גברת פֵּשְקוֹבִיצִי (שם בדוי)
ֹלמעוניינים להקשיב לזיקוק ולא רק לקוראו, כנסו להֵסְכֵּת שהעליתי לאחרונה בִּספּוֹטִיפַיי. הנה לינק (הזיקוק שכאן הוא פרק 14 שם):
זיקוקין די-נור – פודקאסט
כמה פעמים אנחנו נתקלים באנשים תמוהים ברחוב ואין לנו שום מושג איזה עולם שלם נחבא בהם? אנחנו מודעים למשפט שיש עולם ומלואו מאחורי כל אדם, אבל איננו באמת מייחסים עולם אמיתי לאותו האדם המוזר והתמוה. הקשיבו לחוויה הבאה של שלומי זילבר, מחוויות ילדותו בגבעתיים. השמות בדויים:
ממבט של ילד:
לזקנה שגרה מולנו קראו גברת פֵּשְקובִיצִי. אי אפשר היה לומר גברת פֵּשְקובִיצִי בלי לצחוק… סתם בגלל השם. שרנו לה מסידרת סיפרי הילדים 'תוכּידֵס':
"פֵּשְקובִיצִי, פֵּשְקובִיצִי, די תפסיקי, אל תשוויצִי
כל היום על המרפסת, לְבָנים את מכבסת…"
וגברת פֵּשְקובִיצִי שלנו לא עמדה כל היום על המרפסת אלא ישבה בפינת האוכל, משקיפה על המרפסת. בחורף צמודה לתנור הנפט, פרידמן של פעם, וחיכתה… וחיכתה.
ידענו שלגברת פֵּשְקובִיצִי שני בנים עשירים שגרו בארץ רחוקה. אף אחד לא ידע איפה וכמה עשירים. עם השנים הארץ הרחוקה התרחקה עוד, ועושרם בסיפורים גדל. איש לא ידע באמת.
הבנים היו מגיעים בחגים. הגבוה בראש השנה והשני בפסח. היו מגיעים בטקסי 'שפיישל' עם מזוודה קטנה ומתנה קטנה. יומיים היא הייתה יושבת בפינתה הקבועה ומולה הבן התורן… ואחרי יומיים הם עזבו, בחזרה לַארץ הרחוקה. את בעלה לא הכרתי, כנראה מת לפני שנולדתי.תנור הנפט של גב' פֵּשְקובִיצִי, כמו כל תנורי הנפט אז, היה זקוק לניקוי כל שנה לפני החורף. אבא שלי, אחרי שניקה את התנור שלנו היה הולך לגברת פֵּשְקובִיצִי ומנקה את התנור שלה. כל ערב, בחורף, אחרי שהיה מדליק את התנור בבית, היה הולך אליה להדליק את שלה. כשגדלתי, אבא היה שולח אותי. היא תמיד ישבה בפינת האוכל, מסתכלת בתמונות צהובות שפעם היו שחור לבן, ועל הספה בסלון היו תמיד מונחות כל המתנות מהבנים, עדיין עטופות.
באחד מביקורי החורף אצלה, מצאנו את גברת פֵּשְקובִיצִי ללא רוח חיים. אחרי שהאמבולנס עזב אבא לקח אותי לתחנת האוטובוס ונסענו לרחוב לה-גרדיה ומשם ברגל לשכונת התקווה. עד אז לא הייתי בשוּק. אבא הלך בין הדוכנים עד שהגענו לדוכן של חמוצים. לא הבנתי למה הוא סחב אותי לכאן בשביל חמוצים, אבל אז ראיתי את השלט מעל הבסטה: 'חמוצֵי פֵּשְקובִיצִי'.
מאחורי הדלפק זיהיתי את שני הבנים של גב' פֵּשְקובִיצִי ומאחורי הקופה זקן גבוה ודק. הבנים הסתכלו על אבא, אחרי שניה זיהו אותו ובלי להגיד מילה הורידו את הסינורים המלוכלכים, אמרו בָּרוּך דיין אמת ורצו לשמוע פרטים.
ממבט של מבוגר:
את רחל אף אחד לא הכיר באמת כרחל, למרות שזה היה שמה בתעודת הלידה. הוריה קראו לה רַחֵלָה, החברים המועטים קראו לה רוחלה, והיא עצמה כנערה החליפה שמה לרָשֵל… נשמע יותר אירופאי. את נימוסיה רכשה מישיבה בחנות העיתונים השכונתית ועלעול בְּמגזינים זרים. ללא השפה, רק הציצה בתמונות. כנערה, עיסוקה בגברים הפך למעט אובססיבי והתחילו להסתובב שמועות על גברים ומקומות לא ראויים שנראתה בהם. בהכרח נוספו לרשימת שמותיה עוד כמה שמות וכינויים שהוריה לא אהבו.החיפושים פסקו כשפגשה ברוברט. גבר גבוה ודק עם מבטא זר. ואיתו רחל/רשל/רוחלה, נכנסה מתחת לחופה.
כסף היה סביר, אבל זוהר ושמלות נוצצות ופריז לא היו. רוברט היה ניצול מהמחנות שהעובדה שהוא עדיין בחיים, הייתה לו די והותר. בוודאי שהסתפק בדירת שלושה חדרים בגבעתיים. אז החיפושים של רחל המשיכו. יום אחד נעלמה עם מוכר הנפט שצילצולי פעמוניו בשכונה משכו אותה כמו החליל של ההוא מהמלין. אחרי שבועיים חזרה, מדיפה ריח נפט וניצול השואה קיבל אותה כאילו חלתה והחלימה. לימים כרסה תפחה אבל הניצול לא שאל מאומה. חלפו שנתיים והיא נעלמה שוב והפעם עם רוכל הסידקית שעבר מדלת לדלת. ושוב חזרה בלי כבוד, בלי סידקית ועם תחילתה של בטן נוספת.
והניצול? לא עשה עניין. הלך בבוקר לעבודה בתל-אביב וחזר בערב. אם הייתה כשחזר טוב, ואם לא הייתה, האמין שבסוף תגיע.ושני ילדיה, פרי ביטנה שתפחה באותם פעמיים, גדלו וסיפורים על אימם דלפו לאוזניהם. יום אחד הם יצאו עם אביהם לעבודה ולא הם ולא האבא חזרו. נשארו בתל אביב. גרו ועבדו בשכונת התקווה. בסטה של חמוצים.
ואת רחל/רוחלה/ רשל אני הילד… הכרתי אותה כגברת פֵּשְקובִיצִי, השכנה ממול… זו שהדלקנו עבורה את תנור הנפט הישן….
(תמצית מחוויה של שלומי זילבר שיש לו אתר בפייסבוק 'שלומילים וסיפורים')
ושוב אנחנו מגלים כמה מרתק להתעניין באנשים. איזה עולם ומלואו מסתתרים מאחורי כל דמות… גם אם היא… כמו בתמונות… דהויה ומצהיבה עם השנים…
זיקוקין די-נור
שוקה, יום חמישי, 3 ביוני 2021
"גברת פשקוביצי" כפי ששודר בגלי צה"ל בפינתי אצל שמעון פרנס. לחץ להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
החיים הרי אינם סיפור אלא הצגה אחת גדולה,
כמגשר משפחתי למדתי שלפעמים החמוץ מתוק והמתוק חמוץ. כל מילה נוספת מיותרת במקרה זה.
בברכה ובבריאות, יהודה
נזכרתי בעברי הרחוק.
תנור נפט – נוסטלגיה.
סיפור נפלא.
תודה שוקה
כמה קל לדמיין אותה,בקלות היתה יכולה להיות דמות בשכונת ילדותנו הרחוקה …
תודה שוקה,
סיפור עם ניחוח של תנורי הנפט של פרידמן – כמותם היו, דומני, כמעט בכל בית,
ומאוחר יותר פגשנו גם בצה"ל – ועל הגריל המתכתי היינו קולים טוסטים.
שבת שלום – גבי
כל פעם סיפור אחר שמשאיר עקבות בלב.
תודה רבה. ממתין לבאות
יעקב