשרים שנה, ממך אבקש טלפון. אשכנע את בני לממש את מה שאביו לא העז לעשות לפני יותר מעשרים שנה…"חודש לאחר מכן הפכה נעמה לבת בית אצלנו. עומר בני שמולך יצר אתה קשר, לבקשתי, והם כבר למעלה משנה זוג אוהבים. חליפת המכתבים, אולי העקרה, של אמהּ ושלי הומרה למערכת יחסים באיחור של דור….
(כפי שסופר לי ע"י דוב גפני בעידודו של בנו עומר. השמות כמובן בדויים)
הקשבתי לסיפור ולא התאפקתי לשאול את עומר ונעמה: "תגידו, אתם מתכתבים לפעמים?"
"אתה יודע איך זה היום," השיבה נעמה. "זה בעיקר במסרונים – 'ער?', 'מה קורה?', ' מה המצב?' "
הַשַמעתי נימה של התנצלות בקולה?
שתהיה שנה אזרחית טובה על כולנו
זִקּוּקִין דִּי-נוּר
שוקה, 03 בינואר 2013
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
הי שוקה
זה פשוט נפלא עד כמה כולנו כל כך רוצים להתרגש, אפילו אם זה רק עוד פעם אחת בחיים…, רק להרגיש שאנחנו חיים שוב את מה שכנראה לא יחזור…
תודה על הסיפורים
שוקה יקירי
כתמיד אתה מרגש אותי בסיפורך המלאים ברגש שממלא אותי בתקווה ושמחה
אחרי יום יום קשה וישר כח נשיקות במצח .
אתי
מדהים…….
סיפור של פעם שמוכיח שוב באיזו תקופה מביכה וחסרת רגש אנחנו חיים……
תודה
בכל תקופה , ישנם דחיינים, עילגים ופחדנים שלא מעיזים לבחור ולצעוד בנתיב חדש בחייהם.
גם בחוסר ההעזה שלהם ישנו סוג של בחירה , שמביא אותם לנתיב אחר- לא בהכרח פסול.
מי שלא הכיר את נורית – הכיר את שולה שנשאה לו וסביר מאד שהייתה לא פחות נחמדה מנורית.
גם הרמז הביקורתי על הדור הצעיר שלא כותב מכתבים- אופייני לאנשים מבוגרים . קשה לקבל שגם הצעירים של היום מתקשרים- אבל אחרת..
שלום שוקה
כרגיל, כייף גדול לקבל את הספור ממך
סוף שבוע טוב
ושבת שלום
ציפי
שלום שוקה
פיקנטי,מעניין ,
וכרגיל מרגש.
תודה על זיקוק לשבת
שבת שלום
עירית
שוקה,
נפלאות גרכי האל. נראה שמלכתחילה האל כיוון לילדו של חברך ולילדתה של נורית ולכן חיבר רק לאחר דור.
כמו תמיד, רק תפתחו את העיניים ותסתכלו, הקב"ה מזיז ומכין ומארגן הכל עבורכם – רק הרימו עיניים, קחו וחייכו.
שרק תשרור אהבה והבנה אצל הזוג הצעיר,
שבת שלום, שבת של ברכה אהבה שימחה ורעות,
יהודה
שוקה שלום,
הקשבתי לתכניתו של פרנס וכמובן ציפיתי לפינתך…זה סיפור רומנטי מהחיים. נפלא, ממש אהבתי, כמו סוכרייה מתוקה לשבת.
אני מאחלת לזוג הצעיר אהבה גדולה בחיים…
תודה על הזיקוק המזוקק הזה.
משולי.
נפלאות הן דרכי האלוהים…כמו שיהודה כתב.
שוקה שלום,
ושוב תודה עת הזיקוק המדהים שמאיר לי את המילים השגרתיים.
שבת שלום
אורית
היי שוקה
יופי של סיפור. מחזיר אותי לימי ילדותי הרחוקים. כמה טובים היינו בכתיבת מכתבים וכמה בישניים בפגישות פנים אל פנים. בהחלט לא כמו הדור של היום. הרבה החמצות נחוו אז ואני שמחה שהסיפור שלך נגמר כפי שנגמר, אני אוהבת הפי אנד. שנה אזרחית טובה
שוש
שוקה היקר,
תודה ששיגרת לי, שוב, את הזיקוק שלא הצלחתי לקרוא.
אם לא היית עושה זאת, הייתי מחמיצה סיפור יפהפה, רומנטי ומלא אהבה.
תודה!
בידידות,
ירדנה
שוקה יום טוב !!
נהדר , מרגש , משמח , מרענן , עם הפי אנד , שמשלב אותי בתחושה של האהבה והרומנטיקה ,
חבוק חם מעומר האמיתי !!
לעיתים,רגעים פשוטים של חיבה שלא לאמר אהבה…..שהתפוגגו אי שם בעבר,
מפנים מקומם לחיבור מחדש עם דמויות חדשות..
ללמדך:״פיספוס של האחד הוא מימוש של האחר״.