בית בלהבות
באתר אינטרנט זר הנקרא "סיפורים לשעות שאחרי..", נתקלתי בסיפור הקטן הזה, ומשהו בו משך את תשומת לבי. הנה, בתרגום חופשי ומקוצר מאנגלית:
מרי וג'ון, זוג צעיר, וכמו רבים אחרים גם הם מלהטטים בין זוגיות, בניית הקריירות שלהם יחד עם גידולם של שני ילדיהם. ובמסגרת עבודתו נקרא ג'ון יום אחד לנסיעה עסקית לכמה ימים לעיר אחרת ומרי, מתוך רצון להתאוורר מעט, החליטה להצטרף אליו לנסיעה. הם שכרו אשה שהכירו כדי שתשמור ותדאג לילדים בהעדרם, והם נסעו לדרכם. בנסיעה השתנו מעט התכניות והם מצאו עצמם חוזרים מעט מוקדם משתכננו.
בעודם נוהגים בדרך חזרה הביתה, מרוצים מכך שהם חוזרים מוקדם יותר, הם הבחינו בעשן מיתמר והחליטו לסטות מעט מהדרך כדי לראות במה מדובר. כשהתקרבו הם הבחינו בְּבית עולה בלהבות.
מרי לא אהבה את הסטייה, דאגה צפה ועלתה בה והיא ניסתה לשכנע את ג'ון לחזור הביתה לילדים. "מכבי האש בוודאי כבר בדרכם, ולנו הרי אין כלים לעזור." היא אמרה לו. אבל ג'ון זיהה את הבית כביתו של פרד ג'ונס, בחור שעובד אתו. "אני מניח שהוא עדיין במפעל," הוא אמר, "אולי נוכל לעזור במשהו בהעדרו."
ג'ון התקרב כל שניתן, עצר את הרכב ושניהם התבוננו בבעתה בבית שהאש השתוללה בו וכילתה אותו בהדרגה. הם הבחינו אז באשה שעמדה על המדשאה לפני הבית וצרחה בהיסטריה ובחוסר אונים: "הילדים! תחלצו את הילדים!"
ג'ון יצא מהרכב, ניגש אל האישה, ניער אותה בכתפיה ואמר לה: "אני רוצה לעזור. תירגעי לשנייה ואמרי לנו איפה הילדים!"
"במרתף." יבבה האישה בקול חנוק. "במרתף… זה בסוף המסדרון שמאלה."
ג'ון לא שעה לתחנוניה של אשתו שפחדה מכך שיכנס לבית. הוא תפס צינור מים בגינה, התיז מים על בגדיו, כיסה את פיו ואפו במטפחת רטובה ושעט לכוון המרתף. המרתף היה אפוף עשן והחום היה כבד מנשוא, אבל הוא הצליח להיכנס. הוא גישש ומצא את שני הילדים, לקח אותם תחת זרועותיו כמו שהוא רגיל ממשחק הפוטבול, ויצא. בדרכו החוצה נדמה היה לו שהוא שומע עוד קולות יבבה ושיעול מהמרתף. הוא מסר את הילדים המפוחדים והמעולפים למחצה שחילץ לזרועות אמם שבחוץ, מילא את ריאותיו באוויר צח ובדרכו חזרה פנימה עוד צרח לאחור: "כמה ילדים עוד יש למטה?"
הוא שמע במקוטע שיש עוד שנים למטה, הוא שמע גם את אשתו צורחת שזו התאבדות… ושהבית יתמוטט בכל רגע… אבל הוא התעלם ממנה, הרטיב עצמו במהירות מחדש וחדר שוב לבית אפוף הלהבות.
זה נראה היה לו כנצח עד שהוא מצא את שני הילדים הנוספים. הוא אסף אותם בזרועותיו ומיהר חזרה כששלושתם משתעלים והוא הולך שפוף כדי לנסות לנשום אויר ללא עשן קרוב ככל האפשר לרצפה. הגופות הקטנים נצמדו אליו נואשות בעודו מדדה במעלה המדרגות האינסופיות ועברה בו תחושה שהגופות הללו אינם זרים לו. כשהוא הגיח לבסוף לאוויר הצח ולאור השמש, הוא ראה שהוא למעשה הציל את ילדיו שלו.
הבייבי סיטר שלהם השאירה אותם אצל המשפחה הזו כשהיא עצמה הלכה לסידורים אחרים שהיו לה.
(מתוך אתר אינטרנט אמריקאי בשם "סיפורים מעוררי השראה לשעות שאחרי" – המספר אינו ידוע)
וחשבתי לעצמי, מה יש בסיפור הזה? רבים יאמרו שיד הגורל כוונה את האב לשם, וכי דברים אינם קורים כך סתם. אם כך מדוע ניסתה האֵם למנוע ממנו, וכי את האֵם הגורל לא שֵרֵת? יאמרו רבים, שיד הגורל כוונה את האב להמשיך ולהתעקש למרות הקשיים שהושמו לפניו. אולי, איני יודע.
בעיני זו יותר תזכורת מעניינת לכולנו להמשיך ולהיטיב עם האדם והסביבה, שבדרך כלשהיא, לעיתים בלתי צפויה, הם מטיבים אתנו חזרה… בדיוק כמו בסיפור…
זִקּוּקִין דִּי-נוּר (62)
שוקה, מאורלנדו פלורידה
יום חמישי, 26 באוגוסט 2010
"בית בלהבות" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
ערב טוב שוקה,
מצמרר, מדהים, מנחם כאחד
שבת שלום,
בלה
שוקה הגדול מכולם,
כרגיל אתה מצליח לצמרר מצד אחד ולהעביר תובנות שבין אדם לחברו מצד שני.
תודה על שיפור החברה האנושית ועל השיתוף.
בברכת שבת-שלום, יהודה
שוקה היקר,
הסיפור הזה גדול מהחיים. צריך לקחת נשימה ולהירגע. איזה אדם אמיץ ואיזו תושייה והסוף המפתיע של הצלת ילדיו שלו.
הרב יובל הכהן אשירוב, מנהל מכללת אלימה, ומורה לקבלה כל פעם חוזר ומדגיש: אדם שעושה טוב, תמיד יחזור לו הטוב ממקומות שאפילו הוא לא חשב עליהם…והסיפור הזה הוא רק דוגמה לכך.
תודה שוקה שאתה דואג לסיפורים מיוחדים, יפים, מרגשים מלמדים ונותנים תזכורת לכול מי ששומע…
מעריכה מאוד ומאחלת לך ואשתך שבת שלום – משולי.
שוקה יקרינו
כהרגלך אתה בוחר סיפורים יפים ומרגשים
תודה לך על המחשבה והעשיה
רמונד